מאז פרוץ משבר הקורונה הציעו שני שרי הביטחון, נפתלי בנט ובני גנץ, להרחיב מאוד את מוטת האחריות של צה"ל בהתמודדות עם המגפה. אליהם הצטרף עתה גם אביגדור ליברמן, עוד שר ביטחון לשעבר. עד כה הגביל בנימין נתניהו את מרחב הפעילות של צה"ל באירוע, אף שבמקביל הטיל משימות רגישות על שני גופים ביטחוניים שבתחום אחריותו הישירה: המוסד (למשימות רכש ומגעים חשאיים), ושב"כ (למעקב אחר תנועות אזרחים, כחלק מהמאמץ לקטוע את שרשרת ההדבקה).
הוויכוח סביב צה"ל מדיף ריח פוליטי. שרי הביטחון, המודרים מהעיסוק המרכזי במאבק בקורונה, מנסים לחדור לליבת העשייה תוך שימוש בכישוריו וביוקרתו של הצבא. ראש הממשלה, מצדו, חוסם את הניסיון מאותם שיקולים.
ועדיין, נותרות שתי שאלות פתוחות: האם בכלל ראוי לצה"ל להרחיב את מעורבותו בהתמודדות עם הנגיף? והאם יש גבולות שאותם רצוי שלא יחצה?
מגפת הקורונה יצרה משבר לאומי בריאותי, כלכלי וחברתי, המחייב הירתמות של כל האזרחים כבודדים וכחברה, ושל כל הגופים הממלכתיים. במסגרת זו יש אכן לצה"ל יכולות רבות, שבאו לאחרונה לידי ביטוי בתחומי הלוגיסטיקה, מיצוי הידע, הסיוע לרשויות ולנזקקים. במסגרת זו בלט פיקוד העורף, ברוח תפיסת "האחריות המרחיבה" שלו.
עם זאת, הקריאה להטיל את האחריות הכוללת על צה"ל בניהול המאבק בנגיף היא בעייתית מכמה סיבות. ראשית, אין זה מתפקידו של צה"ל לנהל משברים אזרחיים בעלי נפיצות פוטנציאלית גבוהה. שנית, קבלת אחריות לניהול המערכה ייטול מהפיקוד של הצבא, כנראה לאורך זמן, משאבים של מיקוד תשומת הלב. הצבא חייב, גם היום, להתמקד בתמצית ייעודו הביטחוני המאותגר, למשל מול אלימות פלסטינית אם ימומש סיפוח בגדה המערבית.
שלישית: מימוש אחריות לניהול האירוע מחייב כישורים מקצועיים אזרחיים מיוחדים, כמו בסוגיות בריאות הציבור, כלכלה וחברה וניסיון מצטבר, ואלה אינם נחלתו של פיקוד צה"ל.
רביעית, ניהול המשבר עשוי לחייב קבלת החלטות קשות, בעלות השלכות ישירות על הציבור הרחב, חלקן בעייתיות מבינת היחסים בין הצבא לחברה. דוגמה לכך תהיה בהטלת סגר נרחב ומתמשך העלול להביא להפגנות והפרות סדר.
חמישית, אפשר למצוא דרך להקמת מנגנון אזרחי יעיל יותר לניהול המשבר, שיוודא תהליכים סדורים של קבלת החלטות וביצוען. ושישית, הציווי הבסיסי במדינה דמוקרטית שולל הצבה של הצבא בעמדת הנהגה וקבלת החלטות, גם כשהוא כפוף בצורה זו או אחרת לדרג המדיני. אצלנו, מהלך כזה יביא בהכרח לפוליטיזציה של הצבא, שאחריתה מי ישרונו.
לכן, הנוסחה צריכה להיות כזו: סיוע נרחב – בהחלט; אחריות כוללת לניהול האירוע, כולו או חלקיו – לא. בכל מקרה, על צה"ל לסייע למערכות האזרחיות, ככל שיידרש, על פי החלטת הממשלה ובפיקוח הדוק של הכנסת. זאת תחת אחריותם וניהולם של המערכים האזרחיים בכל רמה ובכל נושא.
כל חריגה מכך, בדמות נטילת האחריות של צה"ל על האירוע כולו, הינה או בחזקת שגיאה קשה, העלולה להימצא כטעות הרסנית, או משחק פוליטי ציני ובלתי ראוי. כך או כך, זה המקום לקרוא לפוליטיקאים: אל תערבו את צה"ל בסכסוכיכם. השאירו אותו כצבא העם הממלכתי. שם מקומו.
- תא"ל (מיל') ד"ר מאיר אלרן הוא ראש התוכנית לחקר החזית האזרחית במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 00:00, 08.07.20
