במקביל למשבר הבריאותי ולמשבר הכלכלי שהוליד נגיף הקורונה מתרחש מתחת לפני השטח משבר במערך בריאות הנפש שמסוכן לא פחות. קרוב למיליון מובטלים, משפחות שלמות שקורסות וענפים שלמים שאין מתווה לשיקומם, הביאו אנשים רבים למשברים נפשיים קשים.
4 צפייה בגלריה
גיא פריזמנט
גיא פריזמנט
"לקחו אותי למיון כי היו לי לחצים בחזה". גיא פריזמנט
(צילום: תומי הרפז )
4 צפייה בגלריה
אסתי זקהיים
אסתי זקהיים
"אנשים מתביישים לבקש עזרה". אסתי זקהיים
(צילום: תומי הרפז )
אלא שלרוע מזלם של אותם אנשים, זמן ההמתנה הממוצע לקבלת טיפול נפשי במסגרת הפסיכולוגיה הציבורית עומד על בין שנה ל-16 חודשים. בהיעדר יכולת כלכלית לשלם למטפל במגזר הפרטי, אותם אנשים נותרים למעשה ללא יכולת לטפל בעצמם.
אחת התעשיות הקורסות, ששיקומן עדיין לא נראה באופק היא תעשיית התרבות והאירועים. לאחר שהבינו שמערך הפסיכולוגיה הציבורית אינו מסוגל לתת מענה לאנשיהם, החליטו נציגים מתוך התעשייה להקים את "לא לבד" – מערך בריאות נפש ייעודי, שאמור לתת מענה ל-180 אלף מאנשיהם שנותרו מחוסרי עבודה.
"מהנתונים שבידינו, כיום כ-6,000 מאנשי תעשיית התרבות והאירועים נמצאים במצב נפשי חמור עד חמור ביותר", אמר אתמול מיקי יוסף, מיוזמי הקו הייעודי. "אנחנו רואים עלייה משמעותית בדיווחים על אלימות במשפחה, עלייה בהתמכרויות לסמים ואלכוהול, קשיי שינה, דיכאונות וקפיצה אדירה בדיווחים על מקרי אובדנות בקרב אנשי הענף".
4 צפייה בגלריה
ד"ר איתמר שי
ד"ר איתמר שי
"ללא תגובה של משרד הבריאות - אנחנו הולכים לאסון". ד"ר איתמר שי
(צילום: תומי הרפז )
לדבריו, "היוזמה הזו הגיעה מהשטח במטרה לתת מענה מהיר ופרטני לאנשי הענף שנקלעו למצוקה נפשית בעקבות המשבר. קו הסיוע הייעודי פועל 24 שעות ביממה ולאחר השיחה הראשונית יועברו הפונים במקרה הצורך להמשך טיפול אישי, ללא תשלום, עם אחד מעשרות המטפלים והמטפלות שנרתמו למשימה. לצורך גיוס המטפלים נרתמו עמותות סיוע נפשי רבות ביניהן ער"ן, משאבים, מהות, אנוש, מרכז אלה והקואליציה".
"תור של שנה וחצי לטיפול פסיכולוגי זאת בושה וחרפה וזו בעצם הסיבה שיוזמה כמו 'לא לבד' עולה. זו נורה אדומה לממשלה שצריכה לקחת אחריות על המחדל הזה. הציבור צריך שירותים פסיכולוגיים מתפקדים, ועכשיו", אמר אתמול בכעס ד"ר שי איתמר, פסיכולוג קליני וחבר מטה המאבק ופורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית.
הוא הוסיף: "זה מתסכל, כי אין מחסור בפסיכולוגים קליניים בישראל. אי היכולת של המערכת לתת מענה היא תוצאה של מדיניות שיטתית לאורך שנים רבות ולא גזירת גורל. במשרד הבריאות צריכים להתעורר ולהבין שטיפול פסיכולוגי זה לא מותרות אלא שירות בסיסי. התחלנו את משבר הקורונה עם מערכת קורסת. בימים של שגרה יש תורים של שנה וחצי לפסיכולוג ואזורים שלמים בארץ בלי גישה לפסיכולוג במסגרות בריאות הנפש".
4 צפייה בגלריה
מיקי יוסף
מיקי יוסף
"עלייה משמעותית באלימות ובמשפחה ובדיכאונות". מיקי יוסף
(צילום: תומי הרפז )
לדבריו, "לצד מאות אלפים שכבר המתינו עד פרוץ המשבר, מתווספים בחודשים האחרונים עוד מאות אלפים שעד כה הסתדרו אבל כתוצאה מהמשבר חוו קושי נפשי משמעותי. ללא תגובה מהירה מצד משרד הבריאות והקופות לגיוס פסיכולוגים קליניים לשירותי בריאות הנפש אנו הולכים לאסון".

"עברתי שלושה התקפי חרדה"

גיא פריזמנט (45), אב לשניים, עובד בתחום מערכות ההקרנה וכיועץ מולטימדיה: "אני חושב שאני צריך טיפול ואני רוצה להיות מטופל. כשהתחילה הקורונה הייתי במקום טוב כלכלית ולא היו לי הרבה דאגות. הפסקתי לעבוד ב-5 במרץ, ובשלושת החודשים הראשונים של הקורונה כמעט לא הצלחתי לישון בלילות ממחשבות של מה יהיה. אני במצב של תשישות נפש וחרדות. עברתי כבר שלושה התקפי חרדה, באחרון לקחו אותי למיון כי ממש היו לי לחצים בחזה והתקשיתי לנשום".
"מעבר לחרדות הכלכליות, אני חושב שהדברים האלה הביאו אותי לחרדה קיומית. אחת הסיבות שלא התחלתי טיפול היא בגלל שידעתי שזו הוצאה כלכלית לא קטנה, ואני לא עובד. שלמה ארצי שר באחד השירים שלו: 'אני לא מתייאש כשהתזמורת מפסיקה'. שמעתי לא מזמן את השיר הזה בדרך חזרה מאחת ההפגנות בבלפור. התזמורת הפסיקה, האירועים הפסיקו. אבל הכי חשוב זה לא להתייאש, ומגיעים לנו הכלים שיעזרו לנו לעשות את זה".

"מוצפת פחד"

השחקנית אסתי זקהיים: "אנשים מתביישים לבקש עזרה, או שאין להם את היכולת הכלכלית והנפשית לפנות לעזרה והם לא יודעים מה לעשות. מדינת ישראל זנחה את הענף הזה והיא ממשיכה לחבוט בנו. אנחנו אנשים שרגילים להופיע, להיות בקשר יומיומי עם קהל ופתאום אתה לא מביא אוכל הביתה, אתה לא מביא פרנסה, אתה בקיפאון מוחלט. אין מתווה לשיקום הענף שלנו ויחד עם ההחרפה במצב הכלכלי של הרבה מאיתנו, זה מביא לשבר. מתעלמים מהכאב שלנו, מהזעקה".
"גם כשחקנית שחצי עובדת וגם כאישה שנשואה למדריך טיולים שלא עובד, אני חייבת להגיד שיש ימים לא קלים רגשית. הקשיים הכלכליים מציפים גם קשיים נפשיים. בימים האחרונים יש לי הצפה של פחד. אני מודאגת שלא נקבל מלגה לבת שלי לשנת הלימודים. מה אני אעשה? אני אוציא אותה מבית ספר? איך אני אממן את זה? זו תחושה נורא קשה. אתה מתחיל לעשות חישובים של מה תקנה בסופר. אני לא אדם בזבזן או פזרן, אבל אלה דברים שלא חשבתי עליהם בדרך כלל. אני כל החיים מתנדבת ונותנת, ופתאום אני שואלת – אני אבקש? התחושה של להיות במקום הנזקק היא מאוד קשה".