האם צריך לעזור למשת"פים? זיכרו את צד"ל

עד סוף שנת 2014 צפוי הכוח הבינלאומי של נאט"ו (ISAF) בראשות ארצות הברית לסגת באופן סופי מאפגניסטן. רבות דובר על השפעתה של נסיגה זו, המסיימת שהות בת יותר מעשור של כוחות נאט"ו במדינה, על עתידה הפוליטי של אפגניסטן ועל מעמדה של ארה"ב כמעצמה גלובלית. היבט מדובר פחות, שכמעט ולא זכה לתשומת לב תקשורתית ובינלאומית, הוא השפעתה של הנסיגה הצפויה על האוכלוסייה האפגנית המקומית ששיתפה פעולה עם הכוחות המערביים במשך שנות שהותם במדינה.

"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:

סוף עונה בקסטרו. המהפכה הקובנית, לאן?  / ד"ר מרגלית בז'רנו

המשענת של המעצמות נגד האיסלאם הקיצוני / ד"ר מיכאל תנחום

המקל והגזר. סנקציות על ישראל - טוב או רע? / ד"ר ליאור הרמן

מאבק בכוכבים: לפוליטיקה יש מקום - אפילו בחלל  / ד"ר דגנית פייקובסקי

אלפי פקידים, מתורגמנים, טבחים ונהגים אפגנים, שעבדו עבור כוחות נאט"ו באפגניסטן, נתונים כיום בסכנת חיים מיידית בעקבות איומי הנקמה של ארגון הטליבאן, שמצהיר כי גזר דין מוות צפוי לכל "משתפי הפעולה עם האויב המערבי". הטליבאן אף החל בחודשים האחרונים להוציא חלק מאיומיו לפועל ואנשיו רצחו עשרות אפגנים שנחשדו בסיוע לכוחות נאט"ו במדינה.

בדרך הביתה. חיילים גרמנים עוזבים את העיר קונדוז האפגנית(צילום: EPA)

תופעת משתפי הפעולה (משת"פים), המסייעים למעצמה זרה הכובשת את ארצם, איננה תופעה חדשה. שורשיה בעולם העתיק עם הופעתם של עמים ואימפריות שיצאו למסעות מלחמה וכיבוש, המשכה במלחמות הלאומיות והאידיאולוגיות של המאות ה-19 וה-20 (בפרט בשתי מלחמות העולם והמלחמה הקרה) והיא עודנה רלוונטית ומוסיפה להתקיים גם כיום.

גורם חיוני להצלחת המעצמה הכובשת

מנקודת מבטה של המעצמה הכובשת, משתפי הפעולה הם גורם חיוני להצלחתה. הם מסייעים לה כחלק מהמערך התומך בלחימה, בהיכרות עם תוואי השטח, התרבות והמנהגים המקומיים כמו גם בהעברת מידע מודיעיני יקר ערך (דוגמת זה שמעבירים חלק מהמשת"פים הפלסטינים לכוחות הביטחון הישראליים בשטחים), ולעתים הם אף מצטרפים באופן אקטיבי ללחימה לצדה, כפי שאירע, למשל, במלחמת העצמאות של אלג'יריה (1962-1954), כשכוח אלג'יראי מקומי לחם לצד הצבא הצרפתי נגד בני עמו.

בהקשר אחר, כך קרה גם ב"אזור הביטחון" בדרום לבנון מאמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, כשמדינת ישראל שיתפה פעולה עם צד"ל (צבא דרום לבנון), מיליציה מקומית שפעלה לצד כוחות הביטחון הישראליים בדרום לבנון נגד תנועת אמל השיעית, ולאחר מכן נגד חיזבאללה, במשך יותר מרבע מאה.

עלולים לשלם מחיר כבד על תיוגם כבוגדים. חיילים אפגנים(צילום: AFP)

במקרים רבים, תרומתם של משתפי הפעולה למעצמה היא מכרעת והם אף משלמים על כך מחיר כבד של תיוג כבוגדים והוקעה על ידי בני עמם. עם זאת, אין להתכחש לכך שגם משתפי הפעולה מרוויחים מן העסקה. בין שהם פועלים ממניע אידיאולוגי ובין שממניע חומרי, הם זוכים לתגמולים כלכליים נרחבים, לצד ההגנה, המעמד וההכרה הנובעים מהחבירה לשחקן השולט במדינה, ואלו מעמידים אותם בעמדת יתרון בולטת על פני יתר בני עמם.

אך למרות הרווחים הללו חשוב לזכור כי לא מדובר ביחסים סימטריים. התושבים המקומיים, שהם לרוב תושבי מדינות מתפתחות ועניות, סובלים בדרך כלל ממצוקה חומרית מתמשכת. לעתים עמדת החולשה שלהם אף מעמידה בספק את עצם חופש הבחירה שלהם לשתף פעולה, כיוון שבמציאות שבה ארצם הפכה לשדה קרב הנשלט בידי כוחות זרים, הם כמעט אנוסים לבחור צד בסכסוך על מנת לשרוד.

כשהמעצמה אינה זקוקה עוד לבעלי בריתה

כך או כך, כל עוד שיתוף הפעולה נמשך נהנים שני הצדדים מחלקם בעסקה, אך מה קורה כשהמעצמה מחליטה לסגת מהשטח שבו היא שולטת? האם מוטלת עליה חובה מוסרית לדאוג לבעלי בריתה לאחר הסתלקותה? והאם כדאי לה לסייע למשתפי הפעולה שלה גם משיקולים של תבונה מעשית?

במישור הנורמטיבי, גם אם נניח כי בסיוע לבעלי ברית לשעבר לא קיימת איכות כלשהי שהופכת אותו למוסרי כשלעצמו, נוכל לומר בפשטות כי מבחינת התוצאות ראוי שמדינה תדאג לבעלי ‏בריתה, מפני שאלה פעלו בשירותה כנגד בני עמם שלהם, וכעת נותרו חשופים מולם. ללא תמיכתה הם עשויים להיפגע פוליטית, חברתית וכלכלית, ובמקרים מסוימים, כמו באפגניסטן כיום, אף למצוא עצמם בסכנת חיים מיידית.

כוח אלג'יראי לחם לצד הצרפתים נגד בני עמו 1958(צילום: גטי אימג'ס)

גם בתחום התבונה המעשית נוכל לטעון לכדאיות הסיוע לבעלי ‏ברית לשעבר, בין היתר מכיוון שמדינה הנוטשת את מי שסייע לה שולחת מסר לבעלי‏ בריתה העתידיים כי אין לתת בה אמון כבעלת ברית, ובכך פוגעת באינטרס האסטרטגי שלה. אילו מדינת ישראל, למשל, הייתה נמנעת מלפתוח את שעריה לאנשי צד"ל ערב הנסיגה הישראלית מדרום לבנון במאי 2000, סביר כי קבוצות נוצריות ואחרות במזרח התיכון, שלהן פוטנציאל לשתף פעולה עם ישראל בעתיד, היו עשויות להסיק מכך כי אין היא בעלת ברית נאמנה. מכיוון אחר, סיוע לבעלי‏ בריתה של מדינה מעבר לגבולה שולח מסר גם לחברה פנימה, ולפיו כל מי שיטה כתף ויילחם למען המדינה, ללא קשר לזהות הקהילה או המגזר שאליהם הוא שייך, יזכה בתמורה להגנתה ולתמיכתה הבלתי מסויגת.

החוק הבינ"ל לא מחייב לעזור

מנגד, מאחר שאין חוק או מנהג בינלאומי המחייב מדינה לדאוג לבעלי‏ בריתה לשעבר, הרי שניתן לטעון כי מרגע שנסתיימה ברית האינטרסים בין הצדדים ממילא פטור כל צד מחובותיו כלפי האחר. בנוסף, נוכל לטעון גם כי סיוע של המדינה הכובשת לבעלי בריתה לשעבר, הכולל בדרך כלל מילוט לשטחה, איננו ראוי מכיוון שהוא עלול דווקא לפגוע במשתפי הפעולה בטווח הארוך. קבוצה זו הותירה את בני משפחתה, תרבותה וחייה הקודמים מאחור וכעת עליה להשתלב מחדש במדינה זרה מתוך עמדת חולשה של מיעוט במדינה המארחת.

כך, למשל, עם הנסיגה הצרפתית מאלג'יריה בראשית שנות ה-60 סבלו המוסלמים האלג'יראים שנמלטו לצרפת ממשבר זהות עמוק לצד אפלייה שיטתית ומתמשכת מצד המדינה הצרפתית, ונדחקו אל שולי החברה בצרפת מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית.

גבי אשכנזי ומפקד צד"ל הגנרל אנטואן לאחד(צילום: אביהו שפירא)

סיוע למשתפי פעולה לשעבר אף מציב בפני המדינה בעיות מעשיות כבדות משקל. אחת מהבעיות היא על אף שבדרך כלל מדינות שואפות לצמצם את חלקן בסכסוך באמצעות נסיגה משטח, הרי שסיוע כזה עשוי להביא דווקא להמשך מעורבותן בסכסוך. כך, לדוגמה, תוצאה ישירה של קליטת אנשי צד"ל בישראל הינה כי "תיק צד"ל" נותר פתוח הן בישראל והן בלבנון, והנושא שב ועולה לסדר היום הציבורי בשתי המדינות מדי תקופה, והוא טרם הוסדר באופן רשמי ביחסים ההדדיים ביניהן.

השלכות מרחיקות לכת לפריסת חסות על משת"פים

מדיון זה לא עולה כי מוטלת חובה מוסרית על מדינות לסייע למשתפי הפעולה שסייעו להן בעבר. הוא כן עשוי ללמד על כך, שגם במישור האתי וגם במישור המעשי, על קברניטי המדינה לכל הפחות לשקול מבעוד מועד את מכלול השיקולים הרלוונטיים הנוגעים להחלטה לפרוס חסות על קבוצות ויחידים במדינה זרה מפני שיש לכך השלכות מרחיקות לכת, ולא תמיד צפויות, הן על המדינה והן על בני חסותה.

הדבר דומה למעגלים שמייצרת אבן הנזרקת למים. אמנם מהלך כזה עשוי לעלות בקנה אחד עם האינטרס האסטרטגי של המדינה בטווח הקצר, אך הוא עלול, במקרים מסוימים, להיות צעד ראשון לעבר מדרון חלקלק, שבו הולכת ומעמיקה מעורבותה של המדינה בשטח זר שלא בהכרח בטובתה, ובה בעת משתנה טווח הציפיות והתפיסות של המקומיים מן היסוד, באופן שעשוי לפגוע בהם מצד אחד, ולהגביל את יכולת הפעולה והתמרון של המדינה המתערבת, מצד אחר. 

ישראל מפקירה אותם? חייל צד"ל לשעבר ויקטור נאדר (ארכיון)(צילום: אבישג שאר-ישוב)

בחודשים האחרונים דווח כי ישראל מעניקה סיוע הומניטרי למורדים סורים שנפגעו במהלך הקרבות ברמת הגולן הסורית, וכי נדונה האפשרות לתמיכה צבאית, במתכונת כזו או אחרת, בכוחות הלוחמים נגד משטרו של בשאר אסד. גורמי ביטחון אף העלו את הסברה שהקמת אזור ביטחון ישראלי מעבר לגבול עשויה להיות חיונית לביטחונם של תושבי הצפון. התמשכותה של מלחמת האזרחים בסוריה אכן מהווה אתגר ביטחוני עבור ישראל, המצריך היערכות מחודשת בזירה זו, אך בהקשר זה דומה כי אולי ניתן ללמוד מעט מניסיון העבר.

נתניהו עם טל חג'ג', בת למשפחה יוצאת צד"ל(צילום: משה מילנר, לע"מ)

במאי 2000 הכינו גורמי ביטחון ישראלים רשימה של כמה מאות אנשי צד"ל בכירים שיועדו להיקלט בישראל ערב הנסיגה מדרום לבנון, אלא שבפועל מצאה עצמה מדינת ישראל מול זרם של יותר מ-6,000 פליטים, שכלל את אנשי צד"ל ובני משפחותיהם, לצד אלפי דרום לבנונים אחרים בעלי זיקות שונות לישראל.

ההחלטה על כניסתם התקבלה בישראל באישון לילה תחת לחץ כבד, ויצרה באחת מציאות חדשה הן עבור אנשי צד"ל לשעבר והן עבור גורמי הביטחון והרווחה הישראלים המטפלים בעניינם. למרות צעדים משמעותיים שעשתה מדינת ישראל לפתרון מצוקתם, יותר מעשור לאחר הנסיגה חיים כיום מרביתם בשולי החברה הישראלית, ומתקשים להשתלב הן בקרב הרוב היהודי והן בקרב המיעוט הערבי במדינה.

אמנם, אין דין המלחמה בסוריה בשנת 2013 כדין לבנון של שנות ה-70, אך ייתכן כי כחלק ממכלול השיקולים הנבחנים ביחס למעורבות ישראלית בסוריה כיום כדאי לכלול גם היבטים הנוגעים למשמעויות האתיות והמעשיות הרחבות וארוכות הטווח של מעורבות מעין זו.