׳תגיד, רוצה להזמין את ההורים שלך לצהרים בשישי?׳ אני זורקת בעודי מרפרפת ביומן בטלפון, לא ביתר התלהבות אבל בטון של מנהלת פרויקטים תקתקנית שהגיעה למטלות של ׳לא בא לי אבל כדאי לסמן וי׳.

׳רגע ואז את ההורים שלי לארוחת ערב?׳ אני ממשיכה באותו טון, אולי טיפה יותר תולרנתי של הבכורה הצייתנית ,אבל לא בהמון.

׳כן, אולי לא נהיה ממש רעבים, אבל זה מפנה לנו את שבת.׳ רואה פה אור בקצה המנהרה של הגאנט החוזר על עצמו כל סוף שבוע במציאות הישראלית כשב- ׳שישישבת׳-מנוחה, נשארות אולי 34 דקות של שנ״צ בשבת, אם, ואני מדגישה ׳אם׳, נשארו שאריות ארוחת צהרים מהשבוע (no judgement please) שאפשר לתקוע לילדים מול איזה סדרה שלא דורשת התעסקות עם השלט במשך שעה או כל חלק ממנה.

׳למה?!

ככה!

ככה נוכל לעשות על האש עם החבר׳ה בשבת בצהרים׳. ׳ברור שאצלנו, בקטנה, רק את החבורה המצומצת של 26 איש, לא זה לא כולל את הילדים….זאת אומרת ברור שהם יבואו אבל מבחינת בשר - לילדים רק קבבים, נקניקיות, פרגיות והמבורגרים, ככה רק שירטיבו קצת את השפתיים. לגדולים את הדברים הרציניים, כן, תצא עכשיו לקנות, אז מה אם 12 בלילה, התור אצל יוסוף מתחיל כבר ב 4:30 בבוקר׳.

אני כבר מגלגלת אקסלים בראש מבחינת חלוקת סלטים לבנות (כזאת אני, שוביניסטית …sue me)

׳וים? למה לא נספיק? בטח שנספיק - שבת בבוקר. אחרי הבראנץ׳ עם השכונה׳. פחחח, שאני לא אספיק ים - הרי חייבים להרגע קצת אחרי השבוע הלחוץ הישראלי, בין חמסין לשיחות עם המורה. והנה - מאקסלת לנו 73 דקות שלמות של ים - או ב 6:15 בבוקר או בדיוק בשעה של מנוחת צהרים - ואז אפשר לדפוק ת׳מערכת ולעשות שני דברים בו זמנית - לצפות בגלים המרגיעים כשכל הגוף משחרר וסוף סוף מפריח את צרות היום לכמה דקות... אבל הקטע, וזה הסטארט אפ, בעיניים עצומות לרווחה, עם נחירות קלות ואם אתם באמת רציניים, נזילת ריר קלה מהשפתיים. two in one.

בלי משפחה ובלי להתחייב לכלום. סופ"ש בניו יורק

הרי במציאות הישראלית ההו כ״כ ים תיכונית (במובן החיובי של המילה…נגיד) אתה ישראלי אם יש לך קשר למטקות וים, על האש וקשר חזק חזק לקהילה ולמשפחה. אז את כל זה צריך לדחוס לחיי היום יום שלנו שמסתכמים בשישי שבת - שהם בעצם שישי-אחרי-הסופר-והקפה-לאיסוף-מהגנים-בית-ספר-ארוחת-צהרים-צופים-מסיבת-יום-הולדת-של-הגן-בישולים. אז בעצם הסופ״ש מתחיל בשנ״צ של שישי (אם את לא אחראית לאיסוף או פיזור 7 ילדי גן ליום הולדת שכונתי בדיוק בין 2 ל4…ססססאמק…) או בשישי לפנות ערב וגם אז זה כולל הגשה ופינוי של ארוחה כלשהי - לא משנה אם אצל ההורים כשאת כל הזמן במתח אם יגעו או לא יגעו באוסף הנדיר של סבא מיקי או בבית כשיש סרט ברקע (מרשים לעצמנו עם הילדים ככה פעם בשבוע dinner and a movie מול המסך הקטן….אוקי, לפעמים פעמיים בשבוע…..טוב, נסגור רק על ימים זוגיים. די, נו, בלי צקצוקי ׳אבא פגום׳ ו׳אמא אובדת׳ ….) . אניוויי, לענייננו. ושבת - don’t even get me started

כמות הדברים שצריך להספיק וכל זאת כשענני מוצ״ש רודפים אחריך עם שיעורים, הכנה לשעות אפס,תכנוני חייבת לקפוץ לבנק, לדבר עם המורה לשחיה ולקנות לילד מזרון לטיול השנתי (לא ברור לי בדיוק הקטע של מזרון - אם לוקחים איתם אז שישנו כבר בבית…..).

שבת ישראלית. ים, על האש וקשר חזק חזק לקהילה ולמשפחה

סבבה?

סבבה!

אוקי, אתה תחזור, תפרוק, תרוץ לשנ״צ (כן, מוטיב תכנוני השנ״צ חזקים אצלינו למרות שלרוב לא ממש מתקיימים), אני בנתיים אקום מהשנ״צ, אחליף סרט לילדים, אדליק את הגריל (אם תראה לי איך במקום השנ״צ), ואנסה להתעלם מהעיניים שנעצמות לי חופשי. בנתיים גם אוציא את הסנדוויץ של הילד מהתיק מיום חמישי (שישי יום קצר…שיאכלו בבית לפני ואחרי….) ואתעלם לחלוטין משלל הפתקאות שאני מזהה במעומעם בכתב ידה של המורה״

אחורי זה...

טוב, החבר׳ה יגיעו - 13 גברים מסביב לגריל ו13 נשים מסביב לאי במטבח. 345 ילדים רצים למטה ולמעלה בצרחות just dance לצלילי איזה אפליקציה שאיכשהו התחברה לכל מערכת ההגברה שלא ידענו שקיימת בבית. יהיו, ילכו, כלים, צעקות שיעלו למקלחת (הילדים, לא האורחים שאצלם המשך היום פחות או יותר אותו הדבר) לסדר תיק, להכין בגדים (פחחח…לא ממש), עוד ויכוח או שניים, בכי קצר, טריקת דלת מהמתבגרת וסוף סוף שקט, צלילי טלוויזיה שעוד הספקתי להדליק ושני הורים ממוטטים על הספה (אני) והשטיח ( הוא) עם מבט הלם בעיניים, שאט אט נעצמות (לא לספור לנו את כל כוונות השנ״צים).

ילדים חוזרים מחויכים, זורקים תיק בפינה ונעלמים לחדר. אני עם פרפוצ׳ינו non fat, no sugar, על בסיס מים בטעם של עגבניה.

אחרי שעתיים צצים לריח פיצה (מהפיצריה בפינה או god know where …יחי seamless)

גם פה סרט משפחתי, בלי מילה אחת על מה עושים מחר. אין לחץ, החזרה לשיגרה רק עוד שבועיים, או יומיים, same same

אני לאט משוטטת עם האצבע על אירועי העיר, יודעת שיש לי בקצות האצבעות שפע של דברים בלי יותר מידי הכנה מוקדמת ובלי בכלל צורך, או יותר נכון יכולת לקבוע עם עוד…כי אין כ״כ, אין משפחה, האמריקאים יוצאים בסופ״שׁ לביץ׳ האוס או לאפסטייט והישראלים…גם הם באיזי שלהם, בלי לחץ להתחייב לכלום או לו״ז צפוף במיוחד. רגוע, בלי ים, בלי אוכל (טוב, עם אבל לא באטרף) עם גורדי שחקים וגורי ילדים שרוצים שקט באוויר ניו יורקי, להבדיל מפרבר ישראלי, שקט ונינוח.

הם בקושי מלכסנים מבט לכיווני.

׳טוב אז אפשר פשוט משם אפטאון או דאונטון או שאולי בכלל נרחיק עד ברוקלין, אח״כ הביתה לשנ״צ או סרט או סתם ובערב אני ואבא נצא לקרוע את העיר (עשה לי טובה - סגור לנו ב stubhub איזה משהו עם רופטופ שמתחיל ב 7 ועד 9:30 אני במיטה), סבבה?׳

שוב, אין קול ואין עונה….

ואני ממשיכה, סוג של לדבר לעצמי:

׳אה, ויום ראשון…..נראה…נזרום…הסופ״ש עוד צעיר.׳

טו דו בום.

אז דוז-פוואה לנטע ברזילי וgod bless America ואל אל ישראל.

יאללה…בדרך לשנ״צ. התעייפתי.

חן (אנני) מתעדת את חייה בניו יורק כבר ארבע שנים.

משהו בין סקס אנד דה סיטי עם תוספת כבדה של שלושה ילדים היפראקטיבים וזוגיות הייטקיסטית לאמהות פולניה שכוללת שניצלים וקציצות.

הבלוג שלה www.beemasheli.com מלא בהמלצות, סיורים, קיטורים, שופינג ועוד.