סיעוד - לא לעשירים בלבד

"אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני", נכתב בספר תהילים. נדמה כי בישראל 2011 השלכנו גם השלכנו. מאות אלפי זקנים ובעלי מוגבלויות שנזקקים לטיפול סיעודי חיים להם בינינו, נזכרים מדי בוקר במבוכה שהמדינה מאלצת אותם לעבור. בישראל 2011, הזקנה מביישת אותם, ובעיקר אותנו.

לאחרונה פרסם ד"ר גלעד נתן ממרכז המחקר והמידע של הכנסת את אחד המסמכים המקיפים ביותר בנושא הטיפול באנשים עם צרכים סיעודיים. המסמך מציג תמונת עולם עצובה ומרגיזה, במיוחד במדינה שניסתה מאז הקמתה לחרות על דגלה את הביטוי: "כל ישראל ערבים זה לזה". המציאות הזו מורכבת מטיפול לקוי בבעלי צרכים סיעודיים, מחסור בתקציבים, השתלטות עובדים זרים על התחום, אפליית מחלקות גריאטריות בבתי החולים ומדיניות סיעוד שהיתה מביישת כל מדינה באירופה.

שתי אוכלוסיות עיקריות נזקקות לטיפול סיעודי: בעלי מוגבלויות וזקנים. הטיפול הסיעודי נחלק לטיפול בקהילה ולטיפול במוסדות. כיום, רוב מוחלט של הנזקקים לטיפול סיעודי מטופל במסגרת הקהילה. בשנת 2000 היו בישראל יותר מ-130 אלף זכאי קצבת או גמלת סיעוד. 9 שנים מאוחר יותר גדל מספרם בחמישים אחוזים. במוסדות הסיעודיים למיניהם ברחבי הארץ מטופלים כ-20 אלף אנשים, וכל היתר באמצעות עובדים סיעודיים פרטיים - זרים בדרך כלל. המדינה מקצה לזכאים גמלת סיעוד שמיועדת להעסקת עובד סיעודי עד 22 שעות שבועיות כחוק. עובד זר עובד 24 שעות ביממה. בחירה פשוטה לא?

המדינה אמנם אינה מסייעת במימון העובדים הזרים, אולם מתירה את הבאתם. מאז 1996 זינק מספר בעלי ההיתר להבאת עובד סיעודי זר מ-8,187 ל-יותר מ-56 אלף. דרך הבאתם לארץ שערורייתית אף היא. דמי התיווך שנאלצים העובדים הזרים לשלם עומדים על כ-7,000 דולר בממוצע, למרות שהדבר אינו חוקי.

סקר שערכה עמותת "קו לעובד" העלה כי 95% מהמטפלים עובדים בממוצע כמעט 13 שעות ביום, מבלי כמובן לקבל תוספת שכר על שעות נוספות, 80% אינם רשאים לצאת להפסקה במהלך השבוע מחוץ לבית ו-42% מבצעים עבודות משק בית בניגוד לתנאי היתר ההעסקה. על כך קבע השופט אדמונד לוי בבג"ץ כי: "הבטחת רווחתם וכבודם של קשישים ונכים הנזקקים לשירותים סיעודיים - תכלית ראויה היא... אלא שזכותו של אדם לכבוד אין פירושה שלילתה הגמורה של זכות זו מהאחר". במציאות, זה בדיוק מה שקורה.

גם ישראלים יכולים לעבוד

אז מה ניתן לעשות? שאלה טובה. תחילה, חובה להכניס ביטוח סיעודי כחלק מחוק ביטוח הבריאות הממלכתי. בגרמניה, לדוגמה, הטיפול באנשים עם צרכים סיעודיים מוסדר באמצעות חוק יסוד, וכל אדם מחויב לבטח את עצמו בביטוח סיעודי כחלק מהביטוחים הסוציאליים. שנית, הגדלת גמלת הסיעוד מ-22 שעות בשבוע בהחלט יכולה לגרום למקבלי הקצבה להעדיף ישראלים בתחום.

כמו כן, יש לתת אפשרות לבני משפחה לטפל בקרובים מדרגה ראשונה, באמצעות מתן חופשה בתשלום מהעבודה והטבות נוספות. בבלגיה, לדוגמה, עובד יכול לקבל 12 חודשים חופשה בתשלום מלא כדי לטפל בבן משפחה. גם בתחום הזה ישראל ממוקמת בתחתית המדרגה של מדינות ה-OECD.

בנוסף, חובה לבדוק את היקף הטיפול הניתן במוסדות הסיעודיים, ולהגדיל את התקצוב ואת כוח האדם, כדי לשפר את טיב השירות שהם מעניקים. לא ייתכן שסיעוד, זכות בסיסית לכל אדם, יישאר נחלת עשירים בלבד. אלא שהעסקת עובד זר הפכה לברירת מחדל, גם אם הוא נטול כל הכשרה וניסיון. עלות העסקתו זולה מטיפול מוסדי, ולעתים המשמעות היא קבלת טיפול פחות טוב רק בשל העדפות כלכליות.

בניגוד לנהוג לחשוב, הישראלים לא חוששים מעבודה קשה, אך אם ניתן להעדיף עובדים זרים שיעשו את אותה העבודה בחצי מחיר, ודאי שאין כל סיבה לעבוד בו. על ממשלת ישראל מוטלת החובה לקבוע מדיניות מסודרת. אם המצב יישאר על כנו, נדמה כי אין כל צורך בניסיונות של הרפואה להאריך את תוחלת החיים. עדיף לסיים אותם לפני ההשפלה.

תלם יהב, עורך עיתון הסטודנטים "תזה" באוניברסיטת תל-אביב