חיי העבודה של אסירי המלחמה באוקראינה
יוצאים ב-9 בבוקר, מתקנים גגות ומתגוננים ממינוס 10 מעלות. כך נראים כעת חיי חיילים אוקראינים שנפלו בשבי המורדים. "זו אשמתם, שיבינו למה גרמו!"
על הגג מכוסה השלג של בית הספר למוסיקה בעיירה אילובייסק, פועלים עסוקים בתיקון הנזק שנגרם מההפצצות באזור. אבל בסופו של היום הם לא חוזרים הביתה, אלא מלווים על-ידי חמושים בחזרה לתאיהם. תאי המעצר.
עוד חדשות בעולם :
- האליזה זעם: הנשיא הולנד נראה "כמו בוראט"
- בודפשט מציגה: בדיקת סמים לילדים וכתבים
- תיעוד מיוחד: ילדים עם אוטיזם בתרגול טיסה
- "חוסל מפקד אל-קאעידה בפקיסטן ואפגניסטן"
הפועלים האלה הם למעשה חיילים מצבא אוקראינה שנפלו בשבי המורדים הפרו-רוסים במזרח המדינה, ונידונו לעונש עבודות פרך. רובם נלקחו בשבי אחרי הקרב הנוראי באוגוסט על השליטה באילובייסק, באזור דונייצק, שהסתיים לפי פרסומים רשמיים במותם של יותר מ-100 חיילים מצבא אוקראינה.
כעת, בהוראת הרשויות של "הרפובליקה העממית של דונייצק" - ה"מדינה" העצמאית שהקימו המורדים באזור ושמוכרת רשמית רק על-ידיהם
- מתקנים השבויים האלה גגות וחלונות, צובעים מחדש את הקירות ומשקמים את הריהוט כדי להעמיד מחדש על הרגליים את העיירה הקטנה הזו. "זאת אשמתם... הם צריכים להבין למה הם גרמו!", צוחק פיוטר קופרין, מאנשי המורדים.
בעליית הגג של בית הספר למוסיקה, שם הטמפרטורות עומדות על סביבות מינוס 10 מעלות, אסירים במעילים עבים משקמים את הגג יחד עם פועלים מקומיים. "אנחנו לא מתייחסים אליהם בצורה רעה, הם עובדים כאן בדיוק כמו התושבים המקומיים, הם לא מקבלים יחס שונה", אומר איוואן ויניק, בן 61, המנהל את שיקום העיירה.
הצעיר הזה מאשר שהעצירים מקבלים אוכל, מים וגישה למקלחת, וכי במקרים נדירים מאפשרים להם גם להיפגש עם בני משפחותיהם. לפחות 65 אסירי מלחמה מוחזקים עדיין באילובייסק. הם עובדים מיום שני עד יום שישי. היום שלהם מתחיל ב-9 בבוקר, אז הם עוזבים בשורות את מחנה המעצר שלהם והולכים לבניינים הרוסים כדי לשקם אותם, במיוחד בתי ספר, גני ילדים ובתי חולים. ב-15:00 הם חוזרים.
בגן ילדים אחד שבו עובדים כעת עצירים, פעוטות משחקים ממש בסמוך אליהם. כמה מאנשי המורדים משקיפים עליהם, ומוודאים שאין
אירועים חריגים.
מנהלת הגן לא ממש מוטרדת מהעובדה שמדובר באסירי מלחמה. "הגן נפגע קשות, ולכן אנחנו צריכים כמה שיותר ידיים עובדות. כך שמצד אחד אנחנו יכולים לומר שאנחנו שמחים שהם כאן, ולפחות החבר'ה שנמצאים כאן לא נלחמים. נראה לי שעבורם זה הפתרון הטוב ביותר. לפחות הם חיים".
לפנייה לכתב/ת 
