היה לה חבר, אז הפכתי לידיד שלה - והתאהבתי
היא באה למסיבה שעל חוף הים על העקבים שלה, ומיד ידעתי שאני צריך להכיר את הבחורה הזאת, אפילו לא ידעתי למה. עכשיו מה שיש לי זה לא סתם פצע, זו דקירה בלב
כיוון שהיום הכל מתנהל דרך הפייסבוק, כשחזרתי הביתה חיפשתי ומצאתי בהצלחה את הפרופיל שלה, היא זכרה אותי, והתחלנו לדבר. זה לא שלא הייתי מודע, הפייסבוק עוזר לך לדעת מיד שמדובר בבחורה שנמצאת במערכת יחסים. אבל עדיין, רציתי להכיר אותה, גם בתור ידידה.
כן, בטח.
הזמן עבר והפכנו ידידים קרובים מתמיד, שמדברים על הכל כולל הכל. היינו נפגשים מידי פעם, אבל לא באמת היה לה מושג שהאדם שמבחינתה מתיימר להיות ה"ידיד הטוב" התחיל בחודשים האחרונים לפתח כלפיה רגשות עמוקים הרבה יותר. הכחשתי. "יש לה חבר", "הם המון זמן ביחד", "טוב לנו בתור ידידים", אין סוף לתירוצים שאתה יכול לתרץ לעצמך.
ואז, מערכת היחסים שלה התחילה להסתבך. ראיתי את זה דועך אט אט. בעל כורחי הייתי כמובן חלק מהסיפור הזה, השתדלתי לא להתערב, כשהיא באה להתייעץ אצלי חזרתי ואמרתי שזו החלטה שלה, שאם היא אוהבת אותו שלא תהרוס את זה. באמת רציתי רק שיהיה לה טוב, כי זה מגיע לה. איתי או בלעדיי.
והם נפרדו. היא לבד.
רגע, מה קורה פה?! היא לא לבד! הרי יש לה אותי. הלו? אני ממש כאן. כבר די הרבה זמן. אוי, שכחתי. היא לא מודעת לעצם קיומי, או בכלל לקיומן של רעידות האדמה האלו שסולם ריכטר לא יכול בכלל למדוד המתחוללות אצלי בלב כבר תקופה. אסור לה לדעת. ידעתי שאסור לה לדעת. זה קרה יותר מדי פעמים בעבר, כשהחרבתי את קשרי הידידות שלי כי עירבתי את הרגשות העלובים שלי. אמרתי לעצמי "תהיה שם", פשוט תהיה, ומה שיהיה יהיה.
זה כבר היה יותר מדי. באמת שלא הייתי יכול יותר.
היא פשוט מושלמת. מכל הבחינות: בעלת אופי נדיר ומדהים, תמיד תומכת ואוהבת, בחורה שנותנת מעצמה ומתגייסת בשביל כולם, ואפילו מיותר לציין את יופייה, שבאמת קצרה היריעה מלהתחיל בכלל לתאר אותו. והיא? היא לא רואה את זה, היא כל כך מושלמת וחושבת שהיא כל כך לא. ולכן ידעתי שאם לא אעשה צעד, מישהו אחר יעשה את הצעד, וזה באמת ישבור אותי. התלבטתי הרבה זמן, אבל בסוף התקשרתי. "מה את עושה מחר לכבוד יום האהבה?" היא השיבה שהיא לא עושה דבר, וזה קרה – הזמנתי אותה לצאת. "דייט כאילו?" היא שאלה בהתרגשות, "רק לא בכאילו" השבתי בחיוך רחב, שגם דרך טלפון היה אפשר להרגיש בנוכחותו.
זה היה מושלם, מכל הבחינות. את אמא שלה קניתי ברגע שנכנסתי אליה הביתה עם ורד, מי היה מאמין שאפשר לקנות אמא של בחורה בכך שתגיע לביתה עם ורד ביד. אותה ריגשתי עם בושם ובונבוניירה, אבל מובן שהכי חשוב שהיא התרגשה מהמכתב המצורף, שנחתם "באהבה". היא אפילו גילתה לי ששמרה אותו במחבוא של הדברים הכי חשובים לה בחיים.
הדייט הטוב בחיי, ואפילו בלי נשיקת לילה טוב
על הדייט עצמו כבר אין טעם להמשיך לספר לכם. הכל היה כל כך מושלם, זורם, מצחיק, רומנטי. אילו איינשטיין היה כותב את תורת הדייט הטוב, זה היה זה. ליוויתי אותה הביתה וחזרתי מאושר לביתי. הדייט הטוב בחיי, ואפילו בלי נשיקת לילה טוב. יש דבר כזה. אבל רגע, אסור למהר לשמוח, אולי זה רק אני? מי יודע מה היא הרגישה. אה נכון, יש פייסבוק. "תודה, זה היה יום האהבה הטוב בחיי", כתבה לי.
אני בעננים.
זהו, אני כמעט שמה. רק צריך איזו שיחת "יחסינו לאן" בשביל להגדיר באמת את הזוגיות הזאת, ואני יכול להגיד שהצלחתי. לאחר תקופה ארוכה בה חלה עליי קללה בכל מערכת יחסים שניסיתי להיכנס אליה, עכשיו זה נראה נכון מתמיד.
והשיחה לא איחרה לבוא. כעבור יומיים שאלתי אותה ברגע הנכון "את חושבת שהיינו יכולים להתאים בתור זוג?".
היא פתחה ב"תראה". כשבחורה פותחת ב"תראה" זה לא סימן טוב, אבל הפעם זה אחרת. "יש לי המון רגשות אליך, ואני חושבת שאנחנו מאוד מתאימים בתור זוג ואני גם רוצה אותך כאחד כזה בחיים שלי", אמרה. חיכיתי ל'אבל', שגם הוא לא בושש לבוא - "אבל אני לא רוצה אותך בתור ריבאונד, הפרידה מהאקס עוד טרייה לי, אני צריכה זמן לשכוח אותו".
היא רוצה אותי, היא רק צריכה זמן. מה זה זמן?
רק רגע, הכל בסדר. לא, יותר מזה - הכל מצוין. היא רוצה אותי, היא רק צריכה זמן. מה זה זמן? אני יכול לתת לה גם שנתיים, כל עוד אני יודע שבסוף אנחנו נהיה יחד, שתיקח כמה זמן שהיא רק רוצה.
ואז הגיע הדבר הכי גרוע שאתה יכול לצפות לו, הריחוק.
שלב הריחוק הזה, שתמיד נמצא שם איפשהו, האויב הכי גדול משלבי מדרגות גן-העדן של הזוגיות. זה לא קורה לי. לא הגיוני. זו בטח סתם הרגשה סובייקטיבית שלי והיא לא באמת מתרחקת, אני סתם מדמיין.
כעבור תקופה יצא לנו שוב לדבר, והיא הסבירה: "זה לא בגללך, היה לי שבוע קשה, התרחקתי מכולם". אני חייב להודות שזה לא מנחם, ההפך. צרם לי שדווקא כשהיה לה שבוע כזה היא בחרה להתרחק, במקום לראות אותי כנקודה המנחמת וזה שהיא יכולה להרגיש בנוח לפרוק אצלו בזמנים שכאלו. אמרתי לעצמי שאולי זה באמת משהו קשה, עוד לא אבדה תקוותינו. "התגעגעתי", אמרתי לה. "גם אני", השיבה. כמה שהייתי צריך את ה"גם אני" הזה.
קבענו להיפגש באותה מסעדה מהדייט הראשון. המוח שלי לא פעל בימים שלפני הפגישה, רק הלב. אם קרדיולוג היה בודק אותי בימים האלו, סביר להניח שהיה מאשפז אותי. כל פעם שחשבתי על היום הזה הרגשתי איך ליבי מפרפר. המילים שאמרה בשיחה ההיא קפצו לראשי ללא הרף, "אני רוצה אותך בתור בן זוג", "יש לי רגשות אליך", "אני רק צריכה זמן". והנה עבר הזמן, והפגישה הגיעה.
היא לא אותה אחת. זאת שאני מכיר לא מתנהגת ככה. "תזמין אתה, אני לא רעבה".
שקר. פשוט לא היה לה תיאבון. ראיתי שעובר עליה משהו, היא מסתירה משהו. הבחורה שאני אוהב כל כך הרבה זמן לא משתפת אותי פתאום במה שעובר עליה. יצאנו מהמסעדה והתחלנו ללכת לכיוון הבית שלה. היא גם שכחה את המטרייה שלה במסעדה, היא בחיים לא שוכחת דברים, משהו עובר עליה. "אני צריכה לדבר איתך עלינו", אמרה.
זה לא קורה לי. אני מכיר את הטון הזה. אל תעשי את זה. "זוכר שאמרתי לך שיש לי רגשות אליך ואני רואה אותנו יחד פשוט אני צריכה זמן לשכוח מהאקס?". עניתי בחיוב, אבל זה היה ה"כן" הכי פחדני שעניתי בחיי. "אז שכחתי מהאקס וקרה משהו לא צפוי, נדלקתי על מישהו אחר".
היא הלכה ולקחה איתה השרשרת עם הלב - הלב שלי
היא המשיכה למלמל משהו על זה שהיא שונאת עצמה שהיא עושה לי את זה, ועל זה שהיא רוצה לשמוע איך אני מרגיש, אבל המוח שלי הפסיק להקשיב באותם רגעים. הוצאתי מהכיס את המתנה שקניתי לה והיתה אמורה להיות גילוי האהבה שלי אליה ברגע הנכון, שרשרת כסף עם תליון בצורת לב. בדיעבד כנראה אמור היה זה להיות לב שבור. "לכי הביתה", אמרתי לה ושמתי לה ביד את השרשרת. היא הלכה ולקחה איתה השרשרת עם הלב - הלב שלי, זה שהיא עקרה מתוך גופי רק עכשיו. מתנת האהבה הפכה למתנת פרידה.
הלכתי הביתה, מחזיק את עצמי בקושי. לאט לאט ההבנה היכתה בי, זה פוגע בך כצונאמי היפותטי במדינת מרכז יבשת. אתה אפס. כלום. נאדה. גורנישט. לא יותר מטפיל. טפיל עלוב שהפריע לה להתקדם בחיים עם האהבה שלה. והתפוח האדום והבוהק הזה שהיא כל כך מתאווה לו - זה לא אתה. אתה הזבוב המציק הזה שנדבק לתפוח. הזבוב הזה שצריך למחוץ. והיא מחצה.
SMS שהיא שולחת שעה שאני בדרכי לביתי אינו מעודד במיוחד. זה יפה שהיא מבקשת סליחה, אבל הדבר האחרון שאני צריך כרגע זה לשמוע שקרים על כמה שאני מדהים ובן אדם טוב, בטח שלא מהבחורה שזה עתה זרקה אותי לכלבים ורצחה את נשמתי בדם קר.
שוב השלית את עצמך – ושוב נפלת
אתה מנסה לשנוא אותה, מנסה לכעוס עליה, מנסה בשארית כוחותיך להעיף את הבחורה הזאת מהראש. אבל זה בלתי אפשרי. כי האמת היא שאתה לא כועס עליה, לא עצבני עליה, ובטח שלא מאשים אותה. היא לא יכולה לשלוט ברגשות שלה, היא התאהבה במישהו אחר, קורה. אתה האשם היחידי פה. אתה, שלא ראיתי את זה בא. ששוב פעם הולכת שולל אחרי הלב המנוול שלך שמתאהב בידידה הכי קרובה אליך ורומס את הידידות הזו עד שלא נשאר דבר. שוב היית פתטי להאמין שמישהי באמת מסוגלת לרצות אותך לזמן של מעל חמש דקות. שוב הגיעה כרוניקת האהבה הנכזבת הזאת שאתה לא לומד ממנה דבר. שוב השלית את עצמך – ושוב נפלת.
ישבתי על ספסל נטוש בפינת רחוב, נותן לסערה לשטוף אותי בגשם חזק החודר לעצמות, לשטוף ממני את הכל. הטלפונים המנחמים מהחברות שלה לא איחרו לבוא, ואתה מוצא עצמך נאחז בכל אמירה חסרת שחר של "יהיה טוב" כאילו היתה קרש צף בים מספינה שזה עתה טבעה. אומרים לך ש"הפצע יגליד וצריך לתת לזמן לעשות את שלו". בולשיט. הם לא מבינים כלום, זה לא סתם פצע, זו דקירה בלב, וככל שעובר הזמן אני רק מאבד פה דם. אפילו העובדה כי "יש עוד הרבה דגים בים" לא מצליחה לנחם אותך, כי בסופו של דבר אתה רוצה אותה, ורק אותה, ולא איזו מערכת יחסים עם טונה. ואתה לא מבין איפה טעית, אתה רק יודע שמשהו כאן לא היה נכון, ששוב הרסת הכל. ואתה יושב שם על הספסל ורואה איך הסיגריה שלך נשרפת לאיטה. כמו הלב שלך.
והיא? היא עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות, הוציאה אותך מהמשחק כדי להתרכז באהבה האמיתית שלה. וכעת היא יכולה לרוץ לעבר האביר על הסוס הלבן שלה, נסיך חלומותיה, זה שיאהב אותה ויקבל אותה בזרועות פתוחות.
ואני? אני רק מקווה שהוא באמת אוהב אותה, ושהיא תהיה מאושרת איתו. כי בעצם, זה הדבר היחיד שאני באמת רוצה: שיהיה לה טוב. איתי או בלעדיי.
>>> עוד על פרידה ועל אהבה נכזבת
לפנייה לכתב/ת 
