מישהו פרם את הכיפה שלי
"עשרות טורים, פוסטים ומחקרים חיברו מלומדי המגזר סביב הכישלון המגזרי של הדתיים-לשעבר. רק קבוצה אחת נעדרת מהוויכוח הגועש: הדתל"שים עצמם. הסיבה לכך פשוטה: הדתל"שים אינם באמת קבוצה". אסף וול, דתל"ש, אוחז בתוכנית הלאומית למיגור הדתל"שים
לוהט-לוהט הוא הוויכוח הסרוג סביב עומק הכישלון המגזרי. אחת לפרק זמן כלשהו מתפרסם על במות הציונות הדתית סקר החושף כמה מבניה נופלים חלל והופכים לדתל"שים (דתיים לשעבר). הדיון תמיד מתנהל לפי אותה נוסחה: לאחר אמירת הקינות על כמה מבנינו אכלה החרב (אלו תמיד "בנינו" ולא "בנותינו"), מגיע תור בקרת הנזקים באמצעות הסטטיסטיקות והמספרים. אלו אומרים, כך וכך ריבוא נכרתו מעמנו - ואלו ממעטים למתי מעט בלבד.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
מעט אחר כך מגיע השלב החביב עליי, שלב ההאשמות: החרד"לים מאשימים את החינוך הבורגני של הלייטים - והלייטים מצדם משיבים מלחמה שערה. כל אחד מהצדדים נאבק בציפורניו ומפנה לרשימות ביבליוגרפיות ולגרפים המוכיחים כי דווקא במחנה הנגדי נפלה השלהבת.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- הסלבס מתנדבים: זה נחשב ל"מעשר כספים"?/ שו"ת
- הקשר האמיץ של עמוס עוז ושליח חב"ד באוקראינה
- האיש שרוצה לשבור את המונופול של הרבנות בישראל
עשרות טורים, פוסטים ומחקרים חיברו מלומדי המגזר בעניין. אלפי הרצאות שכותרתן "הציונות הדתית מול אתגרי התקופה" נישאו בבית כנסת ובפאנלים לאין מספר. באמתחת כל רב כיתתי ומחנך-מטעם-עצמו ספונה הסגולה הבדוקה למיגור איום הדתל"שים, והוא דואג להפיצה ברבים.
ברם, קבוצה אחת נעדרת מהוויכוח הגועש. ניחשתם נכון: הדתל"שים עצמם. אני סבור כי הסיבה לכך פשוטה: הדתל"שים אינם באמת קבוצה. מדובר בפרטים שהם מטבעם אינדיבידואלים ולכן קשה למצוא להם מכנה או מחנה משותף. אף אני הכותב כאן בשמם, כביכול, עושה זאת שלא כדין הן משום שאיש לא הסמיך אותי והן משום שהמושג "בשמם" אינו מכיל מאחוריו קבוצת הזדהות אמיתית.
הביטחון העצמי של הרבנים - בקאנטים
על עצמי אני מעיד כי יש לי הפריבילגיה לצפות בגלדיאטורים הרושפים בזירה ממרחק בטוח וליהנות מהדרמה המתהווה בו. הריחוק האנתרופולוגי גם מקל עליי את ההתמודדות עם הטרמינולוגיה שבה בוחרים הצדדים להשתמש, לצורך הגדרת אותם יפי הבלורית גלויי הראש: "כישלון". "נושרים", "מתדרדרים" ועוד כהנה וכהנה מחמאות לרוב.
מדוע, שלא כדרכי, אינני כועס על אותו שיח מנותק ועל אותם סופרלטיבים לתיאור מי שהחליט לעזוב את המועדון? משום הוא אינו רלוונטי עבורי. הוא מיועד לצרכי פנים. תכליתו היא הרגעת החרדה הפנימית מהשינוי, מהשונה. אין בו בשיח הזה שום דיון אמיתי או ערך מעבר לקומופלסיביות הבאה בעקבות החרדה.
זה שביטחונו העצמי כל כך נמוך, נזקק ללעומתיות של "אנחנו" מול "הם". של הדבקת תוויות של "אמת", "טוב" או "נכון" לצנצנת שלו – וצביעת האפשרות האחרת בשחור ה"כישלון" או ה"נשירה". זה ילדותי.
זה הפתרון - אבל הוא לא ישים
בכל זאת, כדי להוכיח שבאמת שאין בלבי דבר על המגזר הסרוג שעליו נמנים רוב בני משפחתי, חבריי ויתר אוהביי המעטים, אני מוכן לגלות להם את הסוד. כן, הסוד שבכוחו להביא למניעה מוחלטת של נטישת הדת נמצאת בכיסי. מדוע אני מוכן להעניק אותה כך בחינם ליריביי האידיאולוגיים, כביכול? ראשית, משום שהם אינם באמת יריביי. שנית, כי ברור לי שהם לעולם לא יצליחו להביא את הפתרון הזה לידי יישום.
אם כך, מחנכים, רבנים, שועים ויתר רוזני הציונות הדתית, הסכיתו: הסוד לשמירה על העדר כך ששום כבשה לא תנטוש אותו היא פשוטה. אין צורך בפאנלים, בהלקאה עצמית ובהטפות. בכל יום, במהלך כל היום, עליכם להוות דוגמה ומופת באופן שיוכיח לכל פרט ופרט כי דרככם היא הראויה והעדיפה מכל דרך אחרת.
לשם כך יהיה עליכם להתאמץ מאוד ולקיים בפועל את הערכים הנעלים שאליהם אתם מתיימרים ושלאורם אתם מחנכים. כך ממילא ישתוקקו כל תלמידיכם להדמות לכם ואיש לא ייטוש את משמרתו. טוב, הזהרתי שזה לא ישים. ובכל זאת, מי יודע, אם דרככם היא אכן דרך האמת – מן הסתם תקבלו לטובת העניין קצת סייעתא דשמיא.
אסף וול הוא פרסומאי ואיש קריאייטיב, מחבר הספר "ההיסטוריה של העם הפלסטיני"
