הצפיפות באוטובוס הייתה כמעט בלתי נסבלת. ריח חריף שלט באוויר, ותחושת המחנק עטפה אותי מכל עבר. הנסיעה הייתה איטית במיוחד, והאוטובוס הישן הזדחל לו בדרכים העקלקלות והמועדות לפורענות של הודו. נראה היה כי המקומיים, שמורגלים בנסיעות מסוג זה, אינם מתרגשים במיוחד מהחוויה המאתגרת.
הנחמה היחידה הופיעה בדמותם של הנופים המרהיבים שהשתקפו מחלונות האוטובוס המאובקים. צוקים עצומים בגודלם, ומעליהם הרים מתפוררים מטים ליפול. הרים ירוקים שהתחלפו בהדרגה בהרים בגוון מדברי מכוסים בשלג ובקרח, כפרים בודהיסטים ציוריים, מטעי תפוחים קטנים בצידי הדרכים ההרריות, נהרות תכולים הזורמים לאיטם בערוצים הצרים ומפלי קרח עצומים התלויים מן הצוקים.
במהלך חיי הבוגרים, הספקתי לנסוע בכמה מהדרכים הנחשבות ליפות בעולם, והדרך הזו - מצ'אנדיגר, העיר הצפונית ביותר ביבשת הודו, לכפר הבודהיסטי הנידח "קיבר" (kibber) - בקלות רבה יכולה הייתה לתפוס מקום בצמרת הרשימה המכובדת.
ארבעה ימים ארכה הנסיעה המייגעת, שכללה החלפת אוטובוסים ועצירות בערים הפזורות לאורך הדרך, עד שהגענו לעמק ספיטי המרהיב שבמדינת הימאצ’ל פראדש בצפון הודו. העמק, נקרא על שם נהר הספיטי הזורם במרכזו, ומנקז את מי הפשרת השלגים הזורמים משרשרת ההרים המקיפים את האזור כולו.
האוטובוס עצר בתחנה הסמוכה לקיבר, הממוקם בגובה של 4,200 מטרים מעל פני הים, ונחשב לכפר הגבוה בעולם הנגיש לכלי רכב, ולאחד מהיישובים הגבוהים בעולם.
לאחר חילוץ עצמות ושאיפת אוויר נקי לריאות, התפניתי סוף-סוף להרים את מבטי מעלה, אל עבר המקום שישמש עבורי בית למשך השבועות הקרובים. מולי ניצב הכפר הציורי והצנוע, על כמה עשרות בתי הבוץ הלבנים שבו שניצבים על צלע ההר ומשדרים אווירה פסטורלית ורגועה, כאילו אין עולם מוטרף ומשוגע בחוץ. צעדתי לעבר בתי הכפר, ובתוכי ידעתי כי לא מדובר בהודו המוכרת וה"רגילה" בה טיילתי בעבר.
כמו להיכנס למנהרת זמן - ולחזור כמה מאות שנים אחורה
הימאצ'ל פראדש, הממוקמת בלב רכס ההימלאיה האדיר, נחשבת על ידי מטיילים כאחת מהמדינות היפות ביבשת. היא מציעה נופים של עמקים ירוקים - בהם גם עמק ספיטי (spiti) כאמור, שבעבר היה חלק משטחה של טיבט וכיום שייך להודו, כמה עשרות קילומטרים מגבול סין (טיבט) - נהרות אדירים, פסגות מושלגות, עיירות וכפרים קטנים, ואוכלוסייה מגוונת, הכוללת בעיקר מאמינים בודהיסטים.
קאזה, בירת ספיטי, נמצאת בגובה של 3,640 מטרים, והביקור בה אינו הכרחי במיוחד. אולם, כ-10 ק"מ ממנה נמצאת גומפת קי (Kye / Key / Ki) המרשימה - ההופכת את האזור למוקד תיירותי פופולרי. הגומפה היא, למעשה, מנזר הבנוי על מדרון תלול בגובה של 4,165 מטרים שנחצב בחלקו באבן, וחולש בדרמטיות על עמק ספיטי שתחתיו.
כ-20 ק"מ (כשעה נסיעה) צפונית לקאזה, נמצא גם הכפר קיבר, הממוקם בשמורת הטבע היחידה בהודו שמאופיינת באקלים מדברי קר, ומספקת הגנה לכבשי הרים, יעלים, יחמורים, זאבים טיבטים, נמרי שלג ומספר מיני עופות דורסים.
לא בכדי, האזור נחשב לטוב ביותר בעולם למפגש עם נמרי השלג הייחודיים המתגוררים בו. וזו גם הייתה אחת מהסיבות המרכזיות שהובילו אותי לעלות על האוטובוס המקומי לעבר אחד מהאזורים הנידחים והמבודדים ביותר בהודו.
הכול התחיל בקיץ 2017, אז טיילתי לראשונה בצפון הודו. במהלך שהותי באחת מהערים באזור, נכנסתי לאחת מסוכנויות התיירות ושם נתקלתי לראשונה בנמר השלג היפהפה. כלומר, בתמונותיו שקישטו את קירות המבנה המיושן. באותו הרגע התווסף חלום נוסף לרשימת החלומות שמלווים אותי - לפגוש את בעל החיים החמקמק והנדיר כשהוא נמצא בבית הגידול הטבעי שלו.
מאז יצאתי להרפתקאות ולמסעות נוספים ברחבי העולם, כשהמרכזי שבהם הוא מסע "סולו" ברחבי דרום אמריקה על אופנוע (הרפתקה מאתגרת בפני עצמה). כל אלו העניקו לי ניסיון רב בהתמודדות עם מצבי קיצון, אליהם נדרשתי על מנת לצאת למסע הנוכחי, וחיזקו בקרבי את האמונה ביכולותיי - זו שגורמת לי להיות סמוך ובטוח שאוכל לצלוח כל מטרה וכל יעד שאציב בפניי. בסופו של דבר, החיים הרבה יותר פשוטים ממה שנדמה לנו.
וכך, ב-24 בחודש פברואר האחרון - רגע לפני שנגיף הקורונה התפשט והצליח לטלטל את העולם כולו - יצאתי מהארץ בטיסה ישירה לעיר דלהי. משם, המשכתי בטיסת פנים אל צ'אנדיגר ועליתי על האוטובוס כשמטרתי המרכזית היא לפגוש בנמרי השלג המקומיים.
לצד המפגש עם הנמרים, קיוויתי גם שאצליח להיחשף לתרבות הבודהיסטית המקומית עימה ערכתי היכרות שטחית במהלך טיוליי באזור בעבר. לא תיארתי לעצמי שהיא עשויה לגרום לי להרגיש כאילו נכנסתי למנהרת זמן שהחזירה אותי כמה מאות שנים אחורה, וחשפה בפניי אורח חיים עתיק שהולך ומשתנה - חלקו אף נעלם לגמרי - וכל זה בחסות התיירות המתפתחת שיצאה מכלל שליטה, והטכנולוגיה שהצליחה לסלול את דרכה גם לאזורים הנידחים ביותר בכדור הארץ.
ואולי זה גם המקום להודות למגפה, שעל אף כל הסבל והצער שהיא גורמת לבני האדם, אפשרה לתושבי האזורים הנידחים הללו ליהנות מתקופה נטולת תיירים, ולטבע המופלא להצליח ולהשתקם מעט.
פרופורציות זה שם המשחק
בקיבר התארחתי בביתה של משפחה מקומית נחמדה, עימה תיאמתי מראש את הגעתי. בדומה לשאר הבתים בכפר, גם בית המשפחה בו התארחתי נבנה מבוץ. בכל אחד מחדריו ניצב תנור עצים לחימום, ובמטבח אותו תנור אף שימש לבישול.
הפתעה רבה ציפתה לי במהלך הסיור בבית, כשהתברר לי כי חלק מהחדרים, שאת קירותיהם מעטרות תמונותיהם של מנהיגים בודהיסטים לדורותיהם, הוסבו ל"אורוות" לטובת החמורים והכבשים, על מנת שלא יקפאו בחוץ בעונת החורף - אז הטמפרטורות בכפר צונחות ל-10 מעלות מתחת לאפס במהלך היום, ובלילה אף עשויות לצנוח למינוס 20.
באופן מפתיע למדי, הכפר נהנה מאספקת חשמל כמעט רציפה לגמרי. אולם מים זורמים זה כבר סיפור אחר, או אם אדייק - הם פשוט אינם. מקור המים היחיד כאן נמצא בבאר שבקצה הכפר, והתושבים נאלצים לשאוב אותם ולהביאם לכפר בכדים עצומים הנסחבים על גביהם של חמורים עייפים למדי. מהר מאוד הבנתי כי אם ברצוני להשאיר רושם חיובי בקרב מארחיי הנדיבים, עליי לחסוך במים ככל יכולתי.
תושבי הכפר הבודהיסטים מנהלים אורח חיים שונה לחלוטין מזה שאנחנו מורגלים אליו במערב. האלימות והאגו שנפוצים בחברה המערבית, כמעט ולא מורגשים שם. את מקומם תופסים אמת, חמלה ופשטות, לצד ניסיון אמיתי לעשות טוב לאחרים ולהימנע מהרע. נראה שהם בהחלט מצליחים בכך.
עיקר הקיום שלהם נובע מהחקלאות; הם מעבדים את השדות בחודשי הקיץ ומגדלים חמורים, יאקים וכבשים. הללו, משמשים אותם בעיקר לצורכי מעבר ממקום למקום ולסחיבת משאות כבדים, וכן לאספקת צמר וחלב.
מתוך אמונתם הבודהיסטית, הם נמנעים כמעט לחלוטין מהרג של בעלי חיים לצורכי אכילה, ומרבית תזונתם היא צמחונית. אולם, מזג האוויר הקפוא השורר בהרים מקשה עד מאוד על גידול מזון מכל סוג שהוא, ולכן - בניגוד לאמונתם - נאלצים התושבים לאכול גם בשר מפעם לפעם. למרות זאת, הם מקפידים שלא להרוג את בעלי החיים, אלא לאכול אותם רק לאחר שמתו מוות טבעי.
גם למנזרים הרבים בני מאות השנים הפועלים באזור יש השפעה רבה על תושבי המקום, וניתן להבחין בכך בעיקר בזכות המראה, השפה ואורח החיים שהם מקיימים, השונה אלף מונים מזה שמאפיין את תושבי שאר היבשת. לא אגזים אם אתאר את הכפר ואת העמק בו הוא שוכן כ"טיבט הקטנה".
המחסור במים לצד השלווה האינסופית של התושבים והפשטות המאפיינת אותם, גרמו לי להרגיש בר מזל ואפשרו לי להכיר תודה על החיים שלי בישראל. פה הכל כל כך קל וזמין, ודאי בהשוואה לחיים המאתגרים בהרים של צפון הודו.
מנגד עד היום עולה בי התהייה שמא החיים הרגועים שם, עדיפים על המירוץ האינסופי בעולם המערבי. עד כמה רגוע ונידח שם? עד כדי כך שהכפר מנותק מכול קליטה סלולרית, ועל מנת לוודא שתהיה לי דרך ליצור קשר במקרי חירום, הבאתי עימי מקלט לווייני. מאתגר ובו זמנית מהנה כל כך.
לרדוף אחרי נמר בהרים
על אף האווירה הרגועה ונטולת הדאגות שאפפה אותי במהלך השהייה בכפר, לא ויתרתי על המפגש עם נמר השלג, שלמענו הגעתי לאזור מלכתחילה.
לשמחתי, זמן קצר לפני שהגעתי אל הכפר לראשונה, אחד מנמרי השלג הרג יעל גדול בנחל הזורם בסמוך לכפר. לאחר שסיים את ארוחתו, הנמר הניח את הפגר במים הרדודים על מנת שישמרו עליו מריקבון. אם תרצו - מדובר על פעולה דומה לזו שמבצע המקרר שלנו. בנוסף, זה הבטיח שהנמר יישאר בקרבת מקום ויחזור לאכול בימים הקרובים.
ואכן, כבר למחרת, יצאתי יחד עם כמה מהמקומיים לנקודת תצפית ממנה ניתן היה להשקיף בקלות על הפגר, ובהמשך גם על הנמר שיגיח במוקדם או במאוחר בכדי לסיים את ארוחתו.
32 צפייה בגלריה
מה עושים שם? בעיקר מחכים: אחד מהמקומיים שהתלווה אליי בחיפוש אחר נמרי השלג
(צילום: נעם קידר)
כעבור שעות ארוכות של המתנה בקור, וכשהשמש כבר התחילה לשקוע, הגיע סוף-סוף הרגע המיוחל; הנמר יצא ממקום מנוחתו הסמוך והתקדם לכיוון הארוחה שהמתינה לו בנהר.
"תהיה כאן ועכשיו, תזכור את זה", אמרתי לעצמי ללא קול. ואז הגיע הרגע שאותו אנצור לנצח במוחי - בעודי אוחז במצלמה המשוכללת בניסיון לתפוס עוד כמה זוויות לפני שיגיע הרגע שבו אאלץ לעזוב את המקום, הנמר הרים את ראשו והישיר את מבטו אליי. כנראה שהיה זה זמזום המצלמה שגרם לו להביט לכיווני, וכך למשך כמה שניות הבטנו זה בזה - הוא עם עיניו הכחולות והמהפנטות, ואני עם מבט המום למדי.
"זה כבר לא חלום, זו מציאות", אמר פעם אחד משדרי הספורט המוכרים אחרי גול מרגש, וכך בדיוק הרגשתי גם אני באותם רגעים שקשה לתאר במילים.
מדי בוקר יצאתי אל נקודה אחרת בסביבה. בתחילה עוד נעזרתי במקומיים, עד שלמדתי להכיר את השטח טוב יותר והתחלתי לצאת לבדי. פעם אחת פגשתי שועל שהעז להסתובב בסמוך אליי, פעם אחרת ציפור טרף גדולה שעפה ממש מעל לראשי, ובין לבין נרשמו מפגשים נוספים ובלתי נשכחים עם נמר השלג היפהפה.
כעבור עשרה ימים כבר הפכתי לבן בית בקרב המשפחה שאירחה אותי. הם אמנם התקשו לבטא את שמי ובמקומו העניקו לי שם טיבטי, אבל נהנו מהאורח הזר שנכנס לחייהם, גם אם לזמן קצר. כמוהם היו גם שאר תושבי הכפר, שבזה אחר זה הזמינו אותי לביתם לכוס תה ולנשנוש בדמות מעיים של יאק. כולם כבר שמעו על הישראלי המוזר עם המצלמה שמסתובב לו לבדו בגבעות ותר אחר נמרים.
בבוקרו של יומי האחרון בכפר, יצאתי לגבעות בניסיון אחרון לראות את הנמר. בנקודת התצפית המתינו כמה צלמים נוספים ונראה היה שדבר מה אינו כשורה.
"הנמר יצא לניסיון ציד של יעל על פני אחד הצוקים, ובדיוק באותה שנייה החלה מפולת סלעים ושניהם צנחו מגובה של 100 מטרים הישר אל התהום, לא נשאר להם סיכוי", תיארו בפניי הצלמים שהיו מזועזעים כאילו אחד מחבריהם הוא שנפל אל מותו זה עתה. אמנם זוהי דרך הטבע, אך נוכח העובדה שנותרו מעט מאוד נמרי שלג בעולם - מדובר היה בתסריט עצוב במיוחד.
וזה היה אקורד הסיום שלי בהרים. לאחר מכן ארזתי את הציוד, נפרדתי מהמשפחה שאירחה אותי והתחלתי את דרכי חזרה הביתה. רק עם הגעתי לדלהי התברר לי כי הקורונה התפשטה למדינות רבות בעולם, והן בתגובה סוגרות את גבולותיהן בניסיון למגר את הנגיף.
באמצע חודש מרץ, כעבור כמה ימים של חוסר ודאות וחשש שמא אאלץ להישאר בהודו, הצלחתי להגיע ארצה בשלום הישר לבידוד של שבועיים, במהלכם כבר התחלתי לתכנן את ההרפתקה הבאה, שתצא לפועל מיד אחרי שהעולם ייצא מהטירוף שאליו נכנס - ויחזור לטירוף הרגיל והמוכר.
נעם קידר הוא צלם והרפתקן. תמונות נוספות שצילם במהלך מסעותיו בעולם - תוכלו לראות בעמוד האינסטגרם שלו.
רוצים לפרסם סיפורים, חוויות, תמונות וסרטונים מטיולים מיוחדים שעשיתם? כתבו לנו הודעה בעמוד הפייסבוק של ערוץ החופש - ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם אצלנו
