מידיד לחתן: אהבתנו היא אהבה ממבט מיליון
כשהכרתי אותו היה לי בן זוג, ולא חשבתי עליו בכלל בצורה רומנטית. אחר כך הוא היה מייעץ לי מה ללבוש לפני דייטים. כשאמר שהוא יישאר לבד לנצח, הייתי עצובה אבל האמנתי שהוא ימצא את האחת שלו יום אחד. לא ניחשתי שזו תהיה אני
הכרתי את מ' לפני ארבע שנים במסגרת לימודים. סמסטר האביב בדיוק נפתח לו בשעה טובה ומוצלחת. צעירה ונרגשת לקראת התקופה האקדמית שבפתח, ארזתי תיק וקלסר גדול ויצאתי לדרכי. עם זאת, כשנכנסתי לכיתה היה על פניי מבט קפוא ומבוהל. אני לא הכי חברותית, מודה ומתוודה.
לפתע הוא נכנס לכיתה, באיחור כמובן . הוא לוקח את החיים בקלילות. שחרחר ויפה, מעט דומה לי. הוא הביט בי באדישות ובחום לא מוסבר, על אף שאני זרה לו לחלוטין, והתיישב לידי. הוא היחיד ששוחחתי איתו. היה בו משהו מעניין למרות שהוא דיבר שטויות ללא הרף, אולי מתוך מבוכה, בסך הכול הוא די ביישן. ייתכן והיו אלה הרוגע, השלווה, התמימות והחיוך המקסים שהצליחו לסקרן בחורה עם דם חם, חסרת מנוחה, מעט עצבנית ומפולפלת.
שוחחנו קלות על הא ועל דא, כשלפתע הוא הוציא מהתיק עוגיות תוצרת בית שארזה לו אימו. זה שבה את ליבי. הוא ילד של בית, חשבתי לעצמי.
היה לי בן זוג באותה תקופה, כך שלא חשבתי עליו באופן רומנטי, אבל היה לי כיף איתו. לא הייתי מהסטודנטיות שמשקיעות ויושבות לסכם את השיעור במרץ. לעיתים קרובות הייתי מבריזה לשיעורים כדי להישאר בעבודה. לא היו לי כוחות לצאת מהעיר לשיעור אחד או אפילו שניים.
פרט לכך, מה לעשות? לא קל להיות סטודנט בישראל, הלימודים יקרים ולא לכולנו חסכו ההורים. הוא, לעומתי, משקיען, בכל דבר בחיים וכמובן גם בלימודים. הוא היה מתקשר אליי בערב מהעבודה, מספר לי מה הפסדתי ושולח לי חומר במייל.
הוא מעולם לא היה במערכת יחסים
בערבים הייתי מתכתבת איתו במסנג'ר מידי פעם. התרשמתי מסגנון הכתיבה היפה שלו, תוך כדי ניסיון למצוא שגיאות כתיב, ללא הצלחה. אני רגישה לעניין הזה, לא ברור מדוע.
מערכת היחסים עם האקס לא צלחה. לא בגלל הידיד לספסל הלימודים, פשוט לא התאמנו. נפרדנו יפה והמשכתי בחיי. לא שקעתי בזה יותר מדי. אחרי הפרידה יצאתי לדייטים מידי פעם, כשאני מתייעצת עם מ' לגבי הלבוש. הוא היה מביט בי במצלמת המחשב וכותב לי בהחלטיות: "תלבשי את החולצה השחורה. יפה לך שחור".
מ' אף פעם לא היה במערכת יחסים. באחת השיחות הטלפוניות שהיו לנו הוא אף טען שנועד להיות לבד, ואין בחורה בעולם שיוכל לחיות איתה. נעצבתי לשמוע אותו אומר דברים כאלה על עצמו, אך לא האמנתי. לדעתי לכל סיר יש מכסה. ובכלל, הוא כזה מקסים! אין סיכוי שיישאר לבד, בטח תימצא מישהי שתתעניין בו.
בילינו שעות ארוכות של שיחות נפש בקפיטריה. הייתי משדלת אותו להבריז משיעור "מדעי ההתנהגות" סתם כדי לשבת על הדשא ולפטפט. אהבתי את המבט הרציני והאחראי שלו מול המבט השובב שלי.
שנתיים של לימודים עברו, כשהחלטתי לעבור למקום אחר. אני אוהבת לגוון, שונאת שיגרה. אספתי את גיליון הציונים שלי מהמזכירות ונדדתי לעיר אחרת. נופפתי לו לשלום מהחלון של הרכב ונסעתי. אפילו לא חיבקתי אותו. הרגשתי מוזר, הרי אנחנו רק ידידים. אני בחורה חשדנית, ערנית וסגורה, ששוקלת את צעדיי בכובד ראש, גם אם מדובר רק בחיבוק קטן וחסר משמעות.
"רחוק מהעין רחוק מהלב" לא תפס במקרה שלנו. שמרנו על קשר, ומידי יום היינו מדברים ומתכתבים, ודנים על הנושא האהוב על שנינו: אוכל. עסקנו בסוגיות ברומו של עולם כמו מה יותר טעים, צ'יפס או פירה? שניצל או המבורגר? והגענו למסקנות מעניינות.
זו היתה הנשיקה הכי משמעותית בחיי
רק אחרי שנה הוא קפץ לביקור בעיר מגוריי, עיר הקודש. כמובן שחגגנו את הפגישה בהתנפלות על מגש פיצה עם תוספת גבינה וקולה, וסגרנו את המפגש עם סיור בכותל המערבי. אמנם עברה שנה שלמה, אבל הרגשתי כאילו רק אתמול ראיתי את הפנים היפות והאצילות האלה.
בסוף שבוע קיצי אחד ההורים שלו נסעו והזמנתי אותו אליי לשבת. למען האמת, הצעתי לו להגיע מתוך נימוס, אך להפתעתי הוא השיב בחיוב. היה נחמד, קיבלנו את השבת עם רוגעלך ותה אחרי הדלקת הנרות והמשכנו בערב נעים עם המשפחה שלי.
באותו לילה, לאחר כמה כוסות יין משובח ושיחות מטופשות בדיוק כמו שאנחנו אוהבים, הוא אזר אומץ ונשק לי. די הופתעתי. שאלתי אותו "מה זה?" הוא ענה: "זה נקרא תשוקה". וכן, כאן נשבר מחסום הידידות שלנו.
אני יודעת שבנות בדרך כלל אוהבות נשיקות, ליטופים וחום. אני לא, אבל זאת, הבלתי צפויה, היתה הנשיקה המשמעותית ביותר בחיי. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, ותחושת שלמות שאי אפשר להסביר במילים.
זו לא אהבה במבט ראשון, אפשר לומר שממבט מיליון, אבל אני אוהבת אותו, אוהבת כל כך. אוהבת את הדאגה שלו אליי, את השנינות, את ההומור שרק שנינו מבינים, את הדיבור בעיניים, את החיבוק החם והמלטף שמגן עליי מכל העולם.
מאז ומתמיד הייתי אופטימית בענייני אהבה. תמיד ידעתי שהאחד שלי יהיה מיוחד. כנראה שמחשבה מובילה למציאות. זאת לא קלישאה. היום אנחנו ארבעה חודשים לפני חתונה. כן, אני והידיד שלי. מי היה מאמין? החיים מפתיעים.
ידידי לספסל הלימודים,
אהבת חיי,
אני אוהבת אותך
מודה לה' שזימן לי אותך
משתוקקת להיות אם לילדיך
נפלאות האקדמיה!
- מאמרים, סיפורים וטורים על אהבה
לפנייה לכתב/ת 
