אלבומים לחג, חלק א': מצעד הוותיקים

ישראל גוריון ואסף אמדורסקי - "שרים הדודאים"

יש איזה קסם ששורה על הפרויקט הזה מראשיתו. המקרה הנדיר הזה שבו בן נכנס לנעלי אביו וחובר לפרטנר הנצחי שלו במפגש בין דורי שנשמע טבעי לגמרי; העובדה שאסף אמדורסקי, מסמלי המגניבות התל אביבית, חוזר לחומרים ארץ ישראליים בעליל; והדרך הנונשלנטית שבה השירים הקלאסיים האלה מוגשים, כמעט מבלי לשנות מהותית את הביצועים המקוריים שלהם.

• מיוחד: חמישה שירים מהאלבום ושיחה עם השניים
• עוד עדכונים ומבצעים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו
  

אבל זו גם בדיוק הבעיה - אני הולך להגיד עכשיו את המובן מאליו, אבל לפעמים צריך להזכיר אותו: אסף הבן הוא מבצע הרבה הרבה פחות מוכשר וייחודי מאביו, זכרו לברכה. ולכן כל חידוש לשירי הדודאים, שמנסה דווקא לשמור על רוח המקור, הוא בבחינת גרסה מוחלשת - גם אם האלבום מוקלט עם המון השקעה, אהבה וכישרון. הרי המקור כבר קיים, והוא נהדר. הרבה יותר.

אני יכול להבין את ההצדקה לסיבוב ההופעות המשותף של גוריון (שעדיין נשמע צעיר, חיוני ומלא קסם) ושל אמדורסקי ג'וניור. הרי את האבא כבר אי אפשר להשיב לבמה. אבל כשזה מגיע להקלטות, התוצאה נשמעת לי מיותרת למדי. בסייג אחד - אולי עצם החידוש הזה ישיב את השירים ואת הדודאים לתודעה, בבחינת הפרויקט האשכנזי של רביבו. ואם כך יהיה, ננוחם.

אהובה עוזרי - "מעליי דממה"

אם אתם מתכוונים להשקיע רק בדיסק אחד, ערב הפסח, אל תחשבו פעמיים: זה האלבום שלכם. ובכלל, מדובר באחת היצירות הטובות, המרגשות והמיוחדות ביותר של השנים האחרונות. אהובה עוזרי, כידוע, לא יכולה לשיר בגלל הסרטן שהרס את מיתרי קולה. אז היא שרה באמצעות אחרים. מגוון מדהים של זמרים (חוה אלברשטיין, אהוד בנאי, ברי סחרוף, גליקריה ועוד ועוד), שעוזרי תפרה להם במיוחד שירים. לא שירים, יצירות מופת קטנות, שחודרות את הקרביים כבר בהאזנה ראשונה, ועושת בך נקבים נקבים.

באהובה עוזרי עצמה יש משהו ורסטילי, שמאפשר לה "להתפרק" למגוון רחב של זמרים. שילוב של פשטות עם תחכום מוזיקלי; רומנטיקה מענגת עם משהו מאגי, כמעט מפחיד; השפעות עולמיות עם ישראליות מובנית, שורשית. אפשר להמשיך, אבל הבנתם. וככה גרים בכיף 16 זמרים שונים מאוד אחד מהשני, שנשמעים אורגניים לגמרי בתוך האלבום. במילים אחרות: מאור כהן שר אהובה עוזרי, וזה מרגיש טבעי לגמרי.

קשה לאתר פה רגעי קסם ספציפיים, כי זה דיסק שמתחיל בכל הכוח, ואז נותן גז, ובכל זאת: "איך אני אדע" שמבצעת חוה אלברשטיין (שגם כתבה את המילים, באורח חריג בפרוייקט) מצמרר מהרגע הראשון; "מעליי דממה" שמבצע שי צברי, זמר נשמה אמיתי; "רכבת" של רונה קינן, עוד שם שנשמע מפתיע בפרויקט של אהובה עוזרי, אבל התוצאה מקסימה. הלחן של עוזרי כמו עוזר לקינן לצאת קצת מעצמה, ולשחרר מפלי רגש לא צפויים; "שיערך מאפיר" של שני פלג המצויינת, שמעורר פנטזיות מחודשות על רוקנרול מזרחי; ו"הים" בביצוע זהר פרסקו, המקישן הקבוע של עוזרי שמתגלה כאן גם כזמר מרגש מאוד.

צל"ש מיוחד, ממש עיטור העוז, מגיע כאן לשאול בסר, האיש שאמון על העיבודים וההפקה המוזיקלית, שלפרקים מתעלים כמעט לדרגת כישוף (כמו ב"הים" הנועל). בשביל אלבומים כאלה אני כותב על מוזיקה ישראלית.

חוה אלברשטיין - "ואיך אצלך"

נתחיל מהסוף: זהו אלבום המבשר על תחילת ההתעוררות של חוה אלברשטיין. לא של הקריירה שלה - זו הותנעה כבר לפני כמה שנים, כשחוה החליטה לחזור לבמות בישראל - אלא של אלברשטיין המוזיקאית. הסקרנית. העל-דורית. המוכנה להסתכן. הבחירה בתמיר מוסקט כמפיק מוזיקלי היתה כשלעצמה הצהרת כוונות. מוסקט נתפס הרי כמפיק מעודכן, שעובד בדרך כלל עם אמנים צעירים בהרבה ו"מגניבים" כמו בלקן ביט בוקס. והתוצאה בהחלט מצדיקה את הסיכון.

• בכורה: חמישה שירים מהאלבום החדש של חוה אלברשטיין
  

אם כי, אם אתם חושבים שהסינגל הפופי המושלם "כרגע זה נראה לא טוב" מאפיין את האלבום, אתם עלולים להתאכזב. עדיין מדובר באלבום אלברשטייני כבד ראש ומלא ברגש, ולא בפאן. ועדיין, מוסקט הצליח לשייף את גדולת הזמרות שלנו, להעניק לה צליל עדכני וגם סוג של חיוניות בשירה, שקצת אבד לה בשנים האחרונות. אלברשטיין נשמעת קצת פחות בטוחה בעצמה, פחות "מדקלמת" ויותר מהורהרת ושבירה. וזה רק לטובתה.

הטקסטים הם אסופה מצויינת של סיפורי רגש קטנים ונוגעים, שכתבו דוד אבידן, שמואל שחל, יצחק פטיש ובעיקר אלברשטיין עצמה, שלדעתי הולכת ומשתבחת כל הזמן ככותבת. אהבתי בעיקר את "במילים אחרות" הנועל ("הוא ברח וזה טוב. אני מתפללת שלא יישאר לו שריד וסימן. במילים אחרות, אני מייחלת שלא יתרחק מכאן לעולם").

נקודת התורפה, ואני מצטער שאני חוזר על כך שוב ושוב כשזה נוגע לחוה אלברשטיין, היא בתחום הלחנים. כדי לא ליפול אל תוך הקלישאות של עצמי, הקשבתי לאלבום כמה פעמים מבלי לעיין בעמודי הקרדיטים. כמעט בכל המקרים, השירים שאהבתי את הניגון שלהם לא הולחנו בידי אלברשטיין (פרט ל"יצאתי למרפסת" היפה). יש לה, לחוה, שטאנץ קבוע למדי של מנגינות פשוטות, כמעט עממיות, שלא מנסה אפילו להתפתח במהלך השיר. כאילו מצהיר מראש: אני קטן ויפה.

יכול להיות שאחרים מוצאים בזה קסם, אותי זה בעיקר משעמם. ובייחוד, על רקע מנגינות כמו אלה של קורין אלאל ("אהבה" הפותח) או של ערן וייץ (שיר הנושא, "איך אצלך" הנהדר), שמאפשרות לאלברשטיין הזמרת להמריא. כך או כך, מדובר באלבום יפה, שגם מפיח תקווה לגבי המשך הדרך. חוה אלברשטיין עדיין כאן, והיא עוד רק בהתחלה.

קובי רכט וקובי אשרת - "דברים השתנו"

הרעיון פשוט ומגניב לגמרי: לקחת קלאסיקות רוק מוכרות וותיקות (של בוב דילן, ליאונרד כהן, קרלי סימון, ג'ימי קליף, לי הייזלווד ואחרים), ולהגיש אותן בעברית. קובי רכט תרגם באופן חופשי ומגיש, קובי אשרת אמון על העיבודים וההפקה המוזיקלית. שני קובים, שאם אנחנו כבר בענייני נוסטלגיה מוזיקלית, הולכים הרבה הרבה אחורה. עוד לימי שלישיית "שובבי ציון" של תחילת שנות ה-70, שם הם היו חברים יחד עם חנן יובל. אבל זו לא כל התמונה. רק צד אחד שלה, למעשה.

• חמישה שירים בבכורה: קובי אשרת וקובי רכט באנגלית
  

בדיסק השני מבוצעים אותם שירים בדיוק, באותם עיבודים בדיוק, ובאמצעות אותו זמר בדיוק, רק באנגלית. נו, אז איך יצא? אני מודה, יש לי חולשה בסיסית לקובי רכט. לטעמי הוא אחת מההחמצות הגדולות של הרוק הישראלי, ולא חשוב כרגע באשמת מי. זמר רוק אמיתי, מחוספס, אינטליגנטי, שיודע איך להגיש שיר בקול עמוק וייחודי. וזו הסיבה המרכזית שבגללה אהבתי את הפרויקט הזה - כי הוא מאפשר לרכט לשיר, ועוד שירים שברור לגמרי שהוא אוהב במיוחד.

התרגומים החופשיים שלו עובדים יפה במרבית המקרים ונשמעים טבעיים וזורמים מאוד ("לקחתי ת'צרות לגברת רות, אומרים שהיא נותנת ת'שירות", תרגום ל-" Love Potion #9" של הסרצ'רס). וניכר בו שהוא נהנה מכל רגע. העיבודים של קובי אושרת, בהתאם, לא מנסים להמציא שום גלגל, אלא לתת גוד אולד

רוקנ'רול. כשיש לך באולפן תותחים כמו ז'אן פול זימבריס על התופים, נועם בורג על הגיטרות, או משה לוי על ההמונד, אתה גם לא צריך לסבך את העניינים. פשוט לתת להם לנגן.

ההנאה הברורה של כל הנוגעים בדבר ניכרת גם בדיסק השני, באנגלית, והיא גם ההצדקה היחידה שאני מוצא לצירוף שלו. אהבתי במיוחד את "המכתב" (במקור "The Letter" של הבוקס טופס), את "מים רבים לחצות" (במקור של ג'ימי קליף, ובהמשך של יו.בי 40) ואת "אני נזרק ממך" (על פי קול פורטר). בשורה התחתונה - זה אלבום של כיף, בעיקר למי שגדל על השירים האלה - וגם כזה שעל הדרך עושה כבוד מוצדק לקובי רכט.