כשאמא של ליסה טדאו הייתה צעירה, גבר מבוגר נהג לעקוב אחריה כל בוקר ולאונן בזמן שצעד מאחוריה. זה היה בשנות ה־60 בבולוניה, איטליה, והאמא, אישה יפה שנראתה קצת כמו סופיה לורן, עבדה כקופאית בדוכן ירקות במרכז העיר. המסלול היומי מהבית לעבודה עבר דרך סמטאות ורחובות נטושים שהיו תפאורה מושלמת לטורף מיני. הוא היה בשנות ה־60 לחייו, עם כובע קסקט ואף גדול - והוא מעולם לא נגע בה.
"בשיא מערכת היחסים שלהם הוא גמר מאחוריה פעמיים ביום", מספרת טדאו. היא הייתה מודעת לנוכחותו היומיומית והתרגלה אליה, ועם הזמן הבהלה הראשונית התחלפה במה שבתה מתארת כ"שעשוע ציני". היא מעולם לא חשבה להזעיק משטרה. טדאו מנחשת שלו הייתה עושה את זה, השוטרים היו אומרים לה משהו בסגנון, "עזבי, סתם זקן מסכן. פלא שהוא עוד מסוגל להעמיד אותו בגילו".
הסיפור הזה, לא בדיוק מורשת משפחתית שרובנו נתנדב לחלוק עם שאר העולם, מופיע בהקדמה ל'שלוש נשים', ספרה הראשון של טדאו שהוא תיעוד בלתי שגרתי של תשוקה, ריגוש מיני ואהבה על שלל מופעיה שחוות, ובכן, שלוש נשים שהכותבת התחקתה אחריהן במשך שמונה שנים.
"הספר לא נוצר בגלל מה שקרה לאמא שלי. להפך. אפשר להגיד שנדחפתי לחקור את מה שקרה לה בגלל התהליך שאני עברתי במהלך הכתיבה", היא אומרת. "בזמן העבודה על הספר נזכרתי בקטעי דברים שהכרתי מהבית. אמא שלי מעולם לא דיברה איתי על מה שקרה לה בצעירותה, אבל היו רמזים, פה ושם אמירות כלליות, והיו לי הרבה שאלות שלא הייתי מסוגלת לשאול כשהייתה בחיים. אחרי שהיא מתה מסרטן דיברתי עם אחי הגדול ועם בני משפחה אחרים, ולאט־לאט דברים נחשפו".
'שלוש נשים' (הוצאת ידיעות ספרים) מצטרף במבט ראשון לגל עכשווי של וידויים נשיים ש'ערות' - ספרה של תמר מור סלע שגם הפך לאחרונה לסדרת טלוויזיה - הוא המייצג הישראלי הבולט שלו. אבל 'שלוש נשים' הוא לא קובץ מונולוגים אלא עבודה עיתונאית אמיתית. טדאו, שכתבה עד היום למגזינים כמו 'אסקווייר' ו'ניו יורק מגזין', בילתה עם כל אחת מגיבורות ספרה תקופה ארוכה, בשניים מהמקרים עברה לגור בסמוך אליהן כדי להכיר טוב יותר את חייהן ולחוות ממקור ראשון חלק מהרגעים שהיא מתארת בספר. כשזה לא הספיק, נעזרה ביומנים, התכתבויות, רשתות חברתיות, ראיונות עם חברים ובני משפחה.
1 צפייה בגלריה
בילתה עם כל אחת מגיבורות הספר תקופה ארוכה. ליסה טדאו
בילתה עם כל אחת מגיבורות הספר תקופה ארוכה. ליסה טדאו
בילתה עם כל אחת מגיבורות הספר תקופה ארוכה. ליסה טדאו
בשמונה השנים שבהן עבדה על הספר טדאו נהגה בדודג' הישן שירשה מאביה שש פעמים לאורכה ולרוחבה של ארצות־הברית. היא תלתה פלאיירים בתחנות דלק, באוניברסיטאות, בחנויות ספרים, בכנסיות, במסעדות ובאתרי נופש, שבהם הזמינה נשים שמעוניינות לשוחח על סקס ועל תשוקה לשלוח לה מייל. היא קראה עיתונים מקומיים ודיברה עם כל מי שיכול היה להפנות אותה לנשים שיסכימו להתראיין.
"לא רציתי להישאר בערים הגדולות - ניו־יורק, לוס־אנג'לס. רציתי לערבב יחד נשים ממקומות שונים - תחנות עצירה של משאיות על הכביש המהיר וחנויות של מזון אורגני. דיברתי עם מאות נשים, ואז צימצמתי ל־25 לפני שהחלטתי להתמקד בשלוש. אבל אני לא מצטערת על אלפי שעות הראיונות שלא נכנסו לספר. זה קצת כמו הדייטים שהיו לך כשהיית צעירה ולימדו אותך כל מיני דברים על עצמך, גם אם הם לא הפכו בסופו של דבר לאדם שאיתו בחרת להתחתן".
הרעיון המקורי, אומרת טדאו, היה לכתוב ספר שישחזר את Thy Neighbor's Wife, ספרו המפורסם של העיתונאי גיי טאליס מ־1981 על סקס באמריקה. לשם כך פגשה בתחילת הדרך גם נשים וגם גברים. אלא שדי מהר סיפורי הגברים התחילו לשעמם אותה - קצת כמו "להזמין שוב ושוב את אותה מנה ראשונה מהתפריט של אותה מסעדה סינית", טדאו כותבת - והיא החליטה להישאר עם הנשים.
"הגברים שראיינתי נטו להיות יותר ישירים כשהם דיברו על סקס, להתמקד יותר בהיבט המכני של האקט. זה לא בדיוק שהם ניסו להרשים, אבל ראית שבהרבה מקרים האגו שלהם יותר מדי מעורב. נשים, לעומתם, היו יותר כנות בשיחות איתי והיו מוכנות להתעמק באמת ברגשות ובתשוקות הכי כמוסות שלהן, שנמצאות ברקע הסקס. הייתה שם מורכבות שלא מצאתי אצל גברים".
איך גרמת להן לדבר?
"לא באמת גרמתי להן לדבר. אלו לא היו ראיונות רגילים. פשוט ניהלנו שיחות ארוכות - לפעמים עשרות ומאות שעות של שיחות - על החיים שלהן. לפעמים הייתי ניגשת לנשים בבר ושואלת אם הן רוצות לדבר. זה היה מאוד קשה, אבל גם מרגש, והפכתי להיות יותר טובה בזה ככל שעבר הזמן. בסוג העיתונות שעשיתי עד אז, ראיינתי אנשים שקבעתי איתם מראש, שידעו שהם הולכים להתראיין. כאן, בשלב מסוים הייתי פשוט לוקחת איתי במנשא את התינוקת שנולדה לי. אני מתארת לעצמי שנשים חשבו שזה די קריפי להיכנס לבר עם תינוקת ולדבר על סקס".
בזמן שהתגוררה באינדיאנה, טדאו ייסדה קבוצת תמיכה לנשים שנפגשה בחדר האחורי של קליניקה של רופא משפחה. שם פגשה את לינה, אחת משלוש גיבורות הספר. לינה, עקרת בית שנחנקה בנישואים חסרי אהבה לגבר שסירב אפילו לנשק אותה, יצרה קשר בפייסבוק עם החבר שהיה לה בתיכון, אקס שחקן פוטבול רב־און, נשוי ואב לשתיים, מסוג הטיפוסים שמחזיקים אקדח במזנון בסלון. המפגשים שלהם התקיימו במוטלים זולים ובתוך האוטו על שפת אגם, והתאפיינו בתשוקה פראית, כמעט גסה. בגלל העוצמה הארוטית החריגה של הקשר, לינה הרשתה לעצמה לפנטז שהסקס הלוהט יוביל לזוגיות אמיתית, אבל גם ידעה שהסיכויים קלושים. ההפי־אנד שלה היה שהצליחה לעזוב את בעלה.
"עם לינה יצרתי את הקשר העמוק ביותר מבין השלוש, כי הייתי פוגשת אותה לפעמים כמה שעות אחרי הבילוי עם המאהב, ולדיבור שלה הייתה איכות מיידית, בלתי אמצעית. היא גם הייתה האישה הכי רהוטה מבחינת היכולת לתאר את העולם הפנימי שלה, כך שקיבלתי ממנה יותר מאשר מהאחרות. הרגשתי שהסיפור שלה אוניברסלי - אמא מהפרברים שמצאה דרך, אמנם חלקית ולא מספקת, למלא את הצרכים הרגשיים שלה עם גבר שראה בה יצור מיני, שגרם לה להרגיש חיה ונוכחת".
בצפון־דקוטה התוודעה טדאו לסיפור של מגי וילקן, שנוצלה מינית בידי המורה שלה לאנגלית, ארון קונדל, בשנה האחרונה בתיכון, ורק בתחילת שנות ה־20 שלה הגישה נגדו תביעה. "לקח למגי כמה שנים להבין שהיא הייתה קורבן של מורה ציני שניצל אותה. למרות עשרות הודעות טקסט ממנו שהיא שמרה, עדויות של חברות והעובדה שאשתו גילתה את הרומן, אף אחד לא רצה להרשיע את קונדל, שבינתיים נבחר ל'מורה השנה'. אף אחד לא רצה להרוס את המשפחה הכל־אמריקאית שהוא דיגמן, והתביעה נדחתה. מגי, מצידה, הפכה לאויבת של הקהילה. היא קיבלה מסרים מאיימים שבהם קראו לה 'זונה' ו'הורסת משפחות'".
מגי היא היחידה שנחשפת בספר בשמה האמיתי.
"למגי לא היה אכפת שאשתמש בשמה, כי התקשורת בצפון־דקוטה עסקה באובססיביות בפרשה, והספר איפשר לה לסגור מעגל. היא שמחה שמישהו מקשיב לה באמת והרגישה שבפעם הראשונה היא זוכה לספר את הסיפור שלה ואנשים סוף־סוף מאמינים לה. אחרי שהספר יצא היא קיבלה מאות הודעות מנשים שסיפרו לה שעברו דברים דומים. הספר נתן לה את מה שהיא הייתה הכי זקוקה לו - אחרי שהמערכות הרשמיות בגדו בה, הוא איפשר לה להשמיע את קולה".
וישנה גם סלואן, בעלת מסעדה מצליחה בעיירת העשירים ניופורט, רוד־איילנד, שנשואה באושר לגבר שאוהב לצפות בה מקיימת יחסי מין עם גברים אחרים. כשהבעל עסוק מכדי להשתתף באקט ולראות מקרוב את אשתו מקרננת אותו, הוא דורש ממנה לצלם את עצמה והם צופים יחד בתיעוד. "המניעים של הבעל פחות עניינו אותי. זה לא הסיפור שלו", אומרת טדאו. "בשבילי זה סיפור על אישה שהפיקה הרבה מזה שנענתה לתשוקות של בעלה. למעשים המיניים שהיא עשתה עבור הגבר שהיא אוהבת היה מטען רגשי מאוד עמוק. היחסים שלהם היו - ועדיין - יחסים של תן וקח, ויש להם נישואים טובים ויציבים".
את כותבת ש'חמישים גוונים של אפור' עזר לסלואן לגלות על עצמה שבמונחי עולם הסאדו־מאזו היא אישה "כנועה" שנהנית לרצות. קצת מוזר שהיא הייתה צריכה את הספר הטיפשי הזה בשביל לגלות משהו כל כך עמוק על עצמה.
"גם אותי זה הפתיע, כי חשבתי שבחיים שלה היא מאוד דומיננטית. אבל בסוף היום את יודעת שזו לא בדיוק הנורמה לעשות סקס עם גברים מול בעלך. הספרים האלה הפכו את תרבות הסאדו־מאזו ליותר נגישה, יותר מקובלת, יותר 'סקסית' עבור הציבור באמריקה, ואני חושבת שהקריאה עזרה לסלואן להבין את עצמה טוב יותר, להבין למה היא מפיקה מזה עונג, ובעיקר להרגיש שהחיים שלה לא מביכים כמו שהיא חשבה".
אחד הדברים הבולטים במהלך הקריאה ב'שלוש נשים' הוא שבליבת הזהות של הגיבורות נמצאת טראומה מינית. לינה עברה בתיכון אונס קבוצתי. מגי נוצלה על ידי המורה הנערץ שלה. לסלואן היו בנעוריה יחסים גופניים לא ברורים עם אחיה והתמודדות עם בולימיה. וגם טדאו עצמה כותבת, "אני חושבת על העובדה שמוצאי מאֵם שאיפשרה לגבר לאונן בהשראתה ובנוכחותה מדי יום ביומו, וחושבת על כל הדברים שאני עצמי הרשיתי שיעשו לי ‐ פחות מבישים, אולי, אבל בעצם מאותה מחלקה".
אז התנהגות מינית היא תמיד נגזרת של פצע מהעבר?
"לא פגשתי אישה אחת שלא התמודדה עם טראומה כלשהי. זה לא חייב להיות אונס, אבל גם ככה יש לזה השפעה גדולה. יש מחקר שקובע שאצל אחת מכל ארבע נשים הניסיון המיני הראשון היה כזה שהיא לא ממש רצתה בו. זה לא אומר בהכרח שהסקס נכפה על הנשים האלה, אבל זה כן אומר שהאקט המיני קרה בגלל שהן הרגישו שאין להן באמת ברירה, שמצופה מהן לעשות את זה. ואלה רק נשים שהודו בזה והיו מוכנות לדבר. זה לא מפתיע אותי. נשים מוצאות את עצמן הרבה פעמים, אולי אפילו תמיד, בעמדת נחיתות מינית, מחויבות להיענות למה שגבר רוצה".
מה שעוד משותף לשלוש הנשים הוא שכולן נשפטו על ידי הקהילה שלהן.
"נכון. מגי הוקעה כשקרנית, לינה זכתה לתגובות לא סימפטיות מנשים על זה שבגדה בבעלה, וסלואן הייתה מושא לרכילויות אחרי שהתגלה ששכבה במשך תקופה ארוכה עם בעל של אישה שהכירה. גם זה התחוור לי במהלך העבודה על הספר: היסטורית, גברים תמיד היו פתוחים לעשות מה שבא להם, הם כמעט אף פעם לא מרגישים בושה. נשים לא. לעיתים קרובות, כשקוראים על תשוקה נשית מגלים שהיא מדברת למעשה על מה שגברים רוצים מנשים. אנחנו לא מרשות לעצמנו להגיד מה אנחנו כן רוצות בגלל הפחד משיפוט".
בהקדמה את מסמנת את מידת ההזדקקות למין כהבדל משמעותי בין נשים לגברים. "נשיאים מוותרים על תהילתם בשביל מציצה", את כותבת. "גבר יהמר על כל מה שבנה במשך חיים שלמים למען רגע אחד. התשוקה הרגעית חזקה כל כך שכל היתר פשוט נמס לכדי נוזל צונן ודליל יותר מזרע". נשים לא מסוגלות להזדקקות כזאת?
"גם נשים יכולות לשנות לגמרי את החיים שלהן - לעזוב בעל, לפרק משפחה - אבל זה יקרה פחות בגלל תשוקה רגעית או מפגש מיני אחד. יש לנשים תשוקות גדולות, אבל הן לא נוטות לפעול בגלל דחף פתאומי, הן פחות ספונטניות במובן הזה. יחד עם זה, במקרים רבים התשוקה שביסוד המשיכה הארוטית שלהן היא יותר גורפת. אפשר להגיד שנשים רוצות בעוצמה גדולה יותר את הדברים שהן רוצות".
עד כמה הספר שלך הושפע מתנועת מי־טו?
"רוב העבודה עליו הושלמה עוד לפני מי־טו. אבל ברור שיש קשר. נשים היום מרשות לעצמן להיפתח ולדבר על הדברים האינטימיים בחייהן הרבה יותר מאשר לפני עשר שנים, כשהתחלתי לעבוד על הספר. אישה כמו לינה, שלא הייתה חלק מהתנועה, הרגישה באופן עקיף מועצמת על ידי הערכים שלה. עבורי, התנועה הזאת חשובה לאו דווקא בגלל שנשים מעיזות בזכותה להתנגד לגברים, אלא בעיקר משום שנשים היום מגלות סולידריות עם צרכים ועם רצונות של נשים אחרות.
"יחד עם זה, הספר שלי דווקא מציג גישה מנוגדת לשיח שמאפיין את מי־טו, ששם את הדגש על הטרדה מינית ועל הזכות לומר לא. זה שיח שבו אנחנו מדברות הרבה יותר על מה שאנחנו לא רוצות מאשר על מה שאנחנו כן רוצות. וכמו בכל מהפכה, זה שיח שנוטה לקיצוניות. אם את אומרת 'יש ניואנסים', אנשים כועסים עלייך. אבל יש ניואנסים. והיה לי חשוב להדגיש את זה בעיקר בסיפור של מגי, שהייתה מאוהבת במורה שלה ודווקא בגלל זה הרגישה כל כך נבגדת. לא להתעקש על הניואנסים זה לעשות עוול לסיפור שלה".
אחרי סיבוב ממושך באמריקה, טדאו יודעת היטב שבשביל רוב הנשים מי־טו היא לא יותר משמועה. "ארוכה דרכן של מהפכות אל מקומות שבהם מרבית האנשים חולקים מתכונים ממגזינים כמו 'חיי הכפר', ולא כתבות על קץ השעבוד הנשי", היא כותבת.
היא עצמה חיה היום בקונטיקט, בת 40. במהלך העבודה על הספר נישאה לג'קסון ווייט, תסריטאי וצלם שהכירה בניו־יורק, ולפני חמש שנים ילדה את בתם פוקס. בזמן שנדדו על פני היבשת, ווייט ליקט עבודות מזדמנות כדי לתמוך בפרויקט השאפתני של אשתו ולפרנס את המשפחה. "הוא חשב שאני הולכת לשחק אותה בגדול", היא צוחקת.
למען האמת הוא צדק. את השנה שעברה מאז פרסום 'שלוש נשים' טדאו העבירה בעיקר בראיונות ובסיבובי קידום מכירות. הספר התברג במקום הראשון ברשימת רבי־המכר של ה'ניו יורק טיימס', זכה לקבלת פנים נלהבת מצד מבקרים וגם מצד סלבס כמו גווינת' פאלטרו וקייטי קוריק, ועכשיו היא עובדת על עיבוד שלו למיני־סדרה עבור 'שואו טיים'.
"חשבתי שאני כותבת ספר קטן שיעניין בעיקר נשים, אז התגובה די הכניסה אותי להלם. אבל עשר שנות כתיבה גבו מחיר גדול. צברתי הרבה חובות שאני עדיין משלמת. נכון שקיבלתי מקדמה לא רעה, אבל אחרי חמש או שש שנות עבודה הכסף נגמר. השקעתי בספר משאבים רגשיים וכלכליים בלי לחשוב מה בדיוק הולך לצאת ממנו".
תגידי, זו תקלה מבחינתך שאת הראיון הזה עושה איתך גבר?
"ממש לא. נכון שאת רוב הראיונות איתי עשו נשים, אבל גיליתי שזה לא כל כך משנה. נשים אמנם מצאו את עצמן בחלק מהסיפורים, אבל גם הגברים שדיברתי איתם אמרו שהם למדו ממנו הרבה. זה בסדר, אני נהנית לדבר עם גברים".
פורסם לראשונה: 08:14, 26.06.20