שתף קטע נבחר

אנחנו הקמנו את חמאס היהודי

חוגגי "חתונת הדמים" הם יהודים ואלימותם יונקת ממקורות יהודיים. אני מתעקשת לטעון שאנשים אלה יהודים, כיוון שאני מסרבת לטעון שיש התנהגויות אנושיות שיהודים לא מסוגלים להן - וכיוון שעלינו לקחת אחריות. לרבנים יש עדיין כוח לעצור את הטירוף. אני רק לא בטוחה שיש להם עניין

הולכים למות

אין לנו מושג כיצד נערכו אימהות האומה למותן. על רחל מסופר שמתה בלידתה, וכל היתר? אין וכבר לא יהיה לנו מושג.

 

לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >> 

 

בניגוד לכך, תמונות ההכנות למוות של אבות האומה די מפורטות. אברהם נפרד מילדיו בפסגת האכזריות של יחסו אליהם; הוא גירש את ישמעאל, עקד את יצחק, גירש את בני הפילגשים, ובתום העקדות והגירושים לא הוסיף עוד לראותם.

 

לעומתו, הקפיד יצחק להיפרד מבניו בברכה. אמנם היו אלו ברכות שהיפלו בין בן לבן, והובילו לסכסוכים עקובים, ובכל זאת – ברכות.

 

והשבת נפרד יעקב מבניו, והוא בוחר לעשות זאת בניבוי עתידם (בראשית מ"ט, א'): "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

 

בא חשבון

יעקב מבטיח לבשר לבניו את העתיד, אך הוא עסוק בעיקר בחשבונות העבר. אל שמעון ולוי פונה יעקב בדברים קשים במיוחד (שם, ה'-ז'): "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסודָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

 

כל כך הרבה אנשים ונשים רוקדים במעגלים השונים של חתונת הדמים הזו, שלפעמים נדמה לי שהיא תסתיים בדיוק כפי שהסתיימו החגיגות של ביריוני ירושלים בסוף ימי הבית השני ()
כל כך הרבה אנשים ונשים רוקדים במעגלים השונים של חתונת הדמים הזו, שלפעמים נדמה לי שהיא תסתיים בדיוק כפי שהסתיימו החגיגות של ביריוני ירושלים בסוף ימי הבית השני

 

ערב מותו, ויעקב לא מסתיר את יחסו לבניו אלה, ואת התיעוב שהוא חש כלפי מעשיהם. הוא מבקש להיבדל מהם, וגם לשלול מהם את זכות ההתקהלות, ולפזרם בודדים-בודדים בקרב ישראל. אולי הוא מקווה שכך תקטן השפעתם האלימה. תקוותו התבדתה מזמן.

 

על מה יצא הקצף?

פרשנים מסורתיים קושרים את דבריו החמורים של יעקב לרצח שביצעו שמעון ולוי בחמור, בשכם ובאנשיהם לאחר אונס דינה. בין אם מדובר בטבח ההוא ובין אם, חס וחלילה, מדובר בטבח נוסף שלא הוזכר במפורש במקרא – יעקב מזהיר אותנו מרצחנותם של שניים מתוך שניים-עשר השבטים. אליבא דיעקב, 16% מבני ישראל הם אנשי חמס. זה לא "עשבים שוטים", זה בשר מבשרו של מחנה ישראל.

 

מדבריו של יעקב "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל", אפשר להבין כי שבט לוי נעדר נחלה משלו לא בשל עבודת המקדש, אלא בשל רצחנותו, ודאגתו של יעקב מהיווצרות קהילת לוויים רצחנית.

 

את החמס אנחנו הקמנו

יעקב לא בוחל במילים בבואו לתאר את האיכויות הרוחניות של שמעון ולוי: "כלי חמס מכורותיהם", כך מגדיר אותם אביהם הקשיש, ומבקש לתפוס מהם מרחק.

 

מהו "כלי חמס"?

הפרשנים נחלקו בהבנת משמעות ה"חמס" המקראי. הצעה אחת מובאת בבראשית רבה (ויחי, ק'): "מהו כלי חמס? אמר להם: גזולים הם בידיכם. אינם שלכם, של עֵשו הם, (שעליו נאמר) ועל חרבך תחיה".

 

אם כן, כלי חמס הם כלים שנחמסו, שנגנבו. וממי נגנבו הכלים? שואל הדרשן - וקובע שהם נחמסו מעֵשו, שהרי עֵשו זכה מאביו לברכה "ועל חרבך תחיה".

 

צחוק הגורל

יעקב חומס מעֵשו את הבכורה, ובניו של יעקב חומסים מעֵשו את החיים על החרב – מי אמר שלשטן אין חוש הומור?

 

ואולי זה שלנו?

לעומת העמדה הרואה ברצחנות תכונה זרה לבני ישראל, קובע מדרש אחר שכלי משחית אלה הם דווקא סימן ההכר של בני יעקב ("שכל טוב" ויחי, מט): "כלי חמס. היינו חרבות: מכרותיהם. לשון היכר... אמר לא אתים ולא מחרישות הם מכירים לעבוד את האדמה ולשבוע לחם, אלא כלי חמס היכר שלהם".

 

יש מבני ישראל המזוהים עם עובדי האדמה, ויש המזוהים עם כלי רצח. אלה הכלים של אחינו. אלה הם סימני ההיכר שלהם, ואיש לא יצילנו מהבעלות על האלימות שלנו.

 

חתן דמים – "חברותא" עם יאיר לפיד

מיד לאחר חשיפת הסרטון שבו רקדו החוגגים על דמה וסבלה של משפחת דוואבשה, ותאוו לנקמה הבאה, החל הטקס המוכר של פרסום הודעות הגינוי.

 

בדף הפייסבוק שלו כתב יאיר לפיד: "הסתכלו היטב בסרטון החתונה של הימין הקיצוני, בו דוקרים את תמונתו של התינוק עלי דוואבשה שנשרף למוות, ומניפים בקבוקי תבערה כדי לחגוג את רציחתו. האנשים האלה אינם יהודים".

 

יאיר לפיד, אני מעריכה את דבריך החריפים, אבל רוצה להצביע גם על הסכנה הטמונה בהם - האנשים האלה הם יהודים. למרבה הכאב והבושה, הם אחים שלנו והם לגמרי יהודים.

 

מה אכפת לנו

מה אכפת לנו אם רקדני הדם ושירי האימה שבפיהם יהודיים או לא? מדוע חשוב ליאיר לפיד להדגיש

בפתיחת הפוסט שלו שהאנשים האלה אינם יהודים, ומדוע חשוב לי לטעון שהם יהודים?

 

בדיוק כמו הפרשנים המסורתיים המציעים הסברים שונים לביטוי "כלי חמס מכורותיהם", גם אנחנו נפתלים בשאלה איך להבין את האלימות הרצחנית שרקדה בלבה של חתונה יהודית, ואיך להסביר את המעשים האלימים הנעשים על ידי יהודים ברחובה של עיר?

 

אני מתעקשת לטעון שאנשים אלה יהודים ואלימותם יונקת ממקורות יהודיים, ראשית כיוון שזו האמת – מדובר באנשים הרשומים בתעודות הזהות שלהם כיהודים. וכיוון שאני מבינה מעט במקורות הרוח היהודיים אני גם יודעת, עם כל היגון שבדבר, שלאידאולוגיה הרצחנית שלהם יש אחיזה במקורות יהודיים. אם כן, הם יהודים ותורתם יהודית.

 

אני מתעקשת לטעון שאנשים אלה יהודים כיוון שאני מסרבת לטעון שיש התנהגויות אנושיות שיהודים לא מסוגלים להן. זו טענה מתנשאת ואף גזענית.

 

ואני מתעקשת לטעון שאנשים אלה יהודים הם, כיוון שראשית מוסר בלקיחת אחריות. אני לא משליכה את האלימות שבי על השכנים. זה של העם שלי, ולכן זה שלי. אני אחראית על הזוועה, ואני אחראית על התיקון, ואין לי לאן לברוח.

 

אין ה"קומץ" משביע את האמת

חלק קבוע בטקסי הגינוי של טרור יהודי הוא השימוש בביטויים "עשבים שוטים" ו"קומץ". אנחנו חייבים

להפסיק עם המכבסה הזו. לא מדובר בקומץ ולא מדובר בדמויות שוליים, מדובר בחבורה שמנהלת אותנו אל התהום.

 

שהרי במעגל המקיף את בריוני "חתונת הדמים", רוקדים חמישים רבני-ערים (מקבלי משכורות מהמדינה) שחברו לרב שמואל אליהו (מועמד למשרת רב ראשי לישראל), שאסר למכור או להשכיר דירות לאזרחי ישראל הערבים.

 

איתם במעגל שולבים ידיים הרבנים מפרסמי הספר "תורת המלך", וכותבי המאמרים בספר "ברוך הגבר" לזכרו של הרוצח ברוך גולדשטיין. סביבם, במעגל עצום בממדיו, עומדים אלפי רבנים ששותקים נוכח תורות הבלע של חבריהם, ואל מול בריוני ירושלים והגבעות. וסביבם עומדים רבבות רבנים המגנים הבריונות בפה רפה ולמראית עין.

 

יחד עם כל אלה רוקדים פוליטיקאים בכירים ומקומיים, דתיים וחילונים, שפוחדים לומר דברים ברורים, וגם אלה שפשוט נהנים במישרין או בעקיפין מהשנאה שהשתלטה על הרחובות.

 

כל כך הרבה אנשים ונשים רוקדים במעגלים השונים של חתונת הדמים הזו, שלפעמים נדמה לי שהיא תסתיים בדיוק כפי שהסתיימו החגיגות של ביריוני ירושלים בסוף ימי הבית השני. שהרי גם אז קומץ הבריונים חגג, והמון החכמים פחד ושתק – והאש אכלה את הכל.

 

יש כוח, השאלה אם יש רצון

לרבנים ולפוליטיקאים יש כיום עדיין כוח; יש להם במות ציבוריות, יש להם אפשרות לחוקק או לפסוק הלכה, יש להם קהל מאמינים - ויש להם אפשרויות מגוונות להפעיל סנקציות. כן, הם ישלמו מחיר על אמירות אחראיות, אבל עדיין יש להם כוח.  

 

אני לא בטוחה שיש להם עניין חזק די הצורך בעצירת הבריונות היהודית. וכשכבר יהיה להם עניין – יכול להיות שלא יהיה להם כוח.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

חברותיי וחבריי הרבים שהגיבו בכעס לדבריי על מגילת העצמאות ועל ההיסטוריה היהודית – אני

לא חושבת שצריך "לסגור" את המדינה שלנו, תסלחו לי אבל זו הצעה טיפשית. לא "סוגרים" מדינות, אבל גם לא צריך להצדיק את קיומן בטיעונים דתיים.

 

למרות הסילוף ההיסטורי, אני לא מגנה את ההצהרות שבמגילת העצמאות. כל שטענתי הוא שמדובר בנרטיבים ולא בעובדות. מדובר באגדות עם שאנחנו מבנים לצרכינו המשתנים, ועלינו לפעול מתוך מודעות לאגדות, לאחריות שיש לנו עליהן - ולזכות לשנותן.

 

שבת שלום!

 

לכל הטורים של רוחמה וייס

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"בקהלם אל תחד כבודי"
צילום: גיל יוחנן
רוחמה וייס
צילום: גיל יוחנן
מומלצים