חוששת מפני תאריך התפוגה של האהבה
אני רוצה לחשוב קצת מבלי לפחד על תחנת הרכבת שכמעט כולם עוצרים בה - העייפות של הזוגיות, מות האהבה. האם גם יומנו יגיע? האם גם אנחנו נתקשר פעם בשפה של משימות בית?
מי שלא מכיר את א' לא יכול להבין כמה מוזר לשמוע את המילים האלה יוצאות ממנו. אחת הסיבות שא' הוא הבחור שאני יכולה לבלות במחיצתו נצח היא היכולת שלו לשתוק מבלי שזה יפריע או יעיק, מבלי שנצטרך לחפש מה לומר כדי למלא את החורים.
אני אוהבת את הבן אדם הזה, אם כי לא ממש התרגלתי לומר את המילה המבוגרת כל כך "בעלי". אני אוהבת להסתכל עליו כשהוא לא שם לב, אני אוהבת את השתקנות שלו, את חוסר היכולת שלו סתם לרכל ולדבר כשאין על מה. ודווקא בפעמים הנדירות שהוא אומר דברים רומנטיים, אני עפה לכל כיוון אפשרי ומתמלאת שוב באותו להט מטופש של בת עשרה מתלהבת.
השקט ללא הסערה
באותו יום בדיוק, אנשים דיברו סביבי על תאריך תפוגה של האהבה, אמרו שקשר בין גבר לאשה לא יכול להחזיק יותר מעשר שנים. תאריך התפוגה הזה הוא היום שבו אתם מתחילים לדבר בשפה תפעולית שמצומצמת למשפטים קצרים ויבשים בנוסח "מתי עושים קניות" או "מי לוקח היום את הילד מהגן". אני יכולה להבין אנשים שלא מאמינים במוסד הנישואים, כי זה באמת מוסד, מוסד נוח לכל הצדדים.
אני רוצה לחשוב קצת מבלי לפחד על תחנת הרכבת שכמעט כולם עוצרים בה – העייפות של הזוגיות, מות האהבה. האם גם יומנו יגיע? האם גם אנחנו נתקשר פעם בשפה של משימות בית? דווקא כשמסתדרים כל כך טוב השיגרה נעשית מסוכנת. לכל אחד יש את הפינה הנוחה שלו בבית, אז למה לעשות שינויים? אפילו מריבות אין, כי כבר לא ממש אכפת. אם יש לכם מזל, תצאו לטיול אחת לשנה. עם עוד קצת מזל, סקס פעם בשבוע וארוחת ערב בשעה קבועה מול החדשות.
אפילו הספקטורית דיווחה לנו בעמוד האחרון של המוסף צעד אחר צעד על התפוררות הנישואים הבטוחים שלה, ואנחנו הטחנו בה האשמות, קראנו לה "בוגדת" ועוד שלל מילים ססגוניות. אחרי התפרקות זוגיות הדנה, צפינו בליהיא המאורסת שזרקה את הבן זוג הבטוח שלה ונפלה לזרועות נער עמוד אמצע שוודאות יחסים לטווח הארוך איתו שווים להימור ברולטת קזינו. שוב זעקנו ושוב קיללנו את הנואפת, אבל זה לא מה שיעצור את העובדה שבזמן שאתם קוראים שורות אלה, אנשים מחלקים ביניהם את הרהיטים שקנו באיקאה.
אז למה לחשוב על זה בכלל?
הדרך היחידה להתגבר על פחדים היא פשוט לנבור פנימה, להביט להם בלבן של העין ולדעת שאנחנו לא מסתירים מעצמנו שום דבר. ואם לא נעשה את זה, נמשיך לסקול אחרים באבנים וירטואליות רק בגלל שאנחנו לא מעזים לחשוב שזה עלול לקרות גם לנו. אז אני רוצה להביט בזה חזק ועכשיו, בהתחלה שלנו, כשהצבע עוד לא התקלף לנו מהלחיים והטעם של החיים עוד חדש ומסקרן.
המונה שלנו דופק כבר ארבע שנים יפות (טפו טפו כבר אמרתי?), ואני בכלל לא רואה איך אנחנו מגיעים למצב של שני אנשים אפורים שיושבים על ספה במרחק ביטחון. אז אני אחשוב בכל יום על כמה שהאושר שביר וכמה שהקשר בינינו יקר לי. אני אשתדל לא להתייחס לשיגרה ברצינות, רק בגלל שככה צריך. והכי חשוב – אנסה לדמיין מידי פעם איך החיים שלי היו נראים בלעדיו, כי כשחיים בזוגיות כל כך הרבה זמן, שוכחים למה בכלל חיפשנו את זה, ואיך הרגשנו פעם, כשהיינו לבד.
