טעם החיים: בלי חשבון - לעשות רק מה שבא לי

כשהיינו ילדים, היינו הרבה יותר חופשיים. לא העמדנו פנים. לא הסתרנו את רגשותינו. בכינו. צחקנו. קפצנו. כעסנו. היינו אותנטיים. ואמרנו בדיוק מה שאנחנו חושבים. ומה שאנחנו רוצים. או לא רוצים.

כשרצינו משהו, אמרנו: "אני רוצה". כשלא רצינו, אמרנו: "אני לא רוצה". אז למה היום, כשאנחנו מבוגרים ויכולים לבחור מה לעשות ואיך לחיות, כל כך קשה לנו לסרב? כל כך קשה לנו לומר "לא"? ומדוע קל לנו יותר לומר "אני רוצה" מאשר "אני לא רוצה"?

כי "אני רוצה" הוא שלי בלבד. ו"אני לא רוצה" הוא מול אדם אחר.

הכתבות הקודמות

מותר להגיד "לא רוצה"

נניח שהוא, האחר, חושב אחרת ממני, האם אוותר על הרצון שלי? האם אסתיר את מה שאני משתוקק אליו? האם אתרחק מעצמי וממי שאני? או שאגיד לו פשוט "לא"?"לא רוצה"?

למה קשה לנו להגיד "לא רוצה"? או "לא מתאים לי"? או "לא מעוניין"? מדוע? כי ההורים שלנו לימדו אותנו לברוח מ"אני לא רוצה".

איך?הם שיקרו לנו. כשביקשנו משהו, נדנדנו להם, התחננו אפילו, הם אמרו לנו "אני לא יכול". או "לא כדאי לך".או "לא עכשיו". או "זה בלתי אפשרי".הם לא אמרו לנו את האמת, שהם פשוט לא רוצים.

כך גדלנו, עם השקר. ועם אי הנוחות סביב העניין הזה. ועם הרתיעה שהתגבשה בתוכנו מהמילים הללו, הנחרצות, הברורות, "אני לא רוצה". לכן, כדי להגיד היום "אני לא רוצה", ולשחרר את הפחד הישן הזה, אני זקוק קודם כל לחמלה. לחמלה כלפי עצמי.

מותר לי לומר "אני לא רוצה" ולהישאר בחיים. מותר לי לומר "אני לא רוצה" גם אם יתרגזו עלי, או יתאכזבו ממני, או יתרחקו, או יאשימו, או ייעלבו.מותר לי לא לרצות.

דברו בשפת האופטימיות

זוכרים את צמד המלים הללו? מתי השתמשתם בהן לאחרונה? מזמן, נכון? למה? כי אלה מלים של ילדים. זה לא בוגר לומר "בא לי". פשוט "בא לי". ללא הסבר. בלי שום נימוק. רק כי בא לי לומר "בא לי".

בעיניי, תמצית החיים, אולי טעם החיים, אפילו החיים עצמם, מגולמים בשתי המלים הללו. כשאני אומר "בא לי", אני משוחרר מכל עכבות. אני בהיר. אני שמח. אני חזק. ואני מדויק. אני יודע בדיוק מה בא לי. ואני מוכן לבטא זאת בפני עצמי וגם מול העולם.

ולא פחות חשוב, אני מפסיק לשקר, להעמיד פנים, להסתיר את התשוקות שלי, המאוויים שלי, הרצונות שלי, ומוכן להראות אותם לעולם. זה אומר שהעולם פחות מפחיד אותי וכבר לא מאיים עלי.

בניגוד להורים שלי, אני מבין שהעולם אינו ישות שמתנגדת לי, או נאבקת בי, או רוצה להצר את צעדיי, אלא הוא פלסטלינה - אני יכול לעצב אותו כרצוני. אני יכול לבחור איך ייראה. ואיך ארגיש בתוכו. אני יכול לעשות בו מה שבא לי.

כל מי שאומר לכם להיות "ריאליים", או "להתבגר", או "להבין שככה זה עובד", או "להפסיק לפנטז", ממשיך לדבר בשפת הוריו. שפת השקר וההסתרה. שפת הפחד והייאוש. שפת האין ברירה וחוסר האונים. זו לא השפה שלי. וגם לא צריכה להיות השפה שלכם. זו שפת העבר.

השפה של ההווה היא שפת האופטימיות, התקווה והחופש. שפה של בטחון בעצמי וביכולות שלי להגשים את מה שבא לי ולא לעשות מה שאני לא רוצה.

אז מה בא לכם לעשות היום?

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת