אני פרובינציאלי, מתלהב מהופעות בישראל

איפשהו באמצע ההופעה של הצ'ילי פפרס, כשנשמעו צלילי הפתיחה המוכרים של Otherside, פלי הקדיש את השיר על רקע צעקות הקהל ל"חיפה. העיר של הלל סלובק". הצטמררתי קשות. אתם מבינים? אני מחיפה. עצם העובדה שהבסיסט של אחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם אפילו מודע לקיומה של העיר המנומנמת הזאת, גרם לי להתרגשות עזה. ואפילו לאסירות תודה. אני יודע, זה הופך אותי לסמל הפרובינציאליות. ולמה שלא אהיה פרובינציאל? אני מחיפה!

עוד תווים של שי להב ב-ynet:

• קונים מוזיקה לחג: תבחרו את הטובים ביותר
• הקול יהודית רביץ, אבל הצליל לא מכוון
• רם אוריון: הסנדק של המוזיקה הישראלית
  

בתוך היער האנושי שבו הייתי שרוי בזמן ההופעה, כל התייחסות ישירה של הפפרס לישראל גררה התרגשות דומה. בדיוק כמו הברכה בעברית שנשא פה ליאונרד כהן. או צילומי הארוחה המשותפת של פול סיימון ושלמה ארצי לפני ההופעה של הראשון בתל אביב. אבל גם בקרב חמישים אלף הפרצופים המאושרים שמילאו את הפארק, נרשמו לא מעט חמצמצים. חלקם הגדול של אנשי תקשורת, שלא יכולים לסבול את אותה פרובינציאליות מביכה.

הם מסמיקים מבושה כשהזמר התורן פוצח בשירת "הבה נגילה"; בטוחים מראש שההופעה תהיה מחורבנת, כי הרי מי שכבר מוכן להגיע לכאן, חזקה עליו שיזרוק זין. ממילא יגידו לו תודה שהוא הסכים בכלל לבוא; ובעיקר, מזלזלים אנושות בקהל הישראלי הנבער, המאושר מכל פירור שהשוקי וייסים מוכנים לזרוק לו. פחחח, מביאים לכם זמר עבר, נקניקיה בעשרים שקל ובירה חמה, ואתם עוד אומרים תודה. פראיירים. הם בדרך כלל לא יטרחו להגיע לפארק בעצמם, מה פתאום. להידחק עם כל עמך ישראל? הרי ידוע שהזיעה של האירופאים מריחה הרבה יותר טוב. שלא לדבר על הסאונד, שלבטח יהיה זוועה. עזבו, אני כבר אראה אותם במילאנו עוד חודשיים. שם יהיה הדבר האמיתי.

עכשיו, סחבק זכה לשמחתו לראות הרבה הופעות גדולות בעולם. צפיתי בפול סיימון עם "גרייסנלד" בדרום אפריקה, שתי דקות אחרי קריסת האפרטהייד; חגגתי עם מאה אלף ברזילאים במרקאנה למול הרולינג סטונס; הייתי בהופעת השקה של מדונה בלונדון, במועדון פרטי של מאתיים איש. ובאמת, ועוד ועוד. אני לא מנסה לגרום לכם לקנא (טוב, קצת), אלא לנסות ולחזק את הטיעון הבא: בסופו של יום, אני הכי אוהב לראות הופעות של אמנים אהובים עליי דווקא בישראל.

בוב דילן בהופעה באיצטדיון רמת גן. להתאכזב ביחד

הסיבה לכך פשוטה: דווקא בגלל הרעב העצום שלנו לנורמליות, להכרה בינלאומית ולהופעות גדולות, כל הופעה כזו הופכת כאן לאירוע קולקטיבי. מדווחים עליו מראש, חולמים עליו יחד ובסופו של דבר זוכרים אותו לאורך שנים. זה בכלל לא משנה, שעבור האמן מדובר בעוד חולייה מתוך שרשרת ארוכה של מופעים ולילות טרופים שהוא אינו זוכר כלל. בשבילנו, זה ערב בלתי נשכח, שתמיד תוכל לפגוש עוד ועוד ישראלים שהיו חלק ממנו.

הנה רשימה בלתי מחייבת של זכרונות כאלה: הבריחה המצחיקה של אלטון ג'ון מהלובי של הילטון תל אביב; המופע המרגש של הדייר סטרייטס, שלימד אותנו מופע פארק מהו; מייקל ג'קסון עורך מסע שופינג בדיזינגוף סנטר, שנסגר במיוחד עבורו; בוב דילן מבאס דורות שלמים של ישראלים בבריכת הסולטן; אר.אי.אם משביזים ת'תחת באיצטדיון רמת גן, אבל היי - איך קוראים ללהקה שחיממה אותם? אה, רדיוהד. הם עוד יהיו גדולים אלה; אנני לנוקס מורידה חולצה ונשארת בחזייה אדומה ונוצצת; כריסי היינד מעכסת לצלילי "הבה נגילה", לפני 25 שנה בדיוק, יום לפני שאנחנו מתגייסים, ומשאירה משא כבד של פנטזיות מיניות לגרעין נח"ל שלם; שלא לדבר על האלפים, שיחלקו לנצח חוויות קשות מפקקי הענק בדרך להופעה של רוג'ר ווטרס בשדה החומוס בנווה שלום.

אלטון ג'ון. בורח מהמלון (צילום: זיו קורן)

וישנו גם הקהל. כן, הישראלים הפרובינציאליים, שאנחנו אוהבים לתפוס עליהם תחת. קהל נהדר באמת. לפני כמה שנים, נסעתי לגרמניה לראיין את אליל נעוריי, איאן אנדרסון מג'טרו טאל, לקראת הופעה שלו באמפי רעננה. לפני הראיון, צפיתי בו מופיע מול הקהל הגרמני. הם היו שקטים וממושמעים, בדיוק כמו שניתן לצפות מגרמנים. לא הוציאו הגה במהלך השיר, ומחאו כפיים בנימוס בסיומו. לקראת ההדרן, כשאנדרסון הפציר בהם "לעשות קצת רעש", הם נעו כולם, בבת אחת, לקדמת הבמה, והחלו לשאוג. בכל זאת, ביקשו.

שבועיים אחר כך, צפיתי באותו מופע בדיוק ברעננה. הקהל הישראלי שפע חום ואהבה מהרגע הראשון, וביטא אותם בנדיבות. התוצאות היו מיידיות. הלהקה ניגנה בפאזה אחרת לגמרי. אנדרסון לא הפסיק לחייך וההופעה היתה, בסופו של דבר, טובה בהרבה. אז נכון, כשהאמן התורן מדבר בשבחי הקהל המקומי (או כמו שהכריז פלי "אנחנו לא נשכח את הערב הזה כל החיים!"), מדובר לא פעם בחנופה זולה שסופקה, באותן מילים בדיוק, גם לקהלים אחרים באותו סיבוב הופעות. אבל לא תמיד.

איאן אנדרסון עצמו, פז"מניק הופעות רציני בארץ הקודש, הסביר לי בראיון את הייחוד של הקהל הישראלי. "זה שילוב של קהל אינטליגנטי ומבין מאד", הוא ניתח, "עם רעב עצום להופעות גדולות ורצון עז להיתפס כרלוונטי". מה שנכון. ויש עוד משהו. ישראל, אחרי הכל, היא לא עוד מדינה בתוך סיבוב הופעות עולמי. ההקשר הפוליטי, שהופך כל הופעה גדולה פה לאירוע בינלאומי, המימד הרוחני, הביקור ההכרחי בכותל, סיור הפאבים הלילי בתל אביב, מהמגניבות שבערים. כל אלה הופכים את ההופעה פה למשהו שהוא יותר מעוד לבנה בקיר.

וזה בעצם כל הסיפור. כבר ראיתי עולם, כמו אחוז נכבד מהאנשים שהגיעו לראות את הצ'ילי פפרס בפארק; ואני לא חש בשום סוג של נחיתות אינטלקטואלית או תרבותית, ביחס לאנשים שחיים באירופה או בלוס אנג'לס. אבל עובדתית, אני חי בפרובינציה, בלב המזרח התיכון. לא היעד המועדף על סוכני בוקינג. ולכן אני מקבל את מופעי הענק שלי במנות קצובות, קצובות מדי. אבל מה? זוכר כל אחת ואחת מהן לתמיד. כחווייה אישית שלי, וקולקטיבית של החברה שבה אני חי. ומעכשיו, כשפלי יגיע אלינו לביקור חוזר, הוא יגלה שהפך לאזרח של כבוד. איפה? בחיפו.