הידיים של אבא
היא סיפרה כמה היא מתגעגעת ודואגת לאבא שלה, שנמצא בארץ. הוא התבגר ואימה חוששת להשאיר אותו לבד ולנסוע אליה. חשבתי לעצמי בסתר ליבי, כמה המקום הזה מוכר לי.
כמה אנחנו, ״האימהות שחיות בגולה״, נעות על ציר אופקי בו אנחנו נמשכות לשני כיוונים נגדיים בו בעת.
מצד אחד הצורך שלנו כנשים ואימהות, לדאוג לילדינו ולבני ביתנו, ומצד שני הדאגה למשפחה שלנו ולהורים שנותרו בארץ, הורים שעל אף היותם נצחיים בעיניי רוחנו, אינם חסינים לכוחו של הזמן וזקוקים לנו היום, יותר מאי פעם.
חשבתי על אבא שלי, שבדיוק הגיע לבקר אותי.
נפלה בחלקי הזדמנות יוצאת דופן להיות איתו, לבד, ליום יומיים, רק אני והוא.
אמא שלי תמיד אומרת שאבא שלי ואני כמו שתי נקודות קיצון על אותו הקו. כל אחד מאתנו שרוי בעולמו הפנימי. שנינו אוהבים לחלום. שנינו בדרכינו, נוטים להגיד את האמת שלנו, גם אם זה גובל לעיתים בנאיביות ואולי אף בחוסר טאקט.
הזמנתי את אבא לארוחת צהריים.
בדרכנו למסעדה, הוא ישב לידי, מתבונן בשקט דרך החלון. נזכרתי איך כשהייתי ילדה נהגתי לשבת לצידו בזמן שהוא אחז בהגה. נדמה היה לי אז שהרכב שלו שט כמו אוניה על פני הכביש.
כשאבא שלי נוהג הוא מסתכל קדימה על הכביש, אבל הראש שלו תמיד נמצא במקום אחר.
במחשבות על מספרים, במשוואות אינסופיות ובניסיון תמידי למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות מורכבות שמעולם לא אבין.
אתגרים מורכבים מטרידים את ראשו הפעיל והמבריק והוא מחפש בעקשנות רבה פתרונות, כי כמו שאמא שלי תמיד אומרת: ״אם סוגרים לאבא את הדלת הוא נכנס דרך החלון...״
אבא שלי הוא איש עקשן, יצירתי וחכם. והוא לא נרתע מאתגרים.
כשאבי היה קטן הוא שיחק בתיאטרון האוהל והאהבה שלו לתאטרון ולמוסיקה תמיד מלווה אותי. כילדה, הייתי מופיעה ושרה לו ואין דבר ששימח והרגיע אותי יותר, ממחיאות הכפיים והגאווה שלו.
נדמה לי שעדיין חשוב לי לרצות ולשמח אותו. להסב לו נחת שירגיש גאה, מרוצה ממני.
כשהייתי ילדה, אהבתי לראות את אבא שלי נואם. יש בו מן כריזמה וקסם של כוכב קולנוע.
עד היום, אני אוהבת להתבונן במראה ולראות את העיניים של אבי מתבוננות בי חזרה, דרך עיניי שלי.
פעמים רבות אנשים שפגשתי גילו לי בסודי סודות, שהם אוהבים אותו. שהוא איש טוב ושהלב שלו מונח במקום הנכון. הוא תמיד אוהב לעזור ולמרות שהוא רק בן אדם. הוא בן אדם טוב. אבא שלי.
הוא תמיד מזכיר לי לא להתרגש. לא לאבד עשתונות.
״תמי, לפני שתגידי ג’ק רובינסון כבר תהיי בת ארבעים. תיקחי בפרופורציות. הכול באמת שטויות...״
והנה אני מתבגרת והזמן מתחיל לנוע במהירות האור סביבי.
כשהייתי חיילת באתי אליו בטענה שהוא גונן עלינו מדי ושלא הכין אותנו לחיים. הוא ענה לי בפשטות: ״מה חשבת שהחיים זה מרמלדה?״ ולי רק נותר לתהות בליבי, מה זה לעזאזל מרמלדה...?
משונה לחשוב שלא תמיד הרגשתי כל כך קרובה אליו. בגיל ההתבגרות אפילו כעסתי עליו.
כנערה בת שש עשרה חשבתי שהוא מרוחק ושהוא עובד קשה מדי. לא הבנתי אז, את המעמסה הכבדה שנושא על עצמו ראש המשפחה.
אבא שמרגיש צורך להגן. לפרנס. לטפל ולדאוג לכולם כל הזמן.
לעיתים נדמה שאת כל מה שעשיתי כל חיי, עשיתי מתוך תקווה ורצון לשמח אותו.
איך כנערה, כתבתי לו אז מכתב. הסברתי לו מה מפריע לי, מה מרחיק בינינו.
וביום שהוא ענה לי בכיתי. בכי עמוק וטוב. כי הבנתי שמכל בני משפחתי, אבא שלי דומה לי יותר מכולם.
נדהמתי לגלות שמתחת לאפוד המגן, מסתתרת נפש רגישה וטובה. הרבה חום ואפילו יכולת כתיבה מפתיעה.
מעניין אם הוא יודע שחודשים ישנתי עם המכתב שכתב לי מתחת לכרית.
מעניין אם הוא מבין שאני מוקירה ושומרת את כל מה שהוא אי פעם כתב לי.
שאני אוהבת אותו אהבה גדולה ועמוקה. שאני גאה בו.
ישבנו יחד במסעדה איטלקית, שהיה לוקח אליה את אמא שלי בשנות השבעים.
הזמנו בדיוק את אותה המנה והתאפקנו יחד בכל כוחות נפשנו לא להזמין קינוח.
רציתי אז להגיד לו כמה הוא יקר לי.
אבל במקום זה חזרנו אליי הביתה וצפינו בסרטי היסטוריה.
כשישבנו שם ביחד, רציתי נורא להגיד לו, שאני יודעת שהוא קצת ביישן אבל שאני אוהבת אותו מאד. רציתי להודות לו על כל מה שהוא בשבילי. להגיד לו שאם הייתי חיה בארץ הייתי מפנקת אותו בארוחות שישי לתפארת. שהייתי מטפלת בו ושומרת עליו. רציתי להגיד לו שהידיים שלו הן הדבר האהוב עליי בכל העולם. כפות הידיים הגדולות שלו, שנדמות בעיניי לידיים של דוב מערות. ידיים טובות, חמות ונבונות. ידיים שאוהבות להושיט לאחר ולעזור.
רציתי לבקש את סליחתו על חוסר הצדק שבעולם הזה, על כך שנאלץ להילחם כמו אריה ועדיין לאבד את הבת שלו, את אחותי היפה,שהוא כל כך אהב.
רציתי להרגיע, להשיב את הגעגוע. לשמח אותו.
לפני שהוא יצא לשדה התעופה, רציתי להגיד לו, שאני מוכנה לשבת יחד איתו למרתון אינסופי של מטוסים, טנקים וצוללות מלחמה, רק בשביל לבלות איתו. להיות קרובה אליו.
קיוויתי שיסלח לי שאני לא שם כל יום לידו. לדאוג לו.
שאני יודעת שמרגיז אותו כשאני מאחרת ושאני מבטיחה לנסות ולהשתפר.
רציתי להגיד לו שאז בבית חולים כשהיה לו התקף לב, פחדתי שלא אראה אותו שוב.
שהשמיים והים נפערו בתוכי.
שאני רוצה תמיד להיות בקרבתו. לשמח אותו.
אבל כל מה שאמרתי לאבא שלי לפני שיצא לשדה התעופה. זה שהרכב שלו הגיע. נתתי לו חיבוק גדול ושתקתי.
כל כך גדולה האהבה שלי אליו.
ורק נותר לי לתהות אם הוא יודע בסתר ליבו את כל מה שאני לא אומרת.
אם הוא מבין שלידו אני עדיין ילדה שלומדת. מחפשת איך להגיד לאבא שלה. איך לדבר בשפה שיבין.
איך להסביר, עד כמה באמת אני אוהבת אותו וזקוקה לו.
