שתף קטע נבחר

כותבים מחוף אל חוף

כותבים, קוראים וחברים יקרים, השיר הראשון במדור עדיין מדבר אלינו על מוראות השואה. ישראל אשנדורף היה סופר, משורר ומחזאי שכתב ביידיש ובנו אלכס אשנדורף תרגם את השיר.

עושר נפלא של שירים הגיע למדור השבוע. הרהורים על החיים, מחשבות חרטה על מסלולים אחרים שיכלו להיות אבל לא היו, ונפש עורגת לימים של פעם. קראו פעם וגם פעמיים ותגלו רבדים נוספים. הסיפור שסוגר את המדור השבוע מעלה בזכרוננו תקופה של פעם ואבק דק העולה מדרכי עפר.

תודה לכולכם יקרים. המשיכו ליצור, לכתוב ולקיים את המדור.

שלכם באחוות כותבים

רותי א ב

 

שלום עליכם/ ישראל אשנדורף

 

תורגם לעברית ע"י אלכסנדר אשנדורף

 

כשבימי שישי, אחי,

היה חוזר מבית הספר

לבו רוגע, מלא שיר

ושולחן חכה לו

עם לחם חלה, בשר, דגים;

וגם ליוו אותו נאמנות:

שלשה מלאכים.

 

אך כשאחי ביום חורף

סוער וקר

צווה להתפשט, לצעוד לתא הגז

מאחוריו צריחות, כלבים,

 

היכן היו אז שלשת מלאכיו?

 

היה שם רק אחד,

מלאך המוות,

לא כשהוא בדרך כלל מוכר

על ידי כולם זה מכבר

כשלד עם חרמש ביד

 

אבל רזה, מוצק,

כחול עיניים שערו זהב

משושלת יוחסין מיער פרא

ורעל נוטף משפתיו

 

כשאחי אותו ראה

הוא פרס ידיו קפץ שיניו

הסיב פניו, ולא שאל

לומר לו,

שלום עליכם.

 

alexashendorf@gmail.com

 

דם תפוזים/ ניקולא יוזגוף-אורבך

(שני השירים מתוך הספר "דם תפוזים" בהוצאת עיתון 77)

 

תַּפּוּז מְהֻרְהָר בְּפַרְדֵּס הַנֶּפֶשׁ

שָׁבוּי בִּקְלִפַּת אִישִׁיּוּתוֹ.

 

בַּל תְּאַבְחְנוּהוּ בְּלֹא שֶׁפְּשַׁטְתֶּם

חוֹמוֹתָיו הַכְּתֻמּוֹת

 

בַּל תִּשְׁפְּטוּהוּ בְּלֹא שֶׁטְּעַמְתֶּם

עֲסִיס הֲוָיָתוֹ הַזָּב בֵּינוֹת

פְּלָחִים פְּצוּעֵי מְתִיקוּת חֲמַצְמַצָּה.

 

בְּכַלּוֹתְכֶם אוֹתוֹ

כָּל פַּרְדֵּס הַנֶּפֶשׁ יִלְבַּשׁ שָׁחֹר

כָּל שְׁיָרֵי מְתִיקוּתוֹ שֶׁנִּקְרְשׁוּ

יִהְיוּ דָּם חֲטָאֵי-חַטְאֹתֵיכֶם

לְדִרְאוֹן עוֹלָם.

 

 

תל אביב/ ניקולא יוזגוף-אורבך

 

בְּיַלְדּוּתִי הָרְחוֹקָה מִמֵּךְ

לֹא הִכַּרְתִּיךְ, אֶלָּא

מִפִּי רְשָׁעִים וְקַנָּאִים

שֶׁהִזְהִירוּנִי מִפָּנַיִךְ

לְבַל אֶקְרַב.

 

בִּנְעוּרַי

פָּגַשְׁתִּי בָּךְ לָרִאשׁוֹנָה

חֵרֶף כָּל הַחֲרָמוֹת וְהָאִסּוּרִים.

פְּגִישָׁתֵנוּ נִתְחַפְּזָה לְשָׁעוֹת בּוֹדְדוֹת

בָּהֶן מַתִּי כָּל מִיתוֹת הָאֹשֶׁר

וְהֶחֱיֵיתִינִי בְּיָפְיֵךְ וּבְכִשּׁוּפַיִךְ

וְכָל הֲוָיָתֵךְ הִכְּתָה בִּי בְּתַעֲצוּמוֹת

וְטִלְטְלָה יֵשׁוּתִי עַד זוֹב גַּעְגּוּעַ

שֶׁלִּוַּנִי בְּלֶכְתִּי מִמֵּךְ בְּכָל נְתִיבוֹתַי

 

בַּעֲלוּמַי חָמַקְתִּי מִבֵּינוֹת אֲחֵרוֹת

לִזְרוֹעוֹתַיִךְ

וּשְׁתִיקוֹתֵינוּ הָיוּ עֲנֻגּוֹת וּמְמַכְּרוֹת

וְאַף שֶׁבָּגַדְתִּי בְּכֻלָּן, נֶאֱמָנוּתִי לָךְ

כִּפְּרָה עַל כָּל חֶטְאֵי הוֹלְלוּתִי.

 

עַל רְחוֹבוֹת גִּבְעָתַיִם, שָׁם עָרַגְתִּי,

גַּם בָּכִיתִי בְּבַקְּשִׁי אֶת קִרְבָתֵךְ.

וּבְהַפְצִיעַ לַיִל עֵת מְאוֹרוֹתַיִךְ הִצִּיתוּ נִשְׁמָתִי

הִבַּטְתִּי בָּךְ, מִתְפַּקֵּעַ מִדְּוַי וְיִסּוּרִים,

מְנַצְנֶצֶת בְּרִבּוֹא אוֹרוֹת יְקָרִים, כִּמְקַשֶּׁטֶת

אֲפֵלַת הָאָרֶץ וַעֲלֶטֶת חַיַּי עַד הָיוּ לְזַהֲרוּרִים

 

בְּזִקְנָתִי,

מָכַרְתִּי כָּל אוֹצְרוֹתַי וַחֲבֵרַי

כָּל שֶׁהָיָה לִי, לְמַעַן אֶשְׁכֹּן

בְּהֵיכְלוֹת לִבֵּךְ כְּפָלִיט מְאֹהָב

לְמַעַן אֶשְׁמַע הֶמְיָתֵךְ וְלַחַשׁ רְחָשַׁיִךְ,

קוֹל צְחוֹקֵךְ הַמִּתְגַּלְגֵּל בָּרְחוֹבוֹת וּנְהִי בְּכִיּוֹתַיִךְ

שָׁם, בְּטַבּוּרֵךְ הַקָּדוֹשׁ, בָּרֶוַח הַצַּר בֵּין שֵׁינְקִין לְקִינְג ג'וֹרְג'

נָשַׁקְתִּי לְבִנְיָנַיִךְ הַמִּתְפּוֹרְרִים, לְאַדְמָתֵךְְ הַסְּדוּקָה

שֶׁבֵּינוֹת חֲרִיצֶיהָ הָעֲמֻקִּים כָּל סוֹדוֹת הַיְּקוּם וְעוֹרֵךְ הֶחָשׂוּף.

שָׁם, מְצָאתִיךְ מוֹלֶדֶת אֲהוּבָה, וּמֵחֵיקֵךְ מָוֶת יִקָּחֵנִי.

 

שָׁלוֹשׁ מַעֲרָכוֹת/חגית בת אליעזר

 

זֶה סִפּוּר תַּנָ"כִי בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

עַל אִשָּׁה, בֶּן זוּגָהּ וּנְחַשׁ הֶעָשָׁן

מִתְפַּתֵּל מְפַתֶּה, הֵם צְלוּלֵי נְעוּרִים

אַךְ הָרַעַל נִשְׁאַף אֶל רֵאוֹת תְּשׁוּקָתָם

 

כְּבָר יוֹדְעִים: הָעִשּׁוּן מְסֻכָּן, מַפְסִיקִים

אַהֲבוֹת הִשְׁתָּנּוּ: מוּגָנוֹת, זְהִירוֹת

זִכָּרוֹן מִתְעַטֵּף בַּעֲשַׁנְעוּרִים

מְקַוִּים: הָרֵאוֹת הִתְנַקּוּ, לֹא זוֹכְרוֹת

 

אַךְ אוֹרֵב הַנָּחָשׁ וּבַגּוּף הַנֶּחְלָשׁ

מִשְׁתַּלֵּט עַל הַתָּא, מְשַׁבֵּשׁ אֶת הַקּוֹד

מִתְרַבֶּה וחוֹנֵק כְּגוֹזֵר מַעֲנָשׁ

שְׁאִיפָה אַחֲרוֹנָה בַּמּוֹעֵד בֹּו יִפְקֹד

 

 

 

הַפְלָגָה/ חגית בת אליעזר

 

כְּרַב חוֹבֵל אֲנִי בְּרֹאשׁ סְפִינַת חַיַּי

עַל הַסִּפּוּן אִתִּי קְרוֹבַי וַחֲבֵרַי

נִוּוּט בֵּין מִכְשׁוֹלִים - זֹאת אַחְרָיוּת גְּדוֹלָה

מִמִּי אֶלְמָד שִׁעוּר? אֶחְשֹׁב עַל מַגֶלַן

 

חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה מֵאָז הַמְּצָרִים

דְּחָפִים מְסֻתָּרִים אֶת סְפִינָתִי גְוֹזְרִים

סוֹעֶרֶת חֲשִׁיבוּת, מַכָּה לַמְּצוּלָה

אַךְ רוּחַ הֶבֶל מְשׁוֹבֶבֶת מַצִּילָה

 

בָּבֶל /חגית בת אליעזר

 

יֵשׁ לִי פַּחַד גֹּבַה הַשָּׁנִים

מִגְדָּלָן עוֹלֶה, אֵינוֹ יָצִיב

אֵין שָׁלוֹם אוֹ זֹהַר בִּמְרוֹמָיו

לוֹט בְּסִיסוֹ הַזַּךְ בְּשִׁכְחָה

 

מחר, תשוב להיות / רותי לופטה

 

הנה אתה שוב!

במרדף מסחרר

אחרי פרורי מתיקות,

בחיפוש מתמכר

בשדה לא מוכר,

שבועות באפלה,

אפוף חלום מסתורי

מכונס רק ברמז תכלית,

אין תלונה ליום על חומו

או לקור לילה אורב..

מחכה בדממה

לתו מדוייק ביקום.

ובחרת באור!

ואני, מביטה בכמיהה

בדילוג קל כנפיים נושן

ומנסה, ללא הצלחה,

להיות להד תנועותך..

 

אווו! אך אנא תסלח לי!

כך עיני רואות אותך היום,

ואיני במיטבי, אחד מאלה

אתה יודע..

אל תדאג!

מחר, שוב תהיה בי

אותו קסם עדין,

קטנטן ומופלא הנח

לרגע על כף ידי הקשישה.

 

rutilop19@gmail.com

 

 

עגינת עולמים/ רותי ארטמן-בריינדלר

הצייר שוובל הנציח את הבית בספר ציוריו "תל-אביב"

 

במבוא הדרומי

של העיר תל – אביב

עוגנת ספינת העוני.

 

סיפוניה שלושה

מפרשיה מצוקה

נווטיה ריש ועוני.

 

חלודת השנים

כבר אכלה בכבלים –

והעוגן נסחף

למצולות מעמקים.

 

וכל הרוחות הטובות

הנושבות בקרעי – מפרשים

או כבסים,

לא.

יכלו להציל

את ספינת – צערי

עוגנת עגינת עולמים.

 

 

יֵשׁ בָּךְ / זהבה כלפה

 

יֵשׁ בָּךְ אֶת הַטַּעַם הַהוּא שֶׁל פַּעַם, שֶׁל מַסְטִיקִים מְתוּחִים עַל חַבְלֵי כְּבִיסָה.

חֲבָלִים שְׁחֹרִים שֶׁל בְּאַלּוֹת חָצִיר מְשֻׁמָּשׁוֹת, שְׂרוּעוֹת בֵּינֵינוּ כְּמוֹ קַו הַטֵּלֵפוֹן מִתַּחַת לַיָּם.

יֵשׁ בָּךְ טַעַם שֶׁל פַּעַם, כְּמוֹ שֶׁל גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב עִם רֵיחַ הַדֶּשֶׁא הָאֵינְסוֹפִי שֶׁאַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי.

סִלְסַלְנוּ אֶת הָעֲשָׂבִים וְהִלְבַּשְׁנוּ אֶת הַגִּבְעוֹלִים, בֻּבּוֹת קְטַנּוֹת אוֹרְגָּנִיּוֹת. יוֹמַיִם שֶׁל מִשְׂחָקִים.

יֵשׁ בְּךָ טַעַם שֶׁל זֵיתִים וּמַחְבּוֹאִים, צְעָקוֹת שֶׁל פַּחַד מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה, לֹא הָיִינוּ נוֹשְׁמוֹת.

חַבְלֵי חָצִיר טְמוּנִים מִתַּחַת לַיָּם, וּמַסְטִיקִים אֲרֻכִּים.

מוֹסְרִים לִי אֶת הַטַּעַם שֶׁלָּךְ עַד לְכָאן, הָיִית מַאֲמִינָה.

וְהָרֵיחַ אוֹתוֹ רֵיחַ נִשְׁאַר אֶצְלִי בַּגּוּף.

 

 

הָאִישׁ הָאַחֵר/ הרצל חקק

 

הַדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא הָלַכְתִּי בָּהּ

בְּפָרָשַׁת הַיָּמִים

הִיא הַדֶּרֶךְ הַמְּלַוָּה

אוֹתִי תָּמִיד

 

הָאִשָּׁה הָאֲהוּבָה שֶׁלֹּא נָשָׂאתִי

לְאִשָּׁה כְּאִשְׁתִּי

הִיא הָאִשָּׁה שֶׁגָּרָה מִתַּחַת לְבֵיתִי

מִתַּחַת לְמִטָּתִי

 

הַשִּׁיר שֶׁלֹּא כָּתַבְתִּי

כִּי צָפַנְתִּי בּוֹ מַכְאוֹבַי וְסוֹדוֹתַי

הוּא הַשִּׁיר הַהוֹלֵךְ אַחֲרַיn

כָּל חַיַּי

 

בַּחַיִּים שֶׁחָיִיתִי הָיִיתִי חַיָּב

לִחְיוֹת אֶת חַיַּי

בַּחֹשֶׁךְ אוֹ בְּאוֹר זָהָב

מְחַפֵּשׂ בַּמִּסְתּוֹר אֶת חַיָּיו

 

מִפַּעַם לְפַעַם הָלַכְתִּי

בְּעִקְבוֹת הָאִישׁ שֶׁלֹּא הָיִיתִי

הָאִישׁ הָאַחֵר

וּכְשֶׁפָּגַשְׁתִּי בּוֹ, הוּא סֵרֵב לְדַבֵּר

 

Herzel5767@bezeqint/net.

 

גִּלְגּוּל אַחֵר/ דוד לידר

 

"לֵךְ הַבַּיְתָה וְתִוָּלֵד מֵחָדָשׁ" (הרמן מלוויל)

 

הַגִּלְגּוּל הַזֶּה לֹא הִצְלִיחַ לְךָ

הַתְחֵל הַכֹּל מֵהַהַתְחָלָה,

כְּתֹב מַחֲזֶה חָדָשׁ

לֵךְ בְּסִמְטָה אַחֶרֶת.

 

כָּבַשְׁתָּ אֶת סִמְטַת הַטָּעֻיּוֹת

טָעוּת אַחַר טָעוּת

חַפֵּשׂ עַכְשָׁו סִמְטָה מוּאֶרֶת.

 

נַסֵּה גִּלְגּוּל אַחֵר

אוּלַי יַצְלִיחַ לְךָ

וְתִוָּלֵד מֵחָדָשׁ.

 

 

אִם/ יונת ענבר

 

הָיִיתִי פּוֹנָה יָמִינָה וְלֹא שְׂמֹאלָה

אוֹ סְתָם דּוֹרֶכֶת בַּמָּקוֹם

וְלֹא רוֹקֶדֶת בַּמַעְגָּלִים כְּשִּׁכּוֹרָה

עוֹשָׂה דַּרְכִּי בֵּין סְלָעִים מְשֻׁנָּנִים

וּדְיוּנוֹת חַמּוֹת וְטוֹבְעָנִיּוֹת,

אוֹתוֹ גֶּשֶׁם הָיָה נִתָּךְ עַל רֹאשִׁי

אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ הָיְתָה מְמִסָּה אֶת לִבִּי

אוֹתוֹ קֶמֶט הָיָה נוֹקֵשׁ עַל פָּנַי

וְאוֹתָהּ הַלְמוּת פִּרְאִית בְּרַקּוֹתַי

הָיוּ מְעִידִים שֶׁאֲנִי כָּאן.

 

 

 

אִישׁ – פְּנִינָה/ יהודה ניסן

 

שִׁירִים רַבִּים עָלָיו כָּתְבוּ,

שִׁירֵי הַלֵּל אוֹתוֹ שִׁבְּחוּ,

רַק בַּשִּׁירִים לֹא נֶאֱמַר,

אֵילוּ תְּלָאוֹת הוּא עָבָר.

 

סָלַל וְחִדֵּשׁ דְּרָכִים,

לַמְרוֹת כָּל הַמִּכְשׁוֹלִים.

הָיָה אָדָם נָגוּעַ וְחוֹלֶה,

אֲבָל בְּדַרְכּוֹ, הָיָה מְעֻלֶּה.

 

בַּעֲלֵי הַמַּעֲמָד וְהַשְּׂרָרָה

חִפְּשׂוּ לְהָבִיא לוֹ בְּשׂוֹרָה,

הִסְגִּירוּ אוֹתוֹ לַמּוֹשֵׁל,

שֶׁיַּפְסִיק כָּל מִלָּה לַיָּעֵל.

 

וְהוּא הָיָה אִישׁ - פְּנִינָה

סָפוּג בְּדַעַת, רֶגֶשׁ וּבִינָה.

גָּזְרוּ עָלָיו שְׁנַת מַאֲסָר.

הִגִּישׁ עִרְעוּר, וּמִיָּד שֻׁחְרַר.

 

נַחֲשֹׁב, מֶה הָיָה קוֹרֶה,

אִילוּ לָאָרֶץ לֹא הָיָה עוֹלֶה,

לְכָל עֵדָה, שָׂפָה מִשֶּׁלָּהּ

וּמְגִלָּה מִשֶּׁלָּהּ.

 

זֶהוּ רַבּוֹתַי, סוֹף הַשִּׁיר.

הָאִישׁ, שֶׁהָעִבְרִית הֶעֱשִׁיר,

אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה,

לְךָ הַבְּרָכָה! פְּסִיק, נְקֻדָּה.

Uda.nisan@gmail.com

 

רוץ בן סוסים/ ורדה הימן-גלעד

 

"ברל'ה בא! ברל'ה בא!" צעק רני הקטן ממרומי עץ התות. הילדים הפסיקו את משחק הכדור, ורצו בשמחה במורד הגבעה. למראה הילדים השועטים לעברו, צהלו פניו המאובקים של ברל'ה ועיניו אורו בשמחה. "הוייסא!" הוא משך קלות במושכות ושמשון הגיבור, שהיה סוס גבוה וחסון, עצר בחוסר חשק. ברל'ה חיכה שכולם יטפסו ויעלו על העגלה המאובקת ואז קרא בקול עמוק: "דיו! דיו!". ללא היסוס פרץ שמשון הגבור בריצה קלה לעבר האורווה בחצר של פאמה. הילדים צהלו ושרו לו "רוץ בן סוסים" כשברל'ה מצטרף אליהם מזייף ומתבלבל במילים.

האורווה הייתה עשויה כולה פח מגולוון. היא הייתה ישנה ומטה ליפול. פאמה סיפר שהאורווה הזו הייתה המבנה היחיד שהיה על הגבעה כשכבש אותה אביו, מאיר קוזלובסקי . את האורווה שכרו שני עגלונים: יהודה, שהילדים קראו לו "יהודה המצליף" כיוון שהיה מצליף בסוסתו "ליידי" ללא רחם. וכשמי מהילדים ניסה לטפס על עגלתו, היה צועק ברשעות ומצליף באוויר באיום. וברל'ה, שהילדים אהבו כל כך, והוא, לבו היה יוצא אליהם. השכם בבוקר היו שני העגלונים מגיעים לאורווה, רותמים את סוסיהם ויוצאים לעמל יומם. היו מובילים מכל הבא ליד: ברזלים, בלוקים, חצץ, קרשים או זיפזיף. לשניהם היה מספר מקועקע על היד, והילדים ידעו שהם באו משם....

לעיתים, לפני ארוחת הערב, הייתה הילדה מתגנבת לאורווה. עומדת לרגע עד שעיניה יתרגלו לאפלולית. שקט. מידי פעם נשמעו הסוסים מזוררים. ריח חמצמץ עלה מהקש הלח מתערבב עם ריח הזבל. לאט הייתה ניגשת לתאו של שמשון הגיבור. מתפעלת מרעמתו הזהובה המונחת בהידור מרושל על פרוותו החומה. הוא היה מביט בה בעיניו. מהנהן בראשו, והיא הייתה מושיטה ידה ומלטפת את המעויין הלבן שבמצחו. היה עומד נהנה מהמגע. הילדה הייתה מושיטה לו גזר שתלשה בהיחבא מגינת הירק של אמה. צוהל משמחה הוא היה אוכל את הגזר מכף ידה, כששפתו העליונה מתנועעת ומדגדגת את היד הקטנה. גם ללידי היא הביאה גזר. ליידי הייתה סוסה אפורה כחושה ועיניה היפות הביטו בילדה בעצב. היא נרתעה בפחד בכל פעם שהילדה ניסתה ללטפה. כשהושיטה לה את הגזר, הייתה ליידי נשארת בחלק המרוחק של תאה, מזוררת בעצבנות, רגלה הולמת ברצפת האורווה המכוסה קש. הילדה הייתה זורקת את הגזר לעברה. ליידי הייתה ניגשת בהיסוס, מרחרחת בחשדנות, ואחר נוגסת בהנאה.

 

 

באחד מימי ששי אחר הצהריים, לקחה הילדה את אחיה הקטן לפארק. אחרי שנמאס להם להתנדנד, ישבו בארגז החול, בונים ארמונות, ומנהרות ערים וארצות.

אמה של הילדה הייתה עסוקה במטבח הקטן כולה אדומה, טורחת לסיים את בישולי השבת. אביה ישב בגופיה ליד השולחן, וקרא את עיתון סוף השבוע. מידי פעם הקריא לאמה כתבה מעניינת, מנסה להתגבר על רעש הפרימוס. לפתע נשמעה צעקה:"יוסק'ה יוסק'ה!"

במהירות יצא האב, העיתון עדיין בידו. פאמה עמד בחצר כולו נרעש: " ליידי מיוחמת ושמשון הגיבור השתגע. הוא כמעט הרס את האורווה בבעיטות כשניסה להכנס לתאה, ועכשיו הוא ברח לכיוון הפארק."

העיתון נשמט מידיו של האב. "הילדים בפארק", לחש בבהלה ופרץ בריצה מהירה.

 

שמשון הגיבור לא הבין מה קורה לו: אולי היה זה הריח שהדיפה ליידי. פתאום היא נראתה לו מושכת במיוחד. הרגיש שהוא חושק בה, והוא כמה לקרבתה עכשיו, ברגע זה. חש את מפשעתו בוערת והחל לבעוט בחוזקה בדלת תאו עד שנפלה ברעש. אז החל לבעוט בדלת התא של ליידי. לפתע נכנס פאמה לאורווה , במבט אחד על שני הסוסים והתא הפרוץ, הבין מה מתרחש. הוא ניסה לתפוס את שמשון הגיבור באפסרו, הסוס המיוחם השתולל, נעמד על רגליו האחוריות, וברח אל מחוץ לאורווה משאיר את פאמה ההמום ואת ליידי המאוכזבת.

שמשון הגבור פרץ בדהרה לכיוון הפארק. דהר מהר כפי שלא דהר מימיו. רעמתו הזהובה מתנפנפת. נהנה מהריצה מהרוח המלטפת את פניו, מהמרחב. כל שריריו מתרכזים במאמץ. "רוץ בן סוסים", הדהד השיר באזניו. והוא רץ... כמה נפלא לרוץ כך, לא רתום לעגלה, חופשי! חש עצמו כסוס מרוץ, אלוף שבאלופים.

לאט לאט הבעירה במפשעתו שכחה. תשוש הוא הגיע לארגז החול שבפארק. ראה שם את הילדה יושבת משחקת ומפטפטת עם אחיה. הוא הכיר את קולה. עצר לידה, מהנהן בראשו כולו רועד מהמאמץ, גופו היה רטוב מזעה ועל צווארו וירכיו הצטבר קצף לבן.

הילדה נעמדה. הושיטה ידה הקטנה וליטפה את המעוין הלבן שעל מצחו. הוא זורר בהנאה, חש ברוגע והשלווה המתפשטים באבריו. בזוית עיניו ראה את פאמה ויוסקה מתגנבים לעברו. והמשיך לעמוד, מחכה.

***

ברל'ה ושמשון הגיבור עזבו את האורווה. עם הזמן הנסיעה בעגלה של ברל'ה הפכה לזכרון עמום. לפעמים עוד ראו הילדים את ברל'ה ושמשון הגיבור ברחובות גבעתיים. ממרומי העגלה היה ברל'ה מנפנף אליהם בידו, וחיוך טוב לב מתפשט על פניו המאובקים, ושמשון הגבור, מושך בעגלה וראשו זקוף כיאה לסוס מרוץ אציל.

ghvarda@gmail.com

 

 

 

 


פורסם לראשונה 03/01/2020 23:29

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
כותבים מחוף אל חוף.
צילום: shutterstock
מומלצים