"אייסמן": חיסול לא ממוקד
לדמותו האניגמטית של הרוצח השכיר ריצ'רד קוקלינסקי יש פנים רבות ומנוגדות, אך הבמאי הישראלי אריאל ורומן החליט לביים את "אייסמן" ככרוניקה בסיסית של מעשיו. חבל, כי גם מצוות השחקנים האדיר שעמד לרשותו היה אפשר להוציא הרבה יותר
"אייסמן" מביא את סיפורו האמיתי של אחד הרוצחים השכירים הידועים לשמצה באמריקה, ריצ'רד קוקלינסקי, שהיה אחראי לחיסולם של למעלה ממאה בני אדם במהלכה של קריירה קרימינלית שנפרשה על פני שלושה עשורים. למרבה הצער, הסרט על אודותיו אינו משכיל לשרטט דמות מעניינת במיוחד, כושל בכל הקשור להצגת עולם הפשע שבו היה מעורב, ולוקה בתיאור החיים הכפולים שקוקלינסקי הקפיד לנהל, תוך שהוא מסתיר מאשתו ובנותיו את עיסוקו האמיתי.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
קוקלינסקי (בגילומו של מייקל שאנון), תושב ניו ג'רזי, מתפרנס ממשלוח סרטים פורנוגרפיים בעבור המאפיה. לאשתו לעתיד, דברה (ווינונה ריידר), הוא מספר שעיסוקו הוא דיבוב סרטים מצוירים. אף שבמציאות נהג לחסל אנשים ללא כל סיבה כבר בשנות ה-50 - בסרט הוא משסף את גרונו של ברנש שעולב בנערה שהוא מחזר אחריה - על פי הסרט קוקלינסקי הופך את "תחביבו" למקצוע, אחרי שהוא מתחיל לעבוד בשירותו של איש המאפיה רוי דימאו (ריי ליוטה).
בהמשך הוא פוגש ב"פריזי" (כריס אוואנס), רוצח שכיר אחר המפעיל אוטו גלידה, ושדרך החיסול שלו, בהתאם, מבוססת על הקפאת גופות קורבנותיו וביתורן. כך הוא מצליח לתעתע בחוקרי המשטרה באשר למועד ומקום הרצח. השניים משכללים את הרציחות הסדרתיות שהם מבצעים במשותף באמצעות שימוש באבקת ציאניד שעקבותיה אינם ניתנים לאיתור. בשלב הבא הם מתחילים לספק את שירותי המוות שלהם ליריבו של דימאו, גנגסטר בשם ליאו מרקס (רוברט דאווי) - מה שהופך את משפחתו של קוקלינסקי למטרה בעבור הבוס הקודם שלו.
כוכבים אחד אחד
אחד מהישגיו של "אייסמן" טמון בצוות השחקנים המרשים שוורומן הצליח לגייס על מנת שיופיעו בתפקידים זוטרים, בתסרוקות ושפמים ההופכים אותם לכמעט בלתי ניתנים לזיהוי. כך,
דיוויד שווימר מגלם את בן טיפוחיו של דימאו המסבך אותו עם מרקס; סטיבן דורף הוא אחיו של קוקלינסקי, ג'ואי, הכלוא על אונס ורצח של ילדה בת 12; ואילו ג'יימס פרנקו מתארח בתפקיד אחד מקורבנותיו של קוקלינסקי הזוכה ממנו, רגע לפני חיסולו, לחסד מצמרר - שהות להתפלל לאלוהים על חייו.
משך כל העשורים הללו מאמינים בני משפחתו של קוקלינסקי, אשתו ושתי בנותיו (במציאות היה גם בן), שהבעל והאב מתפרנס מעסקי פיננסים. פה, אגב, נכשל הסרט לחלוטין. דברה קוקלינסקי, בגילומה החיוור של ריידר, מוצגת כרעיה תמימה על גבול הבורות, ו-ורומן אף אינו מנסה להסביר האם מדובר בנאיביות קיצונית, בחוסר רצון לדעת, או שמא פחד מפני בעלה. לו היה הסרט מתמקד בחיי המשפחה של רוצח סיטונאי, במקום לייגע עם עודף של פרטי עלילה מעולם המאפיה (שהולמים יותר סדרה טלוויזיונית מאשר סרט בן כ-100 דקות) - התוצאה היתה מעניינת יותר.
חמור מזה, "אייסמן" מתקשה לספק העמקה פסיכולוגית אל תוככי הדמות המפלצתית שבמרכזו, אדם שבהשוואה אליו חניבעל לקטר הוא דובון טדי. פלאשבק קצר אל ילדותו מראה אותו מוכה באכזריות בידי אביו (בראיון שהעניק בשנת 1991 לסרט תיעודי שנעשה על אודותיו בעבור HBO, קוקלינסקי הודה כי שנא את אביו, ולו רק יכול - היה רוצח גם אותו). אלא שקוקלינסקי נותר לכל אורך הסרט דמות מונוטונית למדי, והקונפליקט הבלתי אפשרי בין חייו הפרטיים והיותו איש משפחה מסור לבין תחום עיסוקו - מטופל פה באופן שאינו מספק.
כרוניקה של רוצח ידוע מראש
קוקלינסקי האמיתי היה פסיכופט שאהב להתנסות ברצח, וחיסל אנשים רק משום שהסתכלו לעברו פרק זמן ממושך מדי. מבחינה זו, מייקל שאנון הוא הליהוק האידיאלי - הן מבחינת ממדי הטיטאן שלו, והן משום התמחותו בגילום דמויות המשלבות אכזריות ופתטיות, איפוק קיצוני ורגש (ע"ע תפקידו כסוכן פדראלי מופרע ב"אימפריית הפשע"). אלא שלהבדיל מסדרות כגון "דקסטר" ו"חניבעל", שיש בהן יסוד אפל ומטריד באמת - סרטו של ורומן נותר בגדר כרוניקה בסיסית של מעשי הדמות שבמרכזו.
"אייסמן" (בעשיית הסרט מעורבים עוד כמה מישראלי לוס אנג'לס, בהם המפיקים אבי לרנר, דני דימבורט ובועז דווידזון, המלחין חיים מזר, וכן המפיק הישראלי אהוד בלייברג) עוקב באופן ההולך ונעשה מייגע אחר מהלכיה של דמות שמורכבותה ומניעיה נותרים מעורפלים. המעברים בין הסצינות נדמים בעיקר שרירותיים, שחקני האורח באיפור המוגזם נראים לרוב מגוחכים, תיאור העולם התחתון של ניו ג'רזי כורע תחת הקלישאות, והסרט במקום שיצבור מומנטום - מאבד אותו ככל שהוא מתקדם.
למעוניינים, הראיון מקפיא הדם עם קוקלינסקי (שמת בשנת 2006), שעליו בין היתר מתבסס הסרט שלפנינו, מספק חדירה מסוימת אל נבכי תודעתו של הרוצח. משהו ש"אייסמן" אינו מצליח כלל לעשות.
