שתף קטע נבחר

בין פרודו לפינחס הכהן: ללכת לשם ובחזרה

כזאת יקרה פעמים רבות, שהאדם אשר נחלץ לעזרת הכלל מאבד משהו בעצמו. זה יכול להיות חייל הלום קרבות, או איש ציבור שמשלם מחיר מוסרי או משפחתי כבד. וזה יכול להיות גם פינחס הכהן שעשה מעשה קשה, אך זכה לחסד נדיר משום שזכר לאורך כל הדרך בשליחותו של מי הוא הולך

אחת הסצנות הכואבות ביותר בטרילוגיית "שר הטבעות", ויש שיאמרו בספרות בכלל, היא זו שבה פרודו, ההוביט שהציל את העולם כולו בגבורתו, נפרד מחבריו שבפלך וממשרתו הנאמן סם, והולך אל הנמלים האפורים. 

 


 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

"אבל", אמר סם, ודמעות נקוו בעיניו, "חשבתי שגם אתה תשמח על הפלך, שנים על שנים, אחרי כל מה שעשית".

 

"כך חשבתי גם אני בשעתי", השיב פרודו, "אבל פציעתי עמוקה מדי. ניסיתי להציל את הפלך ואכן הוא ניצל, אך לא למעני. כזאת יקרה פעמים רבות, סם, כאשר נשקפת סכנה לדברים: מישהו חייב לוותר עליהם, לאבדם, על מנת שהאחרים יוכלו להוסיף ולהחזיק בהם".

 

  ()
"אבל פציעתי עמוקה מדי"

 

כאשר טולקין כתב את הדברים באנגליה, מיד בתום מלחמת העולם השנייה, אפשר ששיווה לנגד עיניו את מיליוני הלוחמים של בעלות הברית שנפלו או נפצעו למען מולדתם. אך פציעתו של פרודו עצמו איננה פציעה פיזית, אלא פגיעה נפשית. חותם אפל שהותירה בו ההתמודדות הארוכה עם כוחות הרוע, ואיננה מאפשרת לו לחוות את שמחת החיים הפשוטים והטובים - משאת נפשם של ההוביטים תושבי הפלך.

 

וגם כזאת יקרה פעמים רבות, שהאדם אשר נחלץ לעזרת הכלל מאבד משהו בעצמו. זה יכול להיות חייל הלום קרבות. זה יכול להיות איש ציבור שמשלם מחירים משפחתיים כבדים, ולפעמים גם מדרגתו המוסרית האישית איננה כשהייתה בראשונה. זו יכולה גם להיות, אם תרצו, חנהל'ה שמלכלכת את שמלת השבת שלה כדי לעזור לפחמי הזקן.

 

הבטחה מעוררת תמיהה

ובפרשת השבוע, פינחס, אומר הקדוש ברוך-הוא למשה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי, לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם".

 

והמפרשים התלבטו מה פישרה של הבטחה זו, ומה צורך יש בה. מפרשי הפשט הסבירו שמכיוון שפינחס הרג נשיא מישראל, צריך היה שמירה מיוחדת מפני מקורביו ובני משפחתו שעשויים היו לדרוש נקמה, וזו משמעות ה"שלום" שהובטח לו.

 

אולם בזוהר הקדוש נאמר כי החשש של פינחס היה שונה לחלוטין. ההלכה קובעת שכהן שהרג את הנפש איננו רשאי עוד לשאת כפיו ולברך את ישראל. פינחס חשש שמעתה יוטל פגם בכהונתו, ועל כך הבטיחה לו התורה שתמשיך להיות לו ולזרעו כהונת עולם.

 

לחזור כפי שיצאת

פינחס לא חשב לרגע שהמעשה שלו היה שגוי. הוא פעל לפי כל כללי ההלכה, ונעשו לו גם כמה ניסים בדרך. אך הוא ידע היטב שזה לא אומר שהוא עצמו ייצא נקי. הוא הבין שיש המון אמת במילים "הכיבוש משחית", מוצדק ככל שיהיה אותו כיבוש, ובשל כך לא יכול היה דוד המלך, שידיו מלאו דמים, לבנות את בית המקדש.

 

והקדוש ברוך-הוא מבטיח לפינחס את החסד הנדיר הזה, שכל כך הרבה אנשים מופלאים זכו לו: ללכת לשם ובחזרה (כשם ספרו של בילבו באגינס), להציל את העולם ולחזור אליו נקי וטהור כילד (כפי שהיה אנדר וויגין רוצה כל כך).

 

החסד הזה לא מגיע סתם כך. יש לו סיבה: "בקנאו את קנאתי". אם תזכור לאורך כל הדרך בשליחותו של מי אתה הולך, אם הקנאה האישית לא תחדור אל קנאת ה' שבערה בך בתחילה, תזכה לשוב הביתה כפי שיצאת ממנו.

פורסם לראשונה 19/07/2019 12:02

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים