למה אסור להסתכל על הקודש

לוּ ניתן לישראל להתבונן בכלי המקדש המפוארים, היו נמשכים לפן החיצוני והופכים את המקדש כולו לעבודת אלילים. רק אחרי היכרות עמוקה עם אלוהי ההיסטוריה, מסוגל עם ישראל לשים את המראה החיצוני בתוך פרופורציה. כך ביחס לשכינה, וכך ביחסים שבין איש לאישה

הרב אברהם סתיועודכן 01:19, 14/05/2021
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית
הלכתי פעם לפקוד את אחד מגדולי-הדור סמוך לפטירתו. השמועות אמרו שכוחו כבר לא תמיד עמו, לעיתים חוט מחשבתו נקטע, ועיתים הוא פשוט מתעייף ונרדם. ולמרות זאת ביקשתי להגיע אליו, כפי שעשיתי פעמיים-שלוש קודם לכן, לשאול שאלות ולקבל את ברכתו. אך כשהגעתי אל דלת הבית, שהייתה תמיד פתוחה, התברר לי שבני-המשפחה קבעו כלל: "מי שהכיר היטב את הרב בתפארתו, רשאי לראות אותו גם בימי חוליו; ומי שלא – לא".

 


תמונה כללית

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

למרות תחושת ההחמצה הבנתי ללבם. כי המפגש החיצוני עם אדם בזמן חולשה עלול ליצור רושם מטעה, לטשטש את הגדולה והעוצמה שלו. ורק מי שחווה לעומקה את הגדולה הפנימית הזו, לא יוטעה על ידי מראית העין.

 

להסתכל, או לא להסתכל. זו השאלה

ובפרשת השבוע, במדבר, מצווה התורה: "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ". כאשר מסירים את הפרוכת המכסה את הארון, אסור להסתכל ולראות אותו. אך הגמרא במסכת יומא מקשה על כך ממסורת אחרת שיש בידינו: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חובתכם לפני המקום כחובת זכר ונקבה".

 

כיצד אפשר ליישב את המנהג לגלול את הפרוכת לעיניי כל ישראל, עם האיסור להסתכל בארון? תשובת הגמרא היא שיש להבחין בין שתי תקופות, תקופת המשכן ותקופת המקדש: "משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה - צנועה מבעלה, כיוון שבאתה לבית חמיה - אינה צנועה מבעלה". בזמן שהיו ישראל במדבר, נמשלה השכינה לכלה מאורסה, אשר בושה עדיין מן הארוס שלה, ועל כן היא מבקשת להצטנע ממנו. ולאחר הכניסה לארץ ובניין בית המקדש, השכינה כבר נשואה לעם ישראל ומוכנה להתגלות בפניו.

 

מה משמעות הדבר? באיזה מובן השכינה "מתביישת" להיחשף?

נראה כי החשש מפני ההיראות נובע מן הכוח של הפן הוויזואלי של המציאות, בפרט בתחום הדת והפולחן. לוּ ניתן לישראל להתבונן בכלי המקדש המפוארים, היו נמשכים לראות בפן החיצוני עיקר, והופכים את המקדש כולו לעבודת אלילים. רק אחרי היכרות עמוקה עם אלוהי ההיסטוריה, אחרי מאות שנים של דיאלוג עם עליות ומורדות, מסוגל עם ישראל לשים את המראה החיצוני בתוך פרופורציה. לא לראות בו את חזות הכול.

 

כך ביחס לשכינה, וכך ביחסים שבין איש לאישה. כאשר הקשר נמצא עדיין בשלב החיצוני שלו, יש צורך בצניעות כדי לגונן עליו מפני התמקדות בגוף. הכלה מתביישת מפני מבטו של הארוס שעדיין לא מכיר את אופיה ותכונותיה. אך ככל שהקשר מעמיק והפנימיות מתגברת, היא מתרצה לתת מקום גם לפן החיצוני, כלשונו של רבי יהונתן אייבשיץ: "כפי מיעוט התגברות החיצונים כן יותר ראוי לעשות הדבר פומבי". אז מתברר שההסתרה וההצנעה של הגוף לא נועדו לגרוע משלימות הקשר, אלא לאפשר לו להיבנות כמכלול שלם בלי שחלק אחד יאפיל על האחרים.

 

פורסם לראשונה 00:37 | 18/05/2018