קדושה חדשה: הכותל המערבי שחז"ל לא הכירו

הכותל המערבי שהכירו חז"ל לא היה אותו הקיר העצום שאנו מכירים כיום. היכן התפללו יהודים עד המאה ה-17 - וכיצד הפך, אם כן, קיר התמך המערבי של הר הבית ההרודיאני לאתר הדתי והלאומי המקודש ביותר ליהודים ברחבי העולם?

עמית נאור, הספרייה הלאומית
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית


תיעוד משנות ה-60, לפני שחרור ירושלים. האתר הקדוש היה הר ציון שצפה הכי קרוב להר הבית (באדיבות אולפני הרצליה וסינמטק י-ם, ארכיון ישראלי לסרטים - פרויקט הדיגיטציה)


הבקיאים במקורות היהודים יקראו את הכותרת השערורייתית שלעיל וימהרו לצטט את המדרש: "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי". אבל אותם בקיאים יודעים בוודאי כי הכותל המערבי שהזכירו חכמינו זכרונם לברכה לא היה אותו הקיר העצום שאנו מכירים כיום. כיצד הפך, אם כן, קיר התמך המערבי של הר הבית ההרודיאני - לאתר הדתי והלאומי המקודש ביותר ליהודים ברחבי העולם?

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >> 

נתחיל בהתחלה: כפי שהזכרנו, הכותל המערבי שלידו מתפללים כיום הוא אחד מארבעת קירות התמך שבנה הורדוס מלך יהודה במסגרת הרחבת ושיפוץ מתחם הר הבית ובית המקדש שעליו. אם נזכיר עוד ציטוט אהוב של חז"ל, על בית המקדש ההרודיאני נאמר: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (התלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא). חכמינו אמנם לא זכו לחזות בטאג' מהאל או בארמון ורסאיי, אולם נראה שבית המקדש החדש שבנה הורדוס באמת היה מקדש לא רע. הוא הגיע לסופו בשנת 70 הידועה לשמצה, כשלגיונות הרומאים שרפו אותו בזמן כיבוש ירושלים ודיכוי המרד הגדול.

קיראו עוד בערוץ היהדות :
קוצים על המתפללים, מסמר בכד המים: מנהגי תשעה באב מסביב לעולם
הרב דוד לאו: "נגיף שנאת החינם משתולל בתוכנו"
הקינה הנציחה: היום שבו שרפו יהודים באנקונה

כשכתבו חז"ל את דבריהם על הכותל המערבי, הם כנראה היו עדים עדיין לכותל המערבי האמיתי, זה של בית המקדש עצמו, שריד מרשים שככל הנראה נותר על עומדו אחרי השריפה הרומאית. הקיר הזה היה הקרוב ביותר לקודש הקודשים, והישרדותו הפלאית כנראה הוסיפה לתחושת היראה והקדושה של המקום. על פי ההערכות הוא חרב סופית לכל המאוחר במאה השביעית, אז הקימו המוסלמים שזה מקרוב באו את כיפת הסלע באותו המקום. עוד נשוב אל הכותל האבוד הזה.


אם כן, בשלב מסוים חרב כותלו המערבי של בית המקדש עצמו, ונותרנו עם הכותל המערבי של הר הבית. אבל כל מי שצפה פעם אל העיר העתיקה, הבחין ודאי שזהו לא הכותל היחיד של הר הבית שנשאר עומד על תלו. גם הכותל הדרומי והמזרחי ממפעל הבנייה האדיר של הורדוס עדיין קיימים, עדיין עומדים, ועדיין תומכים ברחבת הר הבית. רק הכותל הצפוני לא נשתמר במלואו. הכותל הדרומי והמזרחי שולבו למעשה בחומת העיר העתיקה עצמה. שער הרחמים המפורסם, ממנו עתיד להיכנס לירושלים משיח צדקנו, נפער בכותל המזרחי.

ואכן, עדויות של נוסעים שביקרו בארץ ישראל עוד בתקופה הביזנטית לא מעידות דווקא על תפילות מצד מערב של הר הבית. התייר האלמוני מבורדו שביקר בארץ ישראל בשנת 333 מעיד כי יהודים עוד עלו אחת לשנה (ככל הנראה ב-ט' באב) אל הר הבית, "ויבכו ויקוננו אצל אבן אחת שנשארה מבית מקדשם וימשחו אותה בשמן". האם זוהי אבן השתייה? על כל פנים, בין אם מסיבות הלכתיות ובין אם עקב התנגדות השליטים, הפסיקו יהודים לעלות אל ההר עצמו והסתפקו בביקורים מסביבו.

כתובות על אבני הכותל

עדויות מאוחרות יותר אמנם מזכירות את הכותל המערבי, אך לאו דווקא את מקום התפילה הנוכחי המוכר לנו כיום. טקסט מן הגניזה הקהירית שנכתב במאה ה-11 מזכיר תפילה ליד כותל המערב, אך צפונה יותר, ממש מול קודש הקודשים החרֵב. הנוסע היהודי המפורסם בן המאה ה-12, בנימין מטודלה, מזכיר את הכותל המערבי בשמו, טוען כי יהודים מתפללים בו, אך גם קובע בו את שער הרחמים – שכזכור ממוקם בכלל בכותל המזרחי. לכך יש להוסיף את העובדה שהקהילה היהודית בירושלים כמעט הוכחדה בתקופת ביקורו, ועל כן לא סביר שאכן ראה במו עיניו יהודים המתפללים שם.

 הכותל מעטר מפה של ירושלים מן המאה ה-19. רק מפות מעטות של העיר הראו באופן בולט את האתר החשוב, משום שרובן נהגו להציג את העיר במבט מן המזרח

נוסעים אחרים בני אותה תקופה מזכירים אמנם את הכותל המערבי, אך לא מציינים את מנהג התפילה במקום. חלקם אף מציינים כיצד הכותל עומד לבדו, כלומר אין מי שיבוא לחזות באבניו. במאה ה-14 כתב אשתורי הפרחי, גיאוגרף מפורסם אחר של ארץ ישראל, על תפילות של יהודים בכל כתלי הר הבית שאליהם הצליחו להגיע, ללא העדפה מסוימת דווקא לזה שממערב. התיאור הזה מחוזק בכתובות שחרטו עולי הרגל על הכתלים השונים (כולל על הכותל המערבי) – מנהג נפוץ בעבר בקרב מבקרים באתרים קדושים.

רק במאה ה-17 מתחילות עדויות מובהקות על תפילת יהודים במקום. בתחילה זוהי רק תפילת יחיד, ולאט-לאט, עם השנים, מתרבים הדיווחים על התפילות שהפכו גם לתפילות בציבור. בתחילה היו אלו תפילות מיוחדות של ט' באב, ובהמשך - אתר תפילה כללי שתפס מקום בליבותיהם של כלל היהודים. 

הכי קרוב לקודש הקודשים

מה חיזק את מעמדו של הכותל המערבי על פני שאר קירות התמך של ההר הקדוש? נראה כי שתי סיבות עיקריות: האחת היא אותו "כותל מערבי" שהוזכר בדברי חז"ל. גם אם חל בלבול בזיהוי הכותל המדובר, הכותל המערבי הנוכחי הוא אכן עדיין הנקודה הקרובה ביותר לקודש הקודשים, שהעלייה אליו נאסרה מבחינה הלכתית בשלב מסוים. 

צילום: צדוק בסן, מתוך ארכיון משה דוד גאוןתפילה בכותל, תחילת המאה ה-20. ניתן לראות את הכתובות החרוטות על הקיר (צילום: צדוק בסן, מתוך ארכיון משה דוד גאון)

הסיבה השנייה היא אולי פרוזאית יותר: באמצע המאה ה-15 עזבו היהודים את שכונתם שעל הר ציון, והתיישבו במקום חדש, הפינה הדרומית-מזרחית של העיר העתיקה, היא הרובע היהודי של ימינו. הקרבה היתרה של הרובע החדש אל הכותל המערבי סייעה מאוד להפיכתו לאתר התפילה המועדף על היהודים הירושלמים. רעידת אדמה שאירעה במאה ה-16 כנראה סייעה לחשוף חלקים נוספים של הכותל, ואפשרה את יצירת מקום התפילה המוכר לנו היום. נראה כי אפשר לקבוע את התקדשותו הבלעדית של הכותל המערבי למאה הזאת.

כך הפך הקיר לַסמל בה"א-הידיעה של געגועי היהודים לציון. וזהו הסיפור שסיפרו נציגי היישוב היהודי בארץ ישראל לוועדת החקירה הבריטית שהוקמה בעקבות מאורעות תרפ"ט, שפרצו בעקבות סכסוך על התפילה בכותל. ואגב, מה לגבי הפתקים? נראה שזהו מנהג "חדש" יותר, שהתפשט רק במאה ה-19, והשתרש סופית בעקבות האיסור הבריטי על חריטת שמות על הכותל, נוהג שכבר אינו מקובל בימינו. 

 מבט על ירושלים מתוך מפת המקומות הקדושים בארץ ישראל

גם מנהגי תפילה אחרים בכותל השתנו במרוצת השנים: היום, למשל, לא מקובלת בקרב הזרם האורתודוכסי תפילה מעורבת בין גברים לנשים, כפי שהייתה נהוגה בתקופה העות'מאנית. מתברר שהמנהגים שנראים לנו כה נצחיים אמנם נשענים על מסורות ארוכות שנים, אבל גם הם משתנים לעיתים.

לעוד סיפורים היסטורים היכנסו לבלוג הספרייה הלאומית, כאן