גם בתוך החשיכה, אנה פרנק מצאה אהבה

כשאנשים חושבים על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הם בדרך כלל מתרכזים בזוועות כמו מחנות השמדה, אושוויץ, גטאות, רעב ועוד מילים ומושגים שמעוררים בנו כאב וזעזוע. אצלי ביום הזה מתעוררות תחושות נוסטלגיות לשנים האחרונות בתיכון ולשירות הלאומי שעשיתי כמדריכה במוזיאון השואה.

במשך שנתיים שימשתי כמדריכה במוזיאונים שונים העוסקים בהיסטוריה של העם היהודי ובציונות, כאשר את השנה השנייה הקדשתי אך ורק ללימודים והדרכה על תקופת השואה במוזיאון "בית העדות" במושב ניר גלים. כמעט כל יום נשאלתי על ידי קבוצות, בני נוער וילדים – איך אני מסוגלת לעשות את זה? איך אני יכולה לדבר איתם כל יום על התקופה הנוראה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, להציג תמונות וסרטים וגם לשמוע עדויות.

עשור לפני כן, כשהייתי בת 9, כל משפחתי נסעה יחד עם סבי ניצול השואה לטקס חנוכה של תערוכה חדשה - בדיוק באותו המוזיאון בו שימשתי כמדריכה. לא הסכמתי ללכת מכיוון שכמה חודשים לפני כן ביקרתי במוזיאון האצ"ל בתל אביב, ותמונה אחת של מוזלמנים שהוצגה שם לא הניחה לי לנפשי. הייתי כל כך מזועזעת מהמראות שלא הסכמתי להגיע לטקס. כמה שנים אחר כך, מספר סצנות קשות בסרט "הפסנתרן" שהקרינו בבית הספר הפחידו אותי אף יותר. עד היום  לא ראיתי אותו עד סופו.

על כן, כשאנשים במוזיאון היו שואלים איך אני מצליחה להתעסק כל היום אך ורק במלחמת העולם השנייה ובזוועות הללו, הייתי מספרת להם על התקופה שבה למשך כמה שנים בחרתי להתעלם מהשואה בגלל כמה סרטים ותמונות שנחרטו בראשי. התפנית חלה כשסבי היקר נפטר. ברגע הטראגי ההוא ידעתי שאין לי ברירה ושאני חייבת לטוס לפולין בשביל להעביר הלאה את מה שקרה. תוך מספר שנים זה התגלגל לעיסוק בלתי פוסק בנושא השואה, עד שמצאתי את עצמי מדריכה קבוצות ובני נוער על גטאות, אנטישמיות באירופה ועליית היטלר לשלטון.

אני זוכרת שאחרי חודשיים אינטנסיביים מאוד שכללו הדרכות רבות, וגם נסיעות שלי לבתי ספר יסודיים כהכנה לקראת הביקור שלהם במוזיאון עצמו, פשוט קרסתי. לילה אחד הראש שלי התמלא במחשבות על תאי גזים ויריות. כמות המידע השואתי שהכנסתי לתוכי במשך התקופה הקצרה הייתה מוגזמת, והיא הציפה אותי רגשית. לא יכולתי לישון.

כשהגעתי למחרת לעבודה במוזיאון, נתקלתי לראשונה ביומנה של אנה פרנק. לא יצא לי לקרוא אותו לפני כן, אך מרגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק. מדובר ביומן אישי שכתבה הנערה ההולנדית בעת ששהתה עם משפחתה באגף אחורי ונסתר בבית מגורים באמסטרדם, כשהם חבויים מאימת הנאצים. אחד הדברים שהפתיעו אותי ביומן ואף גרמו לי להזדהות איתו היה סיפור האהבה של הנערה היהודייה עם נער מתבגר בשם פטר שהתחבא יחד איתה.

זה כל כך מוזר בעיניי, כשאני נזכרת בכך עכשיו. איך אפשר להתאהב ממש במקרה בבחור היחיד ששוהה איתך באותו בית? הרי אין שם מישהו אחר, אז בגלל שזו האופציה הכי טובה כרגע את פשוט מתאהבת? אגב, גם אנה עצמה תהתה את אותה תהייה. היא תיארה ביומנה בחשש כי המשיכה אל הנער שמסתתר עימה נובעת, ככל הנראה, מרגשות הזדהות ולא מאהבה אמיתית. אני זוכרת שבקריאת הטקסטים על ההתאהבות בפטר תהיתי לעצמי עד כמה דייטים ומערכות יחסים העסיקו את האנשים בתקופת השואה.

למרות שפרנק חוותה מציאות כל כך קשה, שבה אינה יכלה לסמוך על בני אדם, היומן שלה הרגיש לי כמו מפלט אל מול הסרטים והסיפורים הרבים ששמעתי ועיכלתי במסגרת העבודה. מצאתי את עצמי מרותקת לסרטים שעשו אודות הנערה המפורסמת, וצפיתי בכולם. נראה לי שמכל תמונות הזוועה והסצנות הקשות שבהן צפיתי כנערה מתבגרת, דווקא הטקסטים המרגשים של פרנק מזכירים לנו שבתוך כל החשיכה הזאת עדיין אפשר למצוא נקודות קטנות של אור. כמו סתם להתאהב, בדיוק כמו בני אדם רגילים.