האם באמת לא שוכחים איך לרכוב על אופניים?

בפרקים הקודמים ב"נוסעת בעקבות האהבה": כתבת לאשה שלומית לסקי מגלה שהיא הסנדלרית שהולכת יחפה, כשהיא כותבת כתבות על מערכות יחסים ולא מוצאת אחת משלה. בהמשך היא מכירה את א' ואחרי התלבטויות נוסעת בעקבותיו לנסות לגור בברלין.

והשבוע: שלומית מנסה להשתלב בברלין, שזה אומר בעיקר ללבוש שחור, לדבר גרמנית ולרכב על אופניים.

כמה ימים אחרי שנחתתי בברלין, אמרתי לא' שאני רוצה להיות ככל הברלינאים, ומה מאפיין לדעתי את הברלינאים? הם לובשים בעיקר שחור ואם ממש בא להם להתפרע אפור, כווווולם רוכבים על אופניים וכולם מדברים גרמנית.

מאיפה אתחיל? שיתפתי את א' בלבטיי. על בגדים צבעוניים אני בשום אופן לא מוכנה לוותר ועל אופניים הפסקתי לרכוב בילדותי פחות או יותר כשנאלצתי לעבור מארבע גלגלים לשניים. הכי בטוח, החלטתי, להתחיל בלימודי שפה. כן, כן, הצורך ללמוד את השפה שתמיד נשמעה לי כמו סרט פורנו או סרט שואה, היה כעת עניין של חיים או מוות. אחרי הכל, הבת של א' בת ה-11 גרה איתנו חצי מהשבוע וכמה זמן אפשר לחיות בבית שבו אני לא מבינה מילה ממה שנאמר מסביבי? כמה זמן אפשר לחיות בלי להבין מה קורה בטלוויזיה בה כל התכניות מדברות בגרמנית  ואפילו הסדרות האמריקאיות מדובבות!  

מה כתוב כאן? אין לי מושג, זה בגרמנית. והטלוויזיה כבויה כי אני לא מבינה אף מילה!

בחזרה לספסל הלימודים, עם עוד 11 זרים

נרשמתי לקורס גרמנית באותו בית הספר שבו א' לקח שיעורי עברית. שנים אחדות אחרי שנפרדתי ממעמדי הסטודנטיאלי, חזרתי להיות סטודנטית. שלוש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, בעיניי - אינטנסיבי. בכיתה שלי יש 12 תלמידים מכל קצוות תבל. לא יודעת איך זה אצלם, אבל בשמונת החודשים של א' ושלי בזוגיות, הוא לימד אותי כל מיני מילים בגרמנית, וחלק איתי את אוצר המילים הנחמד (אם כי הדל) שלו בעברית אותה רכש בקורס. וכך התחלנו לדבר מישמש של 3 שפות: עברית דלה, גרמנית דלה ואנגלית בינונית,  כשלפעמים אני מוסיפה לשמות התואר הגרמנים סיומת עברית של "ית" בשביל הכיף. כך יצרנו שפה משלנו, שנראית לנו טבעית לגמרי אבל כל מי ששומע אותה מבחוץ צוחק.  

שלומית מנסה לקרוא סיפור בגרמנית. זה לא יוצא, אבל יצאה תמונה יפה

לומדת לרכב על גלגלים

כמעט כל בוקר א' הקפיץ אותי ללימודים בדרכו לעבודה או שלקחתי את החשמלית. פה ושם הוא שאל בצורה מרומזת מתי כבר נוכל ללכת לקנות לי אופניים, אבל אני התעלמתי מהרמזים העבים כי ידעתי: אני לא יכולה להפוך לברלינאית בבת אחת. אבל בוקר אחד פקעה סבלנותו: "זה לא יכול להימשך ככה", הוא אמר בקול. "נמאס לי לקחת אותך כל בוקר ללימודים!". עד מהרה הסתבר לי שהסיבה היחידה שא' לוקח את המכונית לעבודה כמעט כל בוקר היא בגללי. הוא בכלל רגיל לרכוב על אופניים. "ממחר אקח את החשמלית!", קראתי בחזרה. אבל א' לא הניח לי והחליט שהוא קונה לי זוג אופניים בין אם אני רוצה או לא. "את לא יכולה להיות ברלינאית אמיתית בלי לרכוב על אופניים", הזכיר לי א' את מה שכבר ידעתי.

שלומית, זוג אופניים נטולי שם וצ'ופר: השתקפות של א'

לקחתי את לימודי הגרמנית ברצינות, ומעבר לעזרה של א' כל ערב בהכנת שיעורי הבית, כחנונת הכיתה, ארגנתי קבוצת לימוד פעם בשבוע בשעות אחר הצהריים בקפה השכונתי שלנו. ומי היה בקבוצת הלימוד? כל מי שבא לברלין בעקבות אהבה... בחור אנגלי עם זקן ומבטא קוקני כבד, מרצה לפילוספיה אמריקאי עם משקפי סבנטיז וחיוך שובב, ועוד בחור חצי אנגלי-חצי איטלקי שסתם הגיע לפה לחפש את עצמו. ההרכב ההטרוגני לא ממש תרם ללימוד השפה, כי רוב הזמן היינו עסוקים בוויכוחים על חוקי הדקדוק. זכינו להרבה חיוכים ותשומת מהגרמנים המשועשעים, עד שהמלצרים הקבועים לבסוף תמיד נלחצו לעזרתנו, וזו הסיבה ששמרנו אמונים למקום.

האופניים הבוגרים הראשונים שלי

אחר הצהריים הלכנו לחנות אופניים יד שנייה בשכונה. ראיתי מיד את האופניים שרציתי- אדומים עם סלסלה מקדימה. "איך אקרא לאופניים?", שאלתי את א' בשיא הרצינות בדרך הביתה. הוא לא הבין למה זוג אופניים זקוקים לשם. "אני מתלבטת בין מתילדה לסקארלט. לעוזי שלי בצבא קראו מתילדה…. וסקארלט זו מילה נרדפת לאדום באנגלית".

א' נתן בי מבט מוזר. "נתת לעוזי שלך שם?", הוא תמה. "בטח", השבתי ופסקתי שנראה לי שאני אלך על סקארלט, האופניים נראים יותר יותר סקארלט ממתילדה.

אך סקארלט נותרה לבדה בחצר האחורית של הבניין, סירבתי לרכוב עליה לבית הספר. "אפילו המוכר אמר שאני צריכה קודם להתאמן בפארק", הסברתי לא'. אז הלכנו להתאמן בפארק. בדרך החוצה פגשנו את השכנה הג'ינג'ית מהדלת ממול. "אני לומדת לרכוב על אופניים", אמרתי לה במין התלהבות ילדותית.
"את לא יודעת לרכוב על אופניים?", היא הייתה בהלם. הבנתי שאולי זה לא רעיון כל כך טוב להודות במום הזה בפני ברלינאים אחרים. א' החליט להציל את כבודי מול השכנה: "ככה זה אצל הישראלים, היא יודעת לנהוג על טנק אבל היא לא יכולה לרכוב על אופניים". השכנה החווירה, היא לא ידעה אם הוא אמר את זה באמת או בצחוק.

הגענו לפארק. צלחות פריסבי כמעט עפה לי בפנים, כדורי טניס,ילדים קטנים, כלבים, אנשים על רולרבליידס, אנשים שעושים ג'וגינג ואם כל זה לא מספיק גם רוכבי אופניים במסלול הנגדי. כל פעם שמשהו הגיע מולי על אופניים התחלתי להתנדנד ולאבד שיווי משקל. היה קשה לשכנע אותי לצאת להתאמן שוב. בשבילי האופניים ברחוב נהגי האופניים המיומנים חתכו אותי בכזאת מהירות ששיתקה אותי. א' לחץ ולחץ שאני כבר אקח את סקארלט ללימודים. "אני אדבר גרמנית שוטפת לפני שאני אהיה מסוגלת לרכוב על האופניים ללימודים, אם בכלל".

שלומית וסקראלט. לכל אופניים יש שם (אבל רק אצל הישראלים)

לא קלה היא דרכנו, על זוג גלגלים

בכל פעם שא' הציע לי ללכת לפארק להתאמן הצלחתי למצוא תירוץ אחר. מהר מאוד האופניים הפכו למוקד של מאבק כוחות עד שאמרתי לו שאם הוא מציק לי עוד פעם אחת אני מחזירה את סקארלט לחנות. לא באמת רציתי לעשות את זה. אבל רציתי לרכוב על אופניים בתנאים שלי.

לשמחתי הוא התנצל והרפה. מה שנתן לי הזדמנות ליזום טיול אופניים בפארק אחר שנמצא בצד השני של העיר, אבל לא לפני שקנינו לי קסדה. "אף אחד לא חובש קסדה חוץ מילדים קטנים..." א' אמר, אבל אני התעקשתי להיצמד לכל כללי הזהירות,ואכן מהרגע ששמתי קסדה על הראש לא הפסקתי לספוג מבטים לועגים ומתנשאים מאנשים שחלפו על פני ברחוב. זה לא גרע מתחושת הסיפוק שהייתה לי שהצלחתי לעשות את כל המסלול ולהתגבר על כל הנבואות השחורות שלא הניחות לי בזמן הנסיעה כמו נפילות, תאונות, פציעות ושאר אסונות. 

שבועיים מאוחר יותר סקארלט קיבלה את נסיעת המבחן שלה ללימודים. צעד קטן לברלין, צעד גדול לשלומית.