"כשאני מספרת לאנשים שאני גרה על סירה, הם רואים את זה כחלום: 'זה מדהים וזה מלהיב, ואיזה כיף ואיזה יופי'. אין אף פעם תגובות שליליות", מספרת צדף הדר כשהיא יושבת בקבינה המרכזית של הסירה, שממנה אפשר להשקיף על השמיים הכחולים הפרושים מעליה. "יש אנשים שעולים על הסירה ומתחילים להרגיש בחילות וסחרחורות אפילו בלי לזוז. ואז הם אומרים, 'אני לא יכולתי לחיות ככה'".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל היא יכולה. זה היה חלום חייה מאז שהיא זוכרת את עצמה, כילדה שגדלה בשוודיה. "נולדתי על הים. סבא וסבתא שלי גרו קרוב לים, וכל הזמן היינו בחוף ושחינו. אני זוכרת שראיתי את כל היאכטונרים שבאים לעגון, ותמיד זה נראה זוהר - חיוכים ואנשים שמחים - אז כנראה שייכתי את השמחה הזאת ללהיות על סירה בים", היא מספרת. "לא חשבתי שזה באמת יכול לקרות לי".
צדף נשואה לשמוליק, והשניים הם הורים לשלושה ילדים וסבים לשלושה נכדים. הם גרים עם סירתם במרינה באשקלון כבר שנתיים יחד עם בנם הקטן, טנור בן ה-16. "אני ושמוליק התחלנו בשנים האחרונות לצמצם את החפצים שלנו", היא מספרת. "היו לנו בתים מאוד גדולים, ולאט-לאט התחלנו להבין שלהחזיק אחוזה גדולה זה המון עבודה, ולא בא לנו לבזבז את החיים שלנו על הרוטינה הזאת".
בני הזוג מגדירים עצמם בעלי אופי צועני, דינמי ומתחלף. "מצאנו את עצמנו עוברים הרבה דירות בחיים שלנו, ושמנו לב שהיו המון ארגזים שבכלל לא פרקנו. הבנו שאת החפצים האלה אנחנו לא באמת צריכים", אומרת צדף. ההבנה הזו סייעה במעבר לסירה קטנה - באורך 14 מטר בקושי. "אבל זה מספיק לנו מעל ומעבר. מוצאים גם זמן לבד, אני יוצאת לעשות ספורט, בעלי יוצא לחדר כושר. הבן שלי נכנס לחדר כמו בן 16 וסוגר את הקבינה". בית סטנדרטי בסך הכול.
צדף (53) היא יועצת בריאות טבעית, הידרותרפיסטית ויועצת הנקה מוסמכת כבר 31 שנה. "באיזשהו שלב החלטתי לעשות משהו שונה לחלוטין, שלא קשור לכלום. החלטתי ללכת ללמוד להיות סקיפרית" - ומשם דברים התחילו להתגלגל. "רצינו משהו שיהיה מצד אחד בית, גג, מקום לישון, ומצד שני אהבתי מאוד את הרעיון הזה שאנחנו לא צריכים לארוז יותר וללכת, אלא הבית הולך איתנו".
וכך החלה משפחת הדר בחיפושיה אחר סירת החלומות. "היה חשוב לנו שיהיה לנו מקום כשאנחנו נכנסים למיטות, שיהיה לנו מקום לשבת ביחד כולנו, שנוכל להזמין משפחה להתארח. שיהיה לנו יותר מתא שירותים אחד, שהמטבח יספיק לנו למה שאנחנו צריכים. ובאמת, אנחנו לא צריכים יותר מזה, אנחנו אנשים מאוד צנועים", היא מעידה על עצמה.
צדף במטבח
לא משעמם לפעמים?
"לא. משעמם זה משהו בראש. כולם במסכים ובטלפון, מחפשים אקשן. יש לנו אקשן פה. יש לנו יום אחד עם עננים, יום אחד בלי עננים, יש גלים כאלה וגלים כאלה ורוחות שונות. אנשים כל הזמן צריכים שיהיה משהו, הם לא יודעת ליהנות מהקיים, ממה שיש".
ומה באמת יש? טוב ששאלתם. "זה כיף לצאת לשחות בים ופתאום לקלוט שאתה בלב ים, זה משהו אחר. אנחנו מפליגים 4-3 פעמים בשנה לקפריסין. אנחנו רואים פה אין-ספור בעלי חיים. ראיתי צב ים יום אחד וכמובן הרבה מדוזות, סוגים שונים של דגים, תמנונים קטנים, ואת רואה את העיניים שלהם בוערות", היא מספרת בהתרגשות. "אני לא ידעתי, אבל פה באשקלון יש כל כך הרבה להקות של דולפינים. הם נצמדים ליאכטונרים שיוצאים לשוט, הם אוהבים לשחק איתם. זה מהמם, הטבע, כל כך מהמם".
אז אני מבינה שאת לא דגה?
"לא. אין דיג על הסירה הזאת", היא עונה בנחישות. "כשאנשים באים לפה, הם רוצים גם לדוג על הדרך, אבל אנחנו לא נותנים להם כי זה לא מקובל עלינו. ואז כאילו זה לא מסתדר לאנשים, איך אתה יכול להיות עם יאכטה בלי לדוג. בשוודיה סבא שלי תמיד היה לוקח אותי לדוג. הרבה פעמים כשהוא לא היה שם לב, הייתי זורקת את הדגים בחזרה לים, עד שהוא תפס אותי ומאוד כעס", היא צוחקת. "פשוט הייתי מחוברת כמו כל ילד. אתה רואה משהו סובל, שנמצא במקום הטבעי שלו, ואתה רוצה להציל אותו".
השם צדף, שהולם כל כך את סגנון החיים שלה , אינו שמה הראשון. היא נולדה כנטשה אן לינאה, אך חוויה שעברה כששהתה בדרום אפריקה טלטלה אותה. "עברנו שם שוד מאוד אלים, ואני קיבלתי דקירה שיצאתי ממנה בנס. אחרי שיצאתי מהמקום הזה הרגשתי שהשם שקיבלתי מלידה לא מתאים לי, ומישהו פעם אמר לי שנטשה זה כמו לנטוש", היא משחזרת, "אז פשוט לקחתי לקסיקון ועברתי מא' עד ת' עד שהגעתי לצ', והייתה שם תמונה של צדף. אמרתי לשמוליק - זה השם החדש שלי. כשסיפרתי לילדים הם אמרו שלא יקראו לי בשם הזה. אמרתי להם ברור, אני אמא שלכם, אתם תקראו לי אמא אז זה לא משנה לכם איזה שם יהיה לי", היא מחייכת.
את לא מתגעגעת לבית רגיל לפעמים?
לפעמים אני מתגעגעת לגינה, אז יש לי פה אדנית קטנה עם הנענע שלי בחוץ, ואני מנסה לגדל גם כמה חסות. ברור שבלגור פה יש יתרונות וחסרונות. לא הכול טוב והכול יפה תמיד. גם יש כל הזמן עבודה. זה מקום שכל הזמן צריך לנקות, צריך לצלול מתחת לסירה ולהוריד את כל השבלולים שנדבקים".
את רואה את עצמך עושה את זה כל החיים?
"הייתה תקופה שכן, אבל עכשיו אני עם הרבה סימני שאלה כי כן חסרה לי האדמה. אבל מצד שני החופש הזה לשוט ופשוט להתחיל להסתובב בעולם, זה גם משהו שאנחנו חושבים עליו. אני זורמת עם מה שיש וטוב לי כרגע. העתיד יביא מה שהעתיד יביא".
