על בגידת העולם בישראל
"הזעם הקדוש" של רבים בתקשורת הבינלאומית כלפי ישראל השבוע הזכיר לשחר עזאני שהציבור בישראל מעולם לא זכה או יזכה לתמיכה אמיתית. סיפור למחשבה
"הזעם הקדוש" הציני והצבוע של רבים בתקשורת הבינלאומית לצד שורת הגינויים שלהם זכתה ישראל על עצם עמידתה על זכותה הטבעית להגנה עצמית הזכירו לי מילים שכתבתי תחת הכותרת דלעיל ביוני 2015. אז, מדובר היה בתגובת העולם לאחר סבב האלימות המשמעותי הקודם מול חמאס ב"צוק איתן" בשנת 2014, והקיתונות של רותחין אשר נשפכו על ישראל גם בעת ההיא, ואלו דברים שמצאתי לנכון לחלוק שוב, היום, לאחר אירועי השבוע:
זה היה בחודש ינואר 2005. באותו מוצאי שבת, איילה אבקסיס, נערה בת 17 בלבד, צעדה לביתה יחד עם אחיה הצעיר, תמיר, בעיר שדרות שבדרום ישראל. בעודם צועדים הביתה, איילה הבחינה בשמיעתה הדקה בקול המבשר שיגורו של טיל קסאם מרצועת עזה לכיוון שדרות. היא ידעה שיש לה שניות בודדות לפעול, וכך – מבלי לחשוב פעמיים ומבלי לנסות למצוא מחסה לעצמה – היא התכופפה מעל אחיה הצעיר, מגוננת עליו בגופה, בעוד הטיל נוחת ופוגע בקרקע לא רחוק מהמקום בו הם עמדו. איילה נפגעה קשות ונאבקה על חייה ימים מספר, בטרם החזירה נשמתה לבורא בבית החולים.
התמונה החקוקה בליבותיהם של ישראלים רבים היא זו של אביה של איילה ואחיה, העומדים מעל קברה הטרי בארשת פנים של עצב, בעוד אחיה הצעיר תוקע בשופר לאותה אבל על פטירתה.
האירוע המתואר לעיל התרחש שישה (6) חודשים לפני שישראל נסוגה מכל שטחי רצועת עזה באוגוסט שנת 2005 ("ההתנתקות"), אולם גם כעת – מעל עשור מאז, אזרחי ישראל עדיין נתונים למתקפות טילים חוזרות ונשנות מכיוון רצועת עזה. יחד עם זאת, באותו חודש חם, לח ומכאיב של אוגוסט, הייתה גם תקווה באוויר, כזו של הבטחה לישראלים של עתיד שונה. באותה תקופה, החברה הישראלית עברה ייסורי תופת של פינוי אלפים מאחיהם מבתיהם ברצועת עזה ומחלק מן הגדה המערבית, בתקווה לקדם את השלום עם הפלסטינים. "אם רק נעשה את זה", ישראלים שמעו שוב ושוב, "העולם ידע ויכיר בהקרבה שאנו מוכנים לעשות למען השלום. ואם, חס וחלילה, משהו רע יקרה או אם טילים ימשיכו לנחות על ראשינו מעזה, או אז תהיה לנו הלגיטימציה המלאה להשיב מלחמה השערה ולהגן על עצמנו. העולם יבין".
תקפותו של הדו"ח הנוכחי מוטלת בספק גדול, לא רק בשל "המטבח" החד הצדדי בו הוא "בושל". רבות הן השאלות העובדתיות העולות מן הדו"ח – כך למשל, מדוע בוחר הדו"ח להתמקד רק בתקופה לאחר חטיפת שלושת הנערים שהוצאו להורג על ידי חמאס, ולהתעלם לחלוטין מן המצב ששרר קודם לכן. הדו"ח טוען כי חמאס חפר "14 מנהרות" התקפיות אל תוך ישראל, בעוד צה"ל זיהה מעל 30 כאלו. הבעייתיות מגיעה אף עד כדי מספר הנפגעים בצד הישראלי, אשר הדו"ח מונה 67 מהם בעוד 73 חיילים ואזרחים נהרגו במהלך המבצע. השאלה הבלתי נמנעת היא מה בכל זאת יש בו, בדו"ח, שמחזיק מים?!
יחד עם זאת, חשוב שנסתכל מעבר וניקח בחשבון את ההשפעה העמוקה יותר של הדו"ח, לא רק בהקשר של מבצע "צוק איתן" בשנת 2014. התנהלותם של הקהילה הבינלאומית והאו"ם כלפי ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בדיווחים חד צדדיים ושקריים כאלו, שוחקת את הבסיס ממש להזדמנות אפשרית כל שהיא להביא לפתרון של שלום במזרח התיכון. בל תטעו: לא מדובר כאן על עזה 2014, 2012 או 2013. מדובר על הציבור בישראל המביט בקהילה הבינלאומית בעיניים בלתי מאמינות ומבין, בעומק ליבו, שמעולם לא זכה או יזכה בה לתמיכה אמיתית, אפילו כאשר הם עומדים בעת צרה , בעוד טילים משוגרים אל עבר אזרחים תמימים וישראל יוצאת למבצע של הגנה עצמית. עצם ההשוואה של הקהילה הבינלאומית בין ישראל וחמאס שולחת מסר ברור לישראלים, כזה המעמידם בשורה אחת עם ארגון טרור, אשר תהילתו באה לו מפיצוץ אוטובוסים במהלך שנות ה-90', ועם רציחתם של מאות אנשים חפים מפשע.
האם זוהי הקהילה הבינלאומית שעליה אמורים הישראלים להשליך את יהבם – שוב – בבואנו לחתום על הסכם עם הפלסטינים?! חשבו שנית. יש עדיין זמן לשנות כיוון. לכולנו מגיע סיכוי לעתיד טוב יותר.
