פרק ב': כמה זמן לוקח לילדים להתרגל?
בני זוג שמחליטים לעבור לגור יחד בפרק ב', צריכים לחשוב ולתכנן איך לעזור לילדים לקבל את השינוי. קחו בחשבון שלא מדובר בעוד מעבר דירה בחופש, אלא תהליך עם עליות ומורדות, שדורש את ההבנה והתמיכה שלכם
לכל הילדים תזוז הגבינה השנה. יש כאלה שהיא תזוז מגן חובה לכיתה א', כאלו שתזוז מכיתה ד' לכיתה ה' וכדומה. יש ילדים שיחד עם התנועה הכללית יחולו דינמיקות יותר ייחודיות בחייהם, למשל שמשפחתם תתפצל לשניים וכאלו שמשפחתם תוכפל.
קיץ הוא זמן נוח לשינויים, וכשמתאפשר עולים על הגל של החופש הגדול כדי להתארגן מחדש. החלטתם לקחת את היחסים קדימה ולעבור לחיות יחד, אבל במקום להביא רק שידה ושולחן אתם מביאים גם את הילדים? קחו שנתיים.
הכניסה לבית המשותף מתרחשת עכשיו אבל ליחסים לוקח זמן. כמה? ד"ר פטרישיה פפרנאו, פסיכולוגית המתמחה במשפחות משולבות, מדברת על מודל של שבעה שלבים בהתהוות המשפחה המשולבת, שנע בין ארבע לשבע שנים. אל דאגה, ביסוס היחסים לוקח כשנתיים, בתנאי שאתם נערכים לזה טקטית ובעיקר מנטלית.
קחו שנתיים להכיר את האנשים שאתם חיים איתם, את ההרגלים שלהם, המסורות, לייצר התאמות וחוקים. להכיר את בני הזוג שלכם בתוך הסיטואציות המשפחתיות, כהורה לילדים, כמחנך, ובו בזמן לאתר את הדרך הנכונה לכם לעבוד יחד כהורים לכלל הילדים בבית.
זה שלב ניסוי וטעיה, ומאוד טבעי שלא יהיו לכם תשובות לכל השאלות. החלק החשוב כאן הוא הלמידה אחד של השני ולא "היצמדות" לפרדיגמות של "נכון" ו"לא נכון", כי אז תגלשו מהר מאוד לביקורת אחד על השני, ובמקום בו יש "אני נגדך" אין "אנחנו".
בונים יחסים
קחו שנתיים של למידה. כן, גברים יקרים, גם אם אתם חיים את הסטיגמה שנשים אוהבות לדבר וגברים זורמים, בשנתיים האלו תהיו מתואמים כי במשפחות משולבות ידע זה כוח. וידע משמע, אינפורמציה שממגרת פרשנויות אישיות. אז דברו ביניכם, תעבירו מידע על הילדים. תתווכו אותם אחד לשני, ועל בסיס זה תעשו התאמות.
קראו עוד:
"ואז הבת שלי אמרה שהרסתי לה את החיים"
התגרשתם? 9 פעולות שיעזרו לילדים
"אולי עשינו טעות כשאיחדנו משפחות"
קחו זמן של השהיית תגובות רגשיות. זו לא סיסמה, אלא אימון בו הרגש לא מכתיב לכם את הפעולה, אלא אתם מכתיבים לרגש. אתם בונים יחסים עם הילדים, והמהמורה הגדולה ביותר היא הפרשנות שלכם להתנהגויות שאינן לטעמכם.
אם הילדים עושים משהו שמעורר רגש שלילי (כעס, עלבון וכל דבר אחר), עצרו רגע לפני שתגיבו, הם לא עושים את זה כדי להרגיז אתכם, הם עושים את זה כי אתם משפחה משולבת.
שתפו אותם בארגון הבית
קחו שנתיים לייצר עוגנים. ילדים מרגישים די פאסיביים בתהליך. הם לא בחרו בפירוק המשפחה הראשונה, לא בחרו בשגרת החיים של מעבר מבית לבית, לא בחרו גם בבני הזוג החדשים ובטח ובטח לא בילדים שלהם. כל זה לא הופך אותם ל"מסכנים", אלא לכאלה שזקוקים לאיזשהו מקום של חוויית שליטה בתוך כל השינויים האלו.
אתם יכולים לסייע בזה שתייצרו כמה שיותר וודאות ושיתוף - איך יראו החיים בבית החדש, לאפשר להם לבחור את החדר או איך יראה המרחב הפרטי שלהם בבית, להתייעץ גם בדברים שלא קשורים רק אליהם, למשל איפה לתלות תמונה מסוימת, איך לסדר את החפצים או לבנות יחד איתם ריטואל משפחתי חדש, כמו לעשות פעם בשבוע ארוחת ערב בסגנון מסוים.
משהו שמעביר חוויה של התחדשות ולא של קושי. תעודדו שיתוף, תהיו קשובים אליהם ולדברים שמטרידים אותם ותנרמלו להם את קשיי ההסתגלות כי זה מה שקורה בכל פעם כשעושים שינוי. לבוא ולדבר על הקושי זו מיומנות חשובה גם להמשך החיים.
תנו שם לתסכול
קחו שנתיים מצוידות בסבלנות ואמפתיה לתהליך גישוש והבנה של הילדים שלכם ו/או של בני הזוג את מערך הכוחות בבית. נכון, גם אחים ביולוגיים רבים ביניהם על תשומת הלב של ההורה, עד כמה וכמה כשילדים חולקים את ההורה שלהם עם ילדים ומבוגרים "זרים".
הם שואלים את עצמם - "מה המקום של הילדים האחרים מול ההורה הפרטי שלי?", "האם אני בטוח/ה?", "האם עדיין אוהבים אותי כמו קודם?" או גרוע מכך - "האם אבא/אמא אוהב/ת את הילדים האחרים יותר ממני?"
השאלות האלו עשויות להתעורר בכל פעם כשהילדים הביולוגיים מזהים "התנהגות הורית קרובה זהה" לילדים הלא ביולוגים, או חוויה של אי שוויון לרעתם.
גם אם הם מביעים את זה בהתפרצות זעם או כעס עליכם, שימו דגש על הצורך ופחות על ההתנהגות שנוצרת כפועל יוצא מכך. דברו איתם, תנו לילדים זמן של אחד על אחד עם ההורה הביולוגי - בעיקר תנו שם לתסכול, נרמלו והרגיעו.
קחו שנתיים לבסס תפקידים. בין בני הזוג - מי מבשל, מי מכין סנדוויצ'ים בבקר, מי עורך קניות ועוד. ובין הילדים כשכל אחד אוכף את הכללים מול ילדיו שלו. אבל קחו בחשבון שלושה מרכיבים חשובים:
1. שלכל משפחה יש דעות שונות לגבי כללים וגבולות של בית.
2. הדמויות הלא ביולוגיות עדיין לומדות להכיר אחת את השנייה.
3. ילדים ובני נוער לא מתלהבים מזה שבני הזוג של ההורים שלהם אומרים להם מה לעשות. יש להם שניים יותר מדי כבר ככה.
ולכן שימוש בשלושה מאפיינים יכול מאד להקל:
- הגינות: ילדים עסוקים בהשוואות "למה דווקא אני?", "אני עשיתי, הוא לא עשה כלום". הכללים חלים על כולם ומותאמים לגיל של כולם.
- תזכורת: כללים צריכים זמן להיטמע. ילדים חיים בשני בתים עם כללים לרוב שונים (בבית הזה שומרים הפרדה בין בשר וחלב ובבית הזה לא). זה עוד משהו חדש להכיר ולתרגל, ולכן הם זקוקים שיתזכרו אותם עם חיבה ולא עם כעס.
- חיזוק חיובי: בין אם עשו משהו כמוסכם ובין אם לא, ילדים ובני אדם ככלל מתפקדים הכי טוב כשהם מרגישים טוב. גם להגיד "זה חדש לך ייקח זמן להתרגל, לא נורא, אני אזכיר לך לפעם הבאה", זה גם חיובי.
קחו שנתיים להתיידד עם המצפון המיוסר שלכם. במקום בו שינוי שאנחנו עושים כולל ילדים, רגשות אשם הם חלק מהדיל. אל תלחמו ברגשותכם, ספוילר - זה לא עוזר.
הדרך הטובה היא לאפשר למצפון המיוסר להיות שם, להכיר בו אבל לא לאפשר לו להיות המצפן שמכוון אתכם. הוא רק שם כדי להגן עליכם מפני המחשבה שעשיתם משהו רע לילדים שלכם בזה ש"הזזתם להם את הגבינה" מהמקום המוכר. ובואו נדייק, המקום המוכר, לא הבטוח.
הכותבת היא יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות
לפנייה לכתב/ת 
