יורשי דיירת מוגנת יקבלו דירה בפינוי-בינוי

יזמיות פרויקט ביהוד הודיעו למשפחת המנוחה שההסכם שחתמו מולה בוטל. בית המשפט התרעם על ההתנהלות חסרת תום הלב וקבע שההסכם תקף

עו"ד גיא יקותיאל | פסקדיןפורסם: 24.08.19 , 08:31

בית משפט השלום בתל אביב חייב לאחרונה את יזמיות הבנייה "פרויקט לוגאנו יהוד" ו"אאורה ישראל" לספק דירה ליורשיה של דיירת מוגנת שחתמה על הסכם פינוי-בינוי, ובנוסף לשלם להם 900 אלף שקל – כפי שהתחייבו. השופטת אושרי פרוסט-פרנקל מתחה ביקורת על התנהלותן חסרת תום הלב של היזמיות וקבעה כי לא היו רשאיות לבטל את ההסכם רק משום שהדיירת נפטרה.

ההסכם, שנחתם ב-2012, הבטיח למנוחה דירה חדשה בפרויקט לוגאנו בנוסף ל-900 אלף שקל אם בתוך 4-3 שנים יתקיימו שלושה תנאים: 85% מהדיירים במתחם יחתמו על הסכם זהה, כולם יפונו ויינתן לפרויקט היתר בנייה. אלא שהדיירת הלכה לעולמה ב-2015, לפני שהפרויקט הושלם, היזמיות ביטלו את ההסכם וסירבו להעביר את זכויותיה ליורשיה.

חוק ונדל"ן

הנאמן בפרשת מונסנגו ישלם יותר ממיליון שקל

עו"ד עומרי אייליג | פסקדין

עו"ד יחיאל סימן-טוב שחרר מקדמות שהופקדו בחשבון הנאמנות לחברה שהקים נוכל הנדל"ן. "פעל ברשלנות רבתי ושלא כמצופה מעו"ד סביר", נקבע

הנאמן בפרשת מונסנגו ישלם יותר ממיליון שקל

היורשים, שהגישו נגדן תביעה לאכיפת ההסכם, טענו כי הנתבעות שלחו נציגים לבית המנוחה עוד בזמן שהם ישבו שבעה, כינו אותם "פולשים" ודרשו מהם להתפנות. לדבריהם החברות התנערו מההסכם שלא כדין ומבלי שהייתה להן זכות לבטל אותו באופן חד-צדדי, וכי הם זכאים להיכנס בנעליה ולקבל את שהובטחה לה לפיו.

הנתבעות טענו מצדן כי ההסכם התבטל משום שלא התקיימו התנאים המתלים, ובכלל זה לא הייתה הסכמה של 85% מהדיירים על הפרויקט, לא כולם פונו ולא התקבל היתר בנייה. לטענתן, מאחר שההסכם פקע והמנוחה חזרה להיות דיירת מוגנת ואף אחד מיורשיה לא נחשב לדייר ממשיך – הרי שאין להם כל זכויות בנכס.

השופטת פרוסט-פרנקל קבעה כי אילו המנוחה הייתה הולכת לעולמה כדיירת מוגנת - הנכס אכן היה חוזר לבעליו, אלא שההסכם שינה את המצב המשפטי. זאת כיוון שבהסכם היא ויתרה באופן מיידי על זכויותיה כדיירת מוגנת, כולל הזכות לבצע פעולות בנכס ואפילו להכניס מטפלת, ובתמורה קיבלה את הזכות לדירה חדשה ופיצוי כספי בהתקיים התנאים שנמנו בו. כלומר, מרגע החתימה לא מדובר עוד על זכות לדיירות מוגנת אלא זכות כספית-חוזית שבהחלט יכולה לעבור ליורשים.

עוד נקבע כי הוכח ששניים מתוך שלושת התנאים שנקבעו בהסכם התקיימו, ואילו התנאי היחיד שלא התקיים הוא הוצאת היתר הבנייה בזמן. אלא שהנתבעות הן אלה שגרמו לעיכוב ולכן לא הייתה להן זכות לבטל את החוזה משום כך.

יותר מזה: בפועל הן לא ביטלו את ההסכמים שנחתמו עם הדיירים האחרים, הפרויקט יצא אל הפועל והדירה שיועדה למנוחה נמכרה. מכאן שביטול ההסכם נעשה אך ורק בשל מות הדיירת – וזו אינה עילה לגיטימית לביטול הסכם מחייב.

לאור הדברים האמורים הבהירה השופטת כי התנהלות הנתבעות – שהחליטו עם מי נוח להן לקיים את ההסכם ועם מי לא – הייתה בחוסר תום לב ונחשבת לאפליה אסורה בין דיירים במצב זהה .

לפיכך התביעה התקבלה במלואה. השופטת פרוסט-פרנקל קבעה כי שההסכם עם המנוחה תקף ויורשיה זכאים לקבל דירה שוות ערך לזו שהובטחה למנוחה, וכן פיצוי של 900 אלף שקל בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום שהדירה המובטחת הייתה מוכנה. בנוסף, חויבו הנתבעות בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 50 אלף שקל.