הרצח שזעזע את ארה״ב ליבה את הסוגייה הנפיצה של אלימות משטרתית וגזענות כלפי שחורים במדינה. מחאת ה-BLACK LIVES MATTER התלקחה כמו אש בשדה קוצים בכל רחבי היבשת והתפשטה לערים כמו ניו יורק, מיניאפוליס, פורטלנד, סיאטל, לוס אנג'לס ועוד.

רובנו רואים היום את המחאות, את השלטים, מכירים את הסיפורים האחרונים אבל לא מבינים לעומק מה עומד מאחורי האמוציות והקריאות הכל כך קשות. התנועה לא נולדה עם רצח פלויד. היא שתפסה את מרכז תשומת הלב מסביב לעולם בחודשים האחרונים אך מאחוריה היסטוריה שהחלה עוד הרבה לפני היום בו לחץ השוטר דרק שאובין את ברכו במשך שמונה דקות אל עבר צווארו של פלויד המנוח.

עוד מימי שחרור העבדות בשלהי מלחמת האזרחים, דרך מרטין לותר קינג ורוזה פארקס בשנות ה-60 ועד לבחירתו של אובמה כנשיא, הקהילה השחורה בארצות הברית עברה גלגולים רבים, הייתה ועודנה ממשיכה לעצב את פניה של אמריקה. ספוילר: גם ליהודים יש חלק בכל הסיפור. את סיפורה של תנועת ה-BLACK LIVES MATTER שמביא בפנינו פרופ' יוסי שיין מאוניברסיטת תל אביב.

היד קלה על ההדק

תנועת "BLACK LIVES MATTER" החלה לפעול בראשית דרכה לאחר הירי שבוצע בצעיר האפרו-אמריקני מרטין טרוויון בפלורידה ב-2012 על ידי ג'ורג' צימרמן. ב-2013, לאחר דיונים משפטיים, הוחלט לזכות את צימרמן, מה שגרר בעקבותיו גל של מחאות רבות. הרעיון של התנועה נולד בעקבות מה שהוגדר "כברוטליות של המשטרה, והיד שקלה על ההדק אל מול שחורים", מסביר לנו פרופ' שיין. בתגובה לזיכויו של צימרמן החליטו שלוש נשים, פעילות פוליטיות לזכויות השחורים, אלישייה גרזה, פטריס קלורס, ואופל טומטי, לייסד את תנועת BLACK LIVES MATTER, תנועת מחאה בינלאומית נגד האלימות המשטרתית והגזענות הממוסדת כלפי שחורים בארצות הברית.

האם אמריקה יכולה להתקיים ללא גזענות?

מאז הקמתה של התנועה התרחשו לא מעט אירועי אלימות משטרתית נוספים כנגד הקהילה השחורה בארצות הברית, כמו האירוע שבו ירה למוות שוטר במייקל בראון, צעיר אפרו-אמריקני, או המקרה בו נחנק למוות אריק גרנר על ידי שוטר בניו יורק בעודו אומר "אני לא יכול לנשום". אותו הדבר ממש אירע בשנת 2020 גם לג'ורג' פלויד, אשר מילותיו האחרונות היו דומות באופן מצמרר לאלו של גרנר. בעקבות מקרה זה, אלפי אמריקאים הצטרפו לתנועה ופתחו במחאות ברחבי ארצות הברית ובעולם: "המקרה של ג'ורג' פלויד תפס תאוצה עצומה באמריקה, אך המאבק לא התחיל משם - יש לכך שורשים הרבה יותר עמוקים. בעבר לאותה המחאה בדיוק היו כל מיני שמות. בין היתר האינטלקטואל, הפילוסוף והסופר פרופ' קורנל ווסט, אחד מהדוברים הבולטים של התנועה השחורה, כתב ספר על הנושא הזה בשם "RACE MATTERS" כבר לפני 30 שנה. הספר עוסק בכל הנושא של היחס כלפי השחורים באמריקה ואיך הוא משפיע על הנרטיב האמריקאי". ה-BLM צמחה מתוך הקהילה האפרו-אמריקאית אך פועלת כיום כרשת בינלאומית מבוזרת, ללא מבנה ארגוני או היררכיה פורמלית, של קבוצות פעילות רבות, בהן של אמריקאים לבנים ולמעשה מרכיבה 21 עמותות שונות.

אחת ממייסדות התנועה, אלישיה גרזה (Alicia Garza), הסבירה את האידאולוגיה של התנועה:

"כאשר אנו אומרים שחיי שחורים חשובים, הכוונה היא לשחורים שהם משוללי כבוד ומשוללי זכויות אדם בסיסיות. הכוונה היא לחיי העוני של השחורים ולרצח העם השחור, שהם בעינינו טרור מדינתי. הכוונה היא למיליון אנשים שחורים הנעולים בכלובים במדינה הזו, מחצית מכלל האנשים בבתי הכלא - זהו מעשה של טרור מדינתי. הכוונה היא לנשים שחורות שממשיכות לסבול את התקיפות האכזריות על ילדינו ומשפחותינו, תקיפות שהן טרור מדינתי״.

העובדה כי התנועה נוסדה על ידי שלוש נשים, היא בעלת משקל, שכן המאבק הזכויות של שחורים בשנות ה-60, הגם שהייתה לו גיבורה נשית - רוזה פארקס, שסרבה לפנות את מושבה באוטובוס עבור גבר לבן באלבמה בשנות ה-60, הובל בעיקרו של דבר על ידי גברים. גרזה אף גדלה בנעוריה בחיקו של אב חורג יהודי.

האם אמריקה יכולה להתקיים ללא גזענות?

באמריקה קיים דיון עמוק על שאלת הגזענות או שאלת הגזע בכלל. הדיון על נושא של הגזע באמריקה למעשה אף פעם לא תם - ״השחורים בעקבות העבדות תופסים את החוב כלפיהם כמשהו אינסופי ובלתי ניתן להחזרה״. בתקופת אובמה הקהילה השחורה היטיבה לחשוב שהיא הגיעה אל הנחלה - "הנה, יש לנו נשיא שחור והוא יביא את הבשורה שאמריקה כן פתוחה וכן משתנה". אך בפועל, המציאות הכתה בפניהם של השחורים באמריקה פעם אחר פעם.

עידן אובמה בראשיתו נתפס כעידן עם הרבה חזון ותקווה לכך ששאלת הגזע בחברה האמריקאית תרד מהנרטיב האמריקאי. השוו את אובמה למנהיג כמו נלסון מנדלה שעלה לשלטון בדרום אפריקה, ולמעשה הפך את המדינה לבעלת שלטון של שחורים. אובמה נטע תקווה בכך שמשהו ברוח האמריקאית ישנה: בהתנהלות, במימסדיות, בגאווה של השחורים. מקומם של השחורים בחברה האמריקאית השתנה כמובן מן הקצה אל הקצה מכל הבחינות: מאז האמנציפציה דרך ביטול העבדות ועד לחוקי ג'ים קרואו, שהיוו למעשה המשך ההפרדה הגזעית ומניעת השוויון בחסות החוק, למרות סיום העבדות לאחר מלחמת האזרחים; ועד לכהונת הנשיא לינדון ג’ונסון בשנות ה-60 של המאה ה-20, בה לראשונה חוקקו חוקי המורים על מתן אזרחות שיוויונית, וזכויות פוליטיות. השחורים שיפרו ללא ספק את מעמדם במדרג החברתי האמריקאי מהמקום הנמוך ביותר למידרג גבוה יותר. אך עולה השאלה שוב ושוב, מדוע לא מסוגלת אמריקה להשתחרר מהאתוס הגזעי שלה?

פרופ' יוסי שיין

תנועה ה-BLM הפכה לרוח הקרב בעיצובה העכשווי של אמריקה, כשהיום מדובר על המאבק בין טראמפ לבין הכוחות הפרוגרסיביים של אמריקה; מופע חדש שעוד טרם נצפה מאז ימי מרטין לותר קינג. כמעט בכל חמש שנים מתחולל אירוע אשר מצית את הדיון הגזעי שוב. במקרה הזה הדיון נפל על על קרקע פורייה של המאבק בין הכוחות של טראמפ וההילה האמריקנית הלבנה של שנות ה-50 ("Make America great again"), לבין המפלגה הדמוקרטית, שמעולם לא ביטאה, לטענתם של השחורים, עד הסוף את היחס לשחורים כפי שהיה מצופה ממנה מצד הקהילה השחורה. הרבה תסכול הופנה מהקהילה כלפי אובמה בשלהי כנתו. הפרופ' קורנל ווסט אף גינה בעצמו את אובמה בכך שהוא לא שם דגש מספיק על קהילה השחורה במהלך כהונתו.

בראש סדר היום הציבורי

אחד מההישגים הבולטים של התנועה, הוא שמאבקה לא יורד מסדר היום הציבורי. בנוסף, המאבק הולך ומתרחב גם לכיוונים של הגדרה מחדש של "מי היא אמריקה?" וגם הגדרה מחדש של הזיכרון הקולקטיבי שלה - כיצד אמריקה בראי העבר תזכור את ההיסטוריה שלה? כמו בכל מיני פעולות של ניתוץ פסלים היסטוריים המזוהים עם מדינות האיחוד במוקדים שונים בארצות הברית. המאבק הוא גם על שינוי השפה. תרבות ה-PC תפסה תאוצה: "היום בארצות הברית כבר אי אפשר להשתמש במילים או ביטויים הקשורים באופן ישיר לשחורים - אתה מיד תפוטר מהעבודה, או שתחשב ללא פוליטיקלי קורקט", מסביר פרופ' שיין. באמריקה מבחינה ממסדית עדיין קיימת התייחסות מאוד משמעותית ושורשית לגזע: כמו בטפסים שממלאים בביטוח הלאומי, ששואלים במפורש את ממלא הטופס לאיזה גזע הוא שייך, או בקופת חולים. אמריקה היא מדינה שבנויה על גזעים ועל קבוצות אתניות, ביניהן: "אמריקאים לבנים", "אפרו-אמריקאים", "אמריקאים-ילידים" ("אינדיאנים"), "אסייתים-אמריקאים", "ילידים הוואיים או פאסיפיים", או "לטינים" ("היספניים"). ומה לגבי היהודים? היכן היהודים נכללים בכל הקטגוריות האלה? היהודים משויכים אוטומטית "לגזע הלבן והמדכא".

בתוך כל הסיפור של הנרטיב האמריקאי היהודים עומדים בפני שאלה של איבוד זהות - האומה האמריקאית מעוניינת לקטלג אותם כאוניברסליים, אולם מתוקף כך, הם משוייכים אוטומטית לקבוצה האתנית הלבנה והמדכאת, ללא שום קשר לשנים רבות של אנטישמיות, ועד התייצבות לצידם של השחורים בהזדמנויות שונות לאורך ההיסטוריה.

מתוך דוח מ"מרכז ברוקינגס" שנערך בפברואר האחרון, עולה כי ה״שווי״ של משפחה לבנה אמריקאית על כל נכסיה גבוה בממוצע פי עשרה משווי של משפחה שחורה. למעשה, כשליש מסך כל המוגדרים באמריקה מתחת לקו העוני הם שחורים, 40% מכלל היושבים בבתי הכלא בארה"ב הם ממוצא אפרו-אמריקאי. עוד נתון מעניין הוא שב-2015 שיעור התינוקות שנולדו למשפחות חד הוריות עמד על כ-77%. בקרב מדינות הדרום שיעור המשפחות החד הוריות בקרב האוכלוסייה לבנה עומד על כ-40%.

בחברה האפרו-אמריקאית קיימת בעיה מוכרת של התפרקות של משפחות, ושיעור מאוד גבוה של משפחות חד הוריות. כ-77% מהתינוקות החדשים שיוולדו, יוולדו לאמהות חד הוריות. בקרב האוכלוסיה הלבנה הנתון עומד על כ-40%, ובקרב האוכלוסיה האינדיאנית על כ-50%. "אמריקה בכללותה חווה תהליך של התפרקות התא המשפחתי, התפרקות הכנסייה והתפרקות הקהילתיות. בקרב העוני באמריקה למעלה משליש הוא בקרב האוכלוסיה האפרו-אמריקנית", מסביר פרופ' שיין.

האליטה השחורה

בשנים האחרונות האליטה השחורה החדשה בארה"ב הולכת ומתרחבת; זה בא לידי ביטוי במספר הבוגרים בבתי הספר היוקרתיים של של IVY LEAGUE, או בכמות המנהלים הבכירים בשוק, באישים בולטים בפוליטיקה ובתרבות. האליטה השחורה הולכת ומתרחקת מהשכבה האפרו-אמריקנית החלשה יותר. מי מייצג את האליטה הוא בעל קול חזק ורב השפעה, אך השאלה היא עד כמה האליטה הזאת היא דוברת האותנטית של ההמון: מי שהצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית, כבר לא רוצה לשוב לאחור", מסביר פרופ' שיין. ב- IVY LEAGUE שיעור הסטודנטים האפרו-אמריקאים עומד על כ-14% מסך כל אוכלוסיית הסטודנטים. בקורנל מדובר על שיעור של כ- 6%, ובפוליטיקה מדובר על שיעור של כ-20%. "דווקא במהומות האחרונות של התנועה, נראה שנלכדה תשומת הלב של כולם, גם של האליטות", אומר.

האלימות המשטרתית, האמנם רק כלפי השחורים?

בחברה האמריקאית קיימת אלימות, וכך גם אלימות משטרתית. בחברה קיימים הרבה מסרים על האלימות, אך דווקא יש כאלה שטוענים שהיא בירידה. אבל מצד שני יש טענה שאומרת שבמשטרה, על אף ששיעור השוטרים השחורים הוא גבוה, עדיין יש גזענות. המאבק של השחורים נתן גושפנקא להרס מוסדות: "כולם אשמים, וכולם גזענים, והיהודים נלכדים בתווך הזה, גם השוואות לפלסטינים." אחת השאלות הייתה האם באמת התנועה הזו היא תנועה של שחרור? האם ב- BLM היא רק תנועה למניעת אלימות נגד השחורים, תנועה לגיטימית שסחפה מיליונים בארה״ב, או שמא תנועה שנותנת רוח גבית למגמה אנרכית אלימה בחברה ששוברת את כל המסגרות? מבחינת השחורים אמריקה לא יכולה להיות יותר מה שהיא, משום שהיא בגדה בערכים שלה. קיימת טענה רווחת שאומרת שהשחורים לא מסוגלים להשתחרר מנרטיב העבדות, תלויים במדיניות הרווחה, גואים באלימות, ומאשימים את כולם בחולות החברתיות שלהם. גיבורי התרבות שלהם לא מציחים להוציא אותם מזה.

צל הבחירות

בבחירות הדיון הוא לפני הכל על טראמפ מול הכוחות הפרוגרסיביים של השמאל. על אף שהיו מאוכזבים מכך שאובמה לא הביא את הבשורה של קץ המאבק בגזענות, ממשיכים השחורים להצביע בהמוניהם בשיעורים עצומים למפלגה הדמוקרטית, בשיעור של 90% ואף יותר. זהו אחד מהאקטים הסימבוליים שמפגינה הקהילה על כך שלאורך ההיסטוריה נמנעה מהם הזכות להצביע בבחירות, או שגם שכאשר היו מורשים להצביע, היו הפקידים בקלפיות מבצעים בהם מבחני יכולת שהיו בוחנים האם הם כשירים להצביע או לא.

דעת הקהל בקרב השחורים היא דיי חד משמעית- תמיכה במועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית ג'ו ביידן. "אוהבים את ביידן בקרב הקהילה". ומה התחזית של פרופ' שיין? "מאוד קשה לדעת. הבחירות בארה"ב מאוד מסובכות משום שהן נענות על כמה יצביעו במדינות כמו אוהיו ומישיגן, מה יקרה בגלל הקורונה. כרגע זה נראה בסקרים שביידן מוביל אך אל לנו לשכוח שבארה"ב הבחירות נשענות על מדינות ואלקטורים, ולא על רוב מול מיעוט. זה עניין של מדינות."

BLACK LIVES MATTER והקשר היהודי

השמרנים יטענו כי ה-BLM היא תנועה רדיקלית שרוצה להרוס את אמריקה. היהודים נוטים לחשוב שחלק ממסגרת התנועה היא מעטפת של אידיאולוגיה אנטי-יהודית ואנטישמית. כשמתחיל הדיון על ה-BLM מתעורר אוטומטית גם הדיון סביב ה-BDS והפלסטינים ("Palestine Lives Matter").

פרופ' שיין מסביר: "בתגובה לטענות הקשות נגד היהודים ונגד ישראל ארגונים כמו הליגה נגד השמצה טוענים שמשחר ההיסטוריה תמיד נלחמו היהודים בגזענות, וכי העם היהודי תמיד ניצב בחוד החנית במאבק בגזענות במסגרת המאבק לזכויות האדם והאזרח. היהודים למעשה מואשמים בכך שהם "מכרו" את המורשת שלהם והפכו לאפרטהייד בחסות הפלסטינים. הביטוי "אפרטהייד" משתחל לשיח בכל הזדמנות בגלל הפרוגרסיביים, שמנסים לעצב את דעת הקהל כי היהודים הם גזענים. תנועת המוסלמים השחורים נחשבת כיום לאחד מהאויבים הגדולים של היהודים. היא מאשימה את היהודים בכך שהם שותפים לדיכוי. היהודים מואשמים בחולות החברה. הפלטפורמה כולה היא מאוד אנטי ישראלית, אשר רואה בישראל מדינת אפרטהייד",.

"היהודים באמריקה תמיד ניסו להיות חלק מזכויות האדם והאזרח, כי הם גם היו בשוליים ונתפסו כמיעוט. הארגונים הוועד היהודי-האמריקאי, "בני-ברית", "הליגה נגד השמצה", "הקונגרס הציוני האמריקאי", הם כולם נלחמו עבור זכויות אדם. ליהודים היה יתרון מסוים שלראשונה בהיסטוריה הם לא היו המיעוט הכי נרדף, וזה הקנה להם יתרון מסוים. בשנות ה-60 היהודים נתפסו כבעלי ברית של השחורים, אך גם בד בבד ראו כי השחורים מונעים מהם להתקדם במעלה הסולם החברתי באמריקה. בשנות ה-60 היהודים נתפסו בארצות הברית כבעלי הון עשירים, ובכך החלו להתפס כמדכאים".