הרפובליקני זע באי נוחות

בעצם, נאמרו שני דברים: ראשית, אתה משקר. שנית, אני יכול יותר. בהמון וריאציות, בטון שאמור לשדר גם כנות עילאית וגם ביטחון עצמי, גם עממיות וגם ממלכתיות, וכל זה לעיני אזרחים בהצגה הכי טובה בעיר, או בעיירה - כי הרי הסיבוב השני בעימות הנשיאותי נערך במתכונת של מפגש תושבים. כמו פעם, בימים הטובים במערב.

בחירות בארה"ב - כל הדיווחים ב-CNN ו-ynet

הצופים והצופות - טורים נוספים:

אני והרפובליקני - העימות הראשון

בובות מדברות - על עימות הסגנים

בימים הטובים ההם, כל מי שרצה לעבוד מצא עבודה. כל מי שרצה להגיע למפגש, חגר רובה, רתם סוס ורכב אל עבר השקיעה מבלי לחשוש ממחירי הדלק, הביטחון האישי המעורער או שקיעתה הכלכלית של המעצמה.

רק הזיכרונות נותרו, ואיתם שרד הפורמט: זה לא בניין העירייה אלא אולפן טלוויזיה, זו לא עיירה אלא אוסף נבחר בפינצטה של תושבי מדינת ניו יורק, ובניגוד למקובל במועדוני הגברים של המערב הנושן, ולראשונה זה 20 שנה, אישה הנחתה את הדיון: קנדי קרולי החדה, הוותיקה והמצוינת מה-CNN, עיתונאית שמחנה רומני היה שמח לראות משתנקת בעת הדיון או לפחות שוברת רגל. למרבה השמחה, זה לא קרה.

הטון הסמכותי והדעתני של קרולי הוביל מלכתחילה את קצב הדיון: שליפות קצרות, ממוקדות, בלי נאומים מפוזרים ובלי שום יכולת להתחמק משאלות קשות. אלה אכן הגיעו. ראשון השואלים היה בחור מבוהל עד שורשי נשמתו (ויהודי על פי שמו) שביקש לדעת אם בכלל תהיה לו עבודה אחרי שיסיים את לימודיו בקולג'. הלה לא נראה מצויד בביטחון עצמי מספיק כדי לחצות כביש לבד, אבל שני המועמדים היו אנוסים להתייחס אליו בכבוד, ומייד התחילו ב"אתה משקר" "ואני אעשה יותר". ואף על פי כן היה מחשמל, ואפשר היה לחתוך את המתח בסכין קהה.

הצופים באו לבדוק אם אובמה עשה בקרת נזקים ונדהמו לגלות שאיכשהו הצליח להצעיר בכמה שנים לפחות מאז העימות הכושל הראשון. החליפו מאפרת? נתנו לו לישון יומיים? הזריקו בוטוקס? הרפובליקני שחולק איתי ספה בעימותים הללו זע עליה באי נוחות. לא מצא חן בעיניו שהנשיא שנוא נפשו נראה טוב כל כך ולא אומר "אה...אהה..." אפילו פעם אחת ב-90 דקות קופצניות וקצביות.

מנגד, בהיותי דמוקרטית בנשמתי, חיכיתי לנפילה של רומני, אבל צריך היה לעבור עימות שלם עד שזה קרה, תוך כדי התבוננות במטמורפוזה הקסומה ששני המועמדים עברו מאז הסיבוב הראשון.

סין על הפרק. העימות בלונג איילנד(צילום: רויטרס)

אובמה התאמץ עד קצה גבול יכולתו להישמע הרבה פחות שמאלי, ליברלי וסוציאליסט מכפי שהוא באמת. תמיכה בלתי מסויגת בתיקון השני לחוקה ובזכות לשאת נשק (חוץ מקלאצ'ים), הערצה ליוזמה חופשית, והבטחה ש"מי שמתעסק עם אמריקה, אנחנו נשים עליו יד".

ורומני? ברצותו לכבוש את הקול הנשי, הבטיח לצופות שיהיה להן קל יותר ונוח יותר לרכוש אמצעי מניעה וגם לעבוד ימים מפוצלים בעודו מגן עליהן ועל בני ביתן מפני נושאי נשק קטלני, ומאפשר למעמד הביניים השחוק להתפרנס יפה. ובכלל, דואג ל-100% מהאמריקנים, כולל אלה שמתחת לקו העוני. עוד הבטיח לעשות בית ספר לגנבי המשרות מסין, אבל לא התחייב להשיב משם את המשרות שהחברות שלו מייצרות מעבר לים.

תיקון הנזקים שהמומחים משני הצדדים ערכו לפני העימות, הוביל עם זאת לתוצאה מעט קומית: שניהם נשמעו לרגעים כמעט כהעתקים זה של זה. ושניהם התעקשו להמשיך ולהאשים את הצד שכנגד בשקר. ואז, ברגע מכריע אחד, רומני עשה טעות: הוא הטיח באובמה שהלה בכלל לא הבין מה קורה בלוב וגם הלך לחגוג במסיבת איסוף תרומות בווגאס מיד אחרי המתקפה על השגרירות בבנגזי. אובמה שלף הכחשה מרשימה והוכיח שאמר מלכתחילה שמדובר באקט של טרור, ושהוא עוד ירדוף את המבצעים כמו שרדף והשיג את בן לאדן.

מי שמצביע על פי צו הטסטוסטרון שלו יכול היה להתגאות בנשיא. מי ששכחה לרומני את עמדותיו האמיתיות בנושאי הפלות, זכויות אמהות יחידניות ומסים, לפני שאלה נצבעו בצבעים דמוקרטיים, יכולה להמשיך ולהתלבט בשקט: איש לא ניצח בעימות הזה, ואולי לא צריך כלל לנצח אלא רק להמשיך בהצגה הכי טובה בעיר, עד שמנחה סמכותית תודיע שנגמר לנו הזמן.