אקצר בפתיח הפעם והשירה והפרוזה יציגו את עצמן.

ברכות לעדינה בן חנן ששיריה מופיעים במדור שלנו, זו הפעם הראשונה. חומר ששלחתם וטרם ראה אור יפורסם במדור הבא.

שלכם באחוות כותבים, רות

הוֹ בֵּיירוּת

הוֹ נָמֵל הָרוּס

הַכֹּל הֵן כֹּה חֲרוּט

עֵרֶב רַב מָאוּס.

הַאִם יָדָהּ שֶׁל חִזְבַּאלְלָה

הַאִם בִּכְלָל סוּג שֶׁל תְּאוּנָה ?

כָּךְ אוֹ כָּךְ הַכֹּל "מִין אַלְלָה"

תִּיבְחָר בֵּיירוּת לְאָן פּוֹנָה.

לְנָאסֶראַלְלָה מִצְבּוֹרֵי עֲנַק שָׁם

גַּם אִם יַכְחִישׁ עַד מָחֳרָתַיִם

שְׁלִיטָה מַמָּשׁ בַּנָּמֵל גַּם

עַד נֶפֶשׁ הִגִּיעוּ שָׁם הַמַּיִם.

שְׁלִיחָהּ הָאָרוּר שֶׁל טֶהֶרָן

מַרְבִּית הָעָם מוֹתוֹ חָפֵץ

סְאַת בֵּיירוּת מַלְאָה מִזְּמַן

גּוֹרָלָהּ שֶׁל לְבָנוֹן חוֹרֵץ.

בִּשְׁמָהּ שֶׁל לְבָנוֹן אֶשָּׂא תְּפִלָּה

כִּי יְּרוּצָץ רֹאשׁ הַמִּתְחַזֶּה לְאֵל

כָּךְ אֶבֶן עֲנָקִית מִלִבָּן נָגֹלָּה

שֶׁל לְבָנוֹן , שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

בן בן-ארי ©

benbenari@gmail.com

עוד אבוא/ דן אלבו

עוֹד אָבוֹא

בְּכָל דֶּרֶךְ אָבוֹא,

אִם יְהֵא צֹרֶךְ אָעוּפָה גַּם אַחֲרֵי פַּרְפַּרִים

וְאָבוֹא

לְהַמְלִיךְ רֶגַע שֶׁל כְּמִיהָה,

שֶׁמִּמֶּנּוּ לַדֶּרֶךְ לֹא תִּהְיֶה עוֹד בְּרֵרָה,

אֶלָּא לְהַתְחִיל לָלֶכֶת.

העול/ אלי יונה

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם

וַיִּשְׁאַל ה' אֶת פָּמַלְיַת מַלְאָכָיו אֵיךְ לִקְרֹא לִיצִירָתוֹ הַחֲדָשָׁה

וַיִּנְשְׁמוּ לִרְוָחָה (וְרוּחַ אַפָּם נוֹשֶׁפֶת עָלֵינוּ

עוֹד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ) וַיָּשִׁיבוּ לוֹ " ע וֹ לָ ם "

כִּי זֶה עֹל בְּנֵי הָאָדָם כֻּלָּם

eliyonatdoar@gmail.com

כאב הפרידה/ הרצל חקק

וְעֵת תִּרְצִי לָשׁוּב. לֹא אֲנִי

שְׂפָתַיִךְ אֶפְתַּח.

שָׁמַי עֵדַיִךְ:

לֹא אֶהֱיֶה עוֹד כִּנּוֹר לְשִׁירַיִךְ.

חָלְפָה בֵּינֵינוּ

עֵת הַחֶסֶד, לֹא תִּהְיֶה חֲדָשָׁה.

בַּחֲלוֹמִי אַתְּ בּוֹכָה.

עַתָּה, עַל מַהוּת

שֶׁהָיִית. מַהוּת שֶׁהָיְתָה.

מֶרְחַקִּים/ יעקב ברזילי

לֹא כַּמֶּרְחָק בֵּינֵךְ לְבֵינִי

פְּעִימוֹת לִבִּי מְהִירוֹת

מִפְּעִימוֹת לִבֵּךְ הַזּוֹחֲלוֹת

בְּעוֹד אֶצְבְּעוֹתַי מְגַשְּׁשׁוֹת

אֶצְבְּעוֹתַיִךְ – כִּנְגוּעוֹת פוֹלְיוֹ – מְשֻׁתָּקוֹת

כְּשֶׁהָלַכְנוּ לְאִבּוּד מָצָאתִי אוֹתָךְ

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִתְחַלְתְּ לְחַפֵּשׂ אוֹתִי

וּכְשֶׁנִּדְמֶה הָיָה כִּי הִצְטַמְצֵם הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ

גָמַאְתִּי לִקְרָאתֵךְ מְלוֹא הַדֶּרֶךְ

אַתְּ כְּבָר הָיִית בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת.

שפה קוּלית...איזוֹ הפתעה!/ הרצל חקק

הַשָּׁפָה הָעִבְרִית חִכְּתָה דּוֹרוֹת/ וְהִנֵּה הִזְדַּמְּנוּת פָּרְצָה גְּדֵרוֹת,/ בְּלִי לִשְׁאֹל מַה הַשָּׁעָה,

הִנֵּה קָפְצָה לְלֹא הַתְרָאָה,/ מַיִם חֲדָשִׁים פָּרְצוּ לַצִּנּוֹרוֹת,/ אֵיךְ תּוּכַל לִסְפֹּג כַּזֹּאתִי הַפְתָּעָה...

הָעִבְרית הַחֲדָשָׁה הִתְעוֹרְרָה,/ מִלִּים קָפְצוּ מִכָּל מְגֵרָה./ אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה פָּרַץ בִּסְעָרָה.

הִנֵּה הֵם...בְּנֵי זוּג הִרְגִּישׁוּ מִתְגַּנְּבִים/ וּבַפִּנָּה חִכָּה לָהֶם הַמִלּוֹנַאי.../ עִם הַמִּלּוֹן לַעֲגָבִים...

וְ..הוֹפְּ.../ הִפְתִּיעַ אוֹתָם...זוֹ הַמִּלָּה... אֲהַבְהַבִים,/ וְאִם הַשְּׁנַים הִתְקַשְּׁטוּ בְּבֶגֶד צִבְעוֹנִין,

כְּבָר כִּנָּה אוֹתָם הַלְּשׁוֹנַאי – גַּנְדְּרָנִים,/ וּפָרְצוּ הַמִּלִּים וְעָלוּ כִּתָּה:/ כַּתָּבָה, כְּרוּבִית,

חָזִיָּה, וַאֲפִלּוּ חֲבִיתָה../ וְאָז הִגִּיעָה הַהַפְתָּעָה שֶׁגָּרְמָה סְעָרָה,

תַּת שָׁפָה פָּרְצָה מִתַּחַת לַחֲגוֹרָה..

בִּקְצֵה חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת היא פָּרְצָה,/ הַפִּלֶגֶשׁ שֶׁל הַשָּׁפָה שֶׁנִּרְאֲתָה פְּצָצָה,

וְהוֹפּ... אֶפְשָֹׁר לוֹמַר חִרְטוּט, הֲלָצָה/ כָּכָה דּוּגְרִי...גַּם בְּ...שְׁלוֹף...נוֹתְנִים

כָּבוֹד לִשְׂפַת הרְחוֹב ...יָא וָ'רָאדִי,/ תִרְאוּ אֵיךְ שְׂפַת דּוֹרוֹת הִסְכִּימָה

לַחְטֹף אֶת הָאִם-אִמָּא...אֶת הַזְּבֶּנְגּ,/ הָעִבְרִית הֶחְזִירָה מִלְחָמָה,/ אָמָמָה...

אֶת הַשִּׂיחַ מֵהַלֵּב כָּבַשׁ הַסְּלֶנְג.../ וְהִנֵּה כְּבָר מְפַמְפְּמִים...

וְהַקַּשְׁקֶשֶׁת טָסָה...סַלָּט וְסַלְטָה/ שֶׁל ...קָלָבַסָּה...וְחָסָה...

כָּל הַשָּׂפוֹת יַחַד, גַּם קָרַחַת,/ גַּם מִקְלַחַת... וּשְׂפַת הַתֶּקֶן?

מִי יִשְׁמַע לָהּ...לַמְּפֻנֶּקֶת.../בִּמְקוֹם לוֹמַר – נְחַכֶּה שֶׁזֶּה יִקְרֶה,

אוֹמְרִים יָאלְלָה – אִינַשְׁאַלְלָהּ.../ וְרָצִים לַגִּיגִית, סְלִיחָה לַפַּיְלָה...

דִּבּוּר קוֹפְצָנִי שֶׁעוֹשֶׂה בֶּנְג בֶּנְג,/ זֶה הָרֶצֶפְּט...זֶה דּוֹקְטוֹר סְלֶנְג..

וְהוּא עָשָׂה לָעִבְרִית/ חֹקֶן וּצְחֹקֶן... שֶׁנִּשְׁבָּר לָהּ...

בַּסְּלֶנְג הַלֵּב עָשָׂה לוֹ דָּאוִ'ין לְמַעְלָה/הַנְּשָׁמָה כְּבָר מִתְאַוֶ'זֶת ... /"אֵיזֶה כֵּיף, אוֹ-הוֹ, וַ'אלְלָה"...

אִם טוֹב כָּעֵת, אַתָּה מִסְתַּלְבֵּט.../ גַּם תִּתְמַסְטֵל: "זֶה אַחְלָה,

זֶה סַבָּבָּה מַגְנִיבָבָּה... בֶּאֱמֶת".../ אֲבָל אִם פִּתְאֹם עַכְשָׁו,

תַּרְגִּישׁ דָּפוּק, תַּחְטֹף בַּקְבּוּק.../ תַּחְטֹף תַּפּוּז,/תַּגִיד לָהֶם ...אֲנִי שָׁבוּז.

וְאִם שָׁם אוֹ כָּאן אַתָּה בֶּעָנָן/ שֶׁיָּבוֹא קְצָת פָנָאן.../ הִנֵּה הֶחָבֵר מְסִבָּה מְאַרְגֵן

תַּגִיד לוֹ שֶׁ.../ אַתָּה מַה זֶה מְפַרְגֵן../ זֶה הַסְּלֶנְג שֶׁמְּסַלְסֵל... וּמְנַגֵּן...

שָפָה קוּלִית בַּהֲנָאָה,

מַהְבּוּלָה וְגַם שִׁיקִית, אֵיזוֹ הַפְתָּעָה...

זֶה סְלֶנְג, זֶה לְעַכְשָׁיו –

 כַנִּרְאֶה לֹא יְגַלּוּ אוֹתִי לְאַחַר מוֹתִי

וְגַם בְּחַיַּי לֹא אֶהְיֶה מְפֻרְסֶמֶת

וּמִלּוֹתַי לֹא יִהְיוּ

רַבּוֹת מֶכֶר

תְּלוּיוֹת לְרַאֲוָה

עַל כָּל לֵב מְבַקֵּשׁ.

וּבְכָל זֹאת

וּמִתְגַּלָּה לִי.

בלילות/ גד קינר קיסינגר

חֹשֶׁךְ וְכַנְפֵיהֶם הַדְּרוּכוֹת מְתַרְגְּלוֹת מֵעָלֵינוּ מַלְאָכוּת

חַבָּלָה, מְתַרְגֵּל גּוּפֵנוּ אֶת תְּנוּחַת נַפְשֵׁנוּ וּמוֹתֵנוּ.

מְכֻנָּס אֶל תּוֹכוֹ כִּלְשׁוֹנִית מַעְטָפָה נוֹאֶשֶׁת שֶׁלֹּא יִנְשְׁרוּ

מִקִּרְבֵּנוּ מִכְתְּבֵי אַהֲבָה מַצְהִיבִים שֶׁכָּתַבְנוּ פַּעַם

לְעַצְמֵנוּ.

לפתע/ גד קינר קיסינגר

לְפֶתַע הֵחֵל לָזוּב

דְּבַשׁ חָלָב וּמְגָדִים

תַּחַת לְשׁוֹנוֹ

וְהָרוֹפֵא לֹא יָדַע

מִנַּיִן יַמְצִיא צוֹרִי

וּמָזוֹר לַבְּרִיאוּת

שֶׁפָּשְׁתָה בּוֹ לְפֶתַע

כְּצָרַעַת

מִי בַּמַּיִם

חָמֵשׁ שֵׁשׁ

מִי בָּאֵשׁ

הִתְחַפְּשׂוּ! עִוֵּר, חֵרֵשׁ

מִי כָּזָב וּמִי כְּמוּם

כְּתָמִים אוֹ כְּעָרוּם

מִי כְּאֵפֶר מִי כְּמוֹץ

מִי כְּנֶחְנָק בַּבֹּץ

מִי כְּרוּחַ כְּעָשָׁן

כְּ-אַף-פַּעַם-לֹא-יִישַׁן

כְּמוֹ קָפוּא אוֹ כְּמוֹ קָמוּט

כְּקָרוּעַ כְּמוֹ סְמַרְטוּט

מִי כְּכֶתֶם עַל הַקִּיר

כַּאֲוִיר בְּתוֹךְ אֲוִיר

חוּשׁוּ חוּשׁוּ-נָא, אַחַי

מִי כְּמֵת וּמִי כְּחַי.

אֶל מָה שֶׁאֵינִי רוֹצֶה

לָמָּה אֲנִי עוֹיְנִי

וְלִבִּי אֵינוֹ מִתְרַצֶּה.

עָרִיצוּת וּמְשׁוֹרֵר/ אהוד נוה

הַיּוֹם הִגִּיעָה מִתְבָּרֵר

אַחַת קְטַנָּה נַפְשִׁית דִּיקְטָטוֹר

אֲוִיר נוֹפַחַת וֶנְטִילָטוֹר

מָצָא מִיָּד לָהּ שֵׁם אַחֵר

קוֹרֵא אוֹתָהּ מָדָאם זִבְלִית

אוֹמֵר וִידֶר הִיא בּוֹגְדָנִית

לְזִבּוּלָם שֶׁל הַצְּמָחִים

מָלֵא עָמוּס הוּא בְּטִמְטוּם

לַצְּמָחִים לֹא יִתְרֹם כְּלוּם

וִידֶר עָמַד הִזְמִין לוֹ טְרַקְטוֹר

יַחְפֹּר עִמּוֹ אֶחָד עָמֹק

מֵחֹר כָּזֶה כְּבָר לֹא תַּחְמֹק

גָּדוֹל צָהֹב עִם כַּף וְגַג

בָּחַר וִידֶר חֶלְקָה נָאָה

אוֹתָהּ יִתְרֹם בַּהֲנָאָה

יִתְאַסְּפוּ כָּאן בַּכִּכָּר

יֵצְאוּ כֻּלָּם בִּמְחוֹלוֹת

מִזֹּאת כְּבָר לֹא יֵדְעוּ בְּחִילוֹת

נִשְׁפַּךְ הַיַּיִן בִּנְדִיבוּת

שֶׁכֵּן לְזֶה וִידֶר הַכְּפָר

שֵׁם יָדוּעַ זֶה מִכְּבָר

לְעוֹלָם לֹא מִתְיָאֶשֶׁת

בַּכְּפָר חֵרוּת דָּבָר חָשׁוּב

אֵין עָרִיץ כָּאן בַּיִּשּׁוּב

מָחָר יָקוּם וְיִתְעוֹרֵר

שִׁיר יִכְתֹּב עַל הֶעָרִיץ

נִדְחַף כֻּלָּנוּ בַּחֲרִיץ

ביום שבו נולד נכדי /עדינה בן חנן

("בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ נוֹלְדָה בִּתִּי לֹא מֵת אַף אִישׁ" / יהודה עמיחי.)

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ נוֹלַד נֶכְדִּי

לֹא הֶעֱלִיב אָדָם אֶת זוּלָתוֹ בָּעוֹלָם,

תְּהוֹמוֹת הַנֶּפֶשׁ הִתְמַלְּאוּ רֹךְ

וּנְגִיעַת כַּף יָד הָיְתָה סְפוּגַת חֶמְלָה.

כְּאֵבִים נִשְׁטְפוּ, וָאדִיּוֹת שֶׁיָּבְשׁוּ הִתְמַלְּאוּ,

נִיחוֹחוֹת הִתְמַזְּגוּ.

נִפְתְּחוּ שְׁעָרִים לִרְוָחָה וְהַכְּנִיסָה לַכֹּל הֻתְרָה,

עַל מַעֲלוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

זִמְּרוּ לְוִיִּים מִזְמוֹרִים עַתִּיקִים בְּנִגּוּן חָדָשׁ

בְּסַנְסְקְרִיט,

שָׂפָה שֶׁל נְזִירִים בּוּדְהִיסְטִים

אֲשֶׁר בְּפִסְגוֹת הָרִים אֲפוּפֵי עֲנָנִים שֶׁבְּרֶכֶס הַהִימָלָיָה

נִלְחֶשֶׁת מִפֶּה לָאֹזֶן

לְקוֹל צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים נִשָּׂא עַל מִדְרוֹנוֹת מֻשְׁלָגִים

נִכְתֶּבֶת עַל עֲלֵי דְּקָלִים

נִלְמֶדֶת מִמִּזְמוֹרִים עַתִּיקִים

מִכְּתָבִים קְדוּמִים

אֲפוּפַת גְּנָזִים

סוֹדוֹת וּרְמָזִים,

(מתוך ספר בכתובים )

משם תעבור בקרסולת שיקוף. התיק שלה עם שני יוגורטים לארוחת בוקר ייסע על מסוע השיקוף כמו בנמל תעופה. כשהיא חולפת בסקירה הגופנית בדלת החיישנים תשמיע צפצוף. ״יש לך משהו בכיסים?” ישאל מי שיושב ליד עמדת הבידוק. הוא יסתכל וישאל שוב ״אין לך משהו בכיסים, מפתחות משהו חד?״ אין על מה להצהיר. היא מסמנת בביטול או מתבוננת בעצמה במבוכה והוא מסתכל שוב בה בעיניים תוהות בינו לבינו. מבטל את הצפצוף המעצבן ומניח לה להמשיך. אישה כבת שישים נכנסת למקום העבודה, היא מקפידה על קוד לבוש צנוע. הזרועות מכוסות כמעט עד למרפקים. תמיד במכנסיים ארוכים. בהתחלה אף נעלה נעליים סגורות שלא יראו את כף הרגל.

בשנה הראשונה הקפידה בסידור הציפורניים, מה שלא עשתה בעבר החלה לנהוג בימים ראשונים. הפכה הרגל מה שתמיד היה זר ונועז בעיניה. מדי חודש חידשה את צבען. הצבעים התחלפו בין פסטל לאדום לוהט. היא אהבה צבעים סגולים, סגול בהיר או סגול כהה. השיער תמיד מסודר בפאן חלק. הפנים תמיד מאופרות בעדינות רבה. גוון שקט בעיניה הירוקות. מייק אפ מט מרוח על הפנים. קמטים עדינים בזווית הפה ומתחת לעיניה.

היא פתחה בקריירה חדשה. שלוש שנים בבית הספיקו לה, היא הייתה פנסיונרית של מחלקת החינוך העירונית בעיר שבה התגוררה. לא התגעגעה לשיעורים בתיכון שבו לימדה. הזיכרונות מן השנה האחרונה להוראה נטשטשו במעין נחמה. היא נזכרה שיצאה מכיתות הלימוד כמו תרנגול שעומד להישחט. מרוטה לגמרי, ללא ברק או תשוקה להוראה. הדמויות בסיפורים נמאסו עליה. התלמידים נדמו מופרעים משנה לשנה. ״הם בכלל לא היו צריכים מורה.״ היא אמרה לעצמה. כשהיא ניסתה ללמד הם זרקו ניירות אלה על אלה. בכלל לא הקשיבו להסברים שלה. היא המשיכה ללמד בייאוש רב, למרבה הפלא את המבחנים עברו בציונים גבוהים מאוד. רובם היו משכונות עילית. לפני הבחינה סרקו את האינטרנט ושיננו את החומר. השיעורים הפרונטליים כבר לא היו מעניינים. הם שיחקו בטלפון הנייד. התחבקו והתלוצצו ביניהם בהפסקות ובשיעורים. היא חיכתה ליום שענת מזכירת הסניף של אזור השרון. תשיג עבורה את השחרור המיוחל. נמאסו עליה וועדות השימוע שהוזמנה אליהן בשנים האחרונות כשקיצצו לה את המשרה. כשבישרו לה שהיא משתחררת מן ההוראה לא האמינה שזה קורה לה. החברות קינאו בה. היא עדיין נראתה יחסית טוב. אפילו מושכת. שלוש שנים חגגה את הפרידה, היא לא זכרה את מסיבת הפרידה מן הקולגות. לא הביטה לאחור. לא היה כמעט אדם שהיא התגעגעה אליו מחדר המורים. רק את המורה לאנגלית שאיתה יצרה קשר בזמן העבודה הרגישה שאיבדה בשנה הראשונה.

אף פעם לא האמינה שתחזור להיות מורה בבית הספר. שלוש שנים כשהחלה שנת הלימודים בראשון לספטמבר היא נשמה לרווחה. הצלצול אינו בשבילה היא הרגישה חופשייה. כשהצטברו הימים והפכו לשנים והמושג פנסיה לבש צורה. התעוררות בשעה עשר בבוקר לאחר שכל בני הבית יצאו מן הבית. לפעמים נסעה לסופרמרקט או יצאה לבית קפה לפגישה עם חברות. בצוהריים ישבה לאכול בגפה.

כשמרדכי הודיע לה שהוא כנראה בדרכו לפרישה מוקדמת היא ידעה שזה הזמן לשינוי. מיהרה לגוגל באינטרנט. מן התת מודע צף ועלה העיסוק שממנו ברחה. כמו אז לפני עשרים שנה כשעזבה הכול וחיפשה מה לעשות היא הגיבה למודעות שחיפשו מורים במרכזי השכלה למבוגרים. גם הפעם לפני שלוש שנים רשמה במנוע החיפוש את המילים שהיא הכירה. ״מורה מחפשת עבודה״ איוושה קטנה רעשה בתוכה. מה את עושה? האם זה מה שאת רוצה לעשות? היא הסיטה את מחשבותיה הרחק לבוידעם כשעלתה הצעת העבודה תוך שניות.

מוסד ציבורי מחפש מורה למבוגרים. בלי להסס היא שלחה קורות חיים. איזה פצצה היו קורות החיים שלה. מורה לעברית. תואר שני. ניסיון של כמעט שלושים שנה. מחנכת, מורה מקצועית, רכזת וכן גם עורכת ספרים וגם סופרת וגם משוררת. הכל היה רשום שם. איזו יוהרה וגם ענווה.

למחרת כשתקווה התייצבה בלשכת מנהל ההשכלה היא הייתה נרגשת. מה אני שוב מורה? מה קורה איתי. זה הזכיר לה את הניסיון הקודם להשתחרר מדפוסי המורה שהיו קיימים בה. היא רצתה להחליף את מסגרת בית הספר בעיסוק אחר אבל מהר מאוד עמדה מול כיתת מבוגרים. אנשים שבאו להשלים השכלה והיא הייתה מקור הידע שלהם.

״למה את רוצה ללמד בבית הסוהר?״ שאל אותה מנהל מרכז החינוך. גבר שכבר ידע שהוא עומד לפרוש. היא הסתכל עליה, מדד אותה. היא נראתה מבוהלת משהו. זה היה מפגש ראשון בינה למסגרת קפדנית. אסף מנהל המרכז יצא אל השער וליווה אותה עד לחדרו. היא עברה את המסלול הזה לראשונה כשהוא פוסע לצידה במדים הכחולים. חום סוף אוגוסט. היא הביטה בו והשיבה ״אני רוצה לצאת מן הבית. הספיקו לי שלוש שנים.״ הוא הביט בה ושאל. ״איזה מין מורה את?״ היא רצתה להשיב לו במילה אחת. ״רגישה״ ונפלטו ממנה הסברים על השנים האחרונות. על העייפות. על כמה קשה ללמד בתיכון. על כך שחינוך מבוגרים מתאים לה. היא כבר לימדה מבוגרים במרכזי השכלה אזרחיים. נזכרה וסיפרה על ניסיונה במרכז השכלה בחדרה בשנים שסברה שכבר לא תלמד במסגרת המקובלת למורה. היא תוכל לעמוד באתגר.. אסף שקע בכיסאו לוחש לעצמו ׳שתתנסה. היא עוד תלמד או שתפרוש מרצונה.׳

כשמרדכי נכנס הביתה והחל לעבוד מהבית בייעוץ לחברות הזנק היא יצאה מן הדלת הראשית. הם כבר היו מסוכרנים שנים והעבירו ביניהם את שרביט החירות. היא רצתה את הרגעים הללו שבהם היא בעולמה בלעדיו.

וזה היה ברור שמרגע שהחלה לעבוד במתקן הכליאה ולימדה אסירים שהדרך אל החופש מתחילה בכלא.

היא רצתה לצאת למקום שמישהו צריך אותה.

היא עמדה בכיתה החדשה. עיניה סוקרות את החלל. זו לא הייתה כיתה כפי שהכירה משנותיה כמורה. הספסלים והכיסאות היו בצבע כחול. הקירות היו צבועים בצבע קרם. כיתה קטנה שבה כעשרה שולחנות. ביום עמוס יכלו לשבת בה בצפיפות חמישה עשר אנשים. ומצד צפון סורגים. חלונות אטומים, ויונה מאחורי הגוזלים דוגרת על ביצה.

פעם ראשונה שפגשה אסירי עולם. כאלה שלא יצאו לחופשה לפחות עשרות שנים. הם הביטו בה והיא נראתה לה חדשה. מהוססת אפילו מפוחדת. ביניהם דוברי רוסית, דוברי ערבית חלקם לא למדו במסגרות חינוכיות מעולם.

את חוכמת הרחוב ידעו. והיא עמדה בהיסוס כתבה על הלוח הסבירה חלמה על מה שמעבר.