כשיצאתי ממתחם ההפגנה אנשים המשיכו לזרום פנימה בהמוניהם. עשרת אלפים מפגינים, העריך מישהו, ונדמה לי שההערכה הייתה ריאלית. זאת הייתה, קרוב לוודאי, ההפגנה הגדולה ביותר מול בלפור בגל המחאה הנוכחי, ההפגנה הפוליטית ביותר וההפגנה הממוקדת ביותר. כל החיצים בה כוונו נגד אדם אחד, חלקם בנימוס ("תהיה בריא ותתפטר") וחלקם בבוטות ("לך לכלא").

ההפגנה לא נראית מהחלונות במעון ראש הממשלה, אולי רק השוליים שלה; היא גם לא נשמעת, לא ממש, הודות לחלונות הכפולים. כשמנחם בגין התגורר בבניין, סידורי האבטחה היו אחרים: הוא שמע היטב את זעקות המפגינים נגד הקזת הדם בלבנון, שמע ולקח ללב. בסוף אמר "איני יכול עוד" והתפטר.

הראש של נתניהו עובד אחרת; גם הלב. הוא משכנע את עצמו שגל המחאה הוא מזימה שנרקחה אי שם, בפרוטוקולים של זקני השמאל. המפגינים שונאים אותו משום שהוא מצליח, גדול סיפורי ההצלחה שדרכו כאן. הם שונאים סיפורי הצלחה. התקשורת שוטפת את מוחם. קרנות אפלות מממנות אותם.

+אני מניח שהוא עוקב אחר ההפגנות בכל הכלים שהמדינה מעמידה לרשותו. הוא יודע מי מפגין ומי לא, מי יוצא נגד המפגינים ומי עומד מנגד. הוא יכול להתנחם בהנחה שרוב מכריע של המפגינים לא הצביעו בעדו. לא ראיתי בהפגנות שהתקיימו בתל־אביב ובהפגנה אמש בירושלים חובשי כיפות סרוגות או חרדים. לא פגשתי ליכודניקים. אין עדיין סימנים לחצייה המונית של הקווים, מימין לשמאל, כמו שהייתה ב־1999, כשנתניהו הובס על ידי ברק.

אף על פי כן, הוא צריך להיות מודאג. קודם כל, בגלל ההתמדה: בינתיים, הגל הזה מסרב לשקוע; שנית, בגלל הצעירים: הם באים להפגנות בהמוניהם; שלישית, ואולי זה הדבר החמור ביותר מבחינתו, בגלל הימנים שעומדים מנגד. אני לא מדבר על קבוצות עברייניות, אלימות, שמתאגדות סביב מועדוני כדורגל. אלה רק מסבכים אותו. גם הביביסטים לא בעניין: הם טובים רק לנביחות בפייסבוק. אני מדבר על למעלה ממיליון מצביעי ימין.

כשחשבו שהוא מצליח הם הצביעו בעדו. עכשיו, נוכח השבר הכלכלי והניהול הכושל שהפגין מול הקורונה, הם מסתכלים עליו בעין אחרת. הם לא אוהבים כישלונות. לא על ארץ ישראל הם מתבקשים להגן כאן; גם לא להגן על הימין מפני השמאל, על יהודי מפני ערבי. הם נדרשים להגן על אדם אחד, על משפחה אחת. זה קצת מעייף.

חוץ מזה, בימים קשים אלה, אנשים דואגים קודם כל למשפחתם.

השאלה שניצבת בפניו היא מה לעשות מול הגל. האם לנסות למסמס אותו כמו שמיסמס את מחאת 2011 או לנסות להילחם בו ברחובות. מה שעשה עד עכשיו, במישרין ובאמצעות שליחיו, נפל בין הכיסאות: קצת טענות קלושות על "אנרכיסטים" ו"מדביקי מחלות" ששיכנעו רק את המשוכנעים; קצת לחצים על צמרת המשטרה לדכא את ההפגנות בכוח, שיצרו תגובת נגד במשטרה ובציבור; קצת התקרבנות, שהתגלתה מהר מאוד כסיפור פיקטיבי. מותר היה לצפות מנתניהו ליותר.

האם הדרך להתמודד עם הגל הזה היא להביא לבחירות בנובמבר? אם לשפוט על פי ההתלהבות אמש בכיכר פריז בירושלים, על פי הזעם והשמחה והרעב לשינוי, לא בטוח שזה ההימור הנכון.