ידיעות אמריקה

ילדי התרבות השלישית

בימי הפנדמיה, שאלת השייכות שלנו שוב עלתה לסדר היום. ד״ר נטע פלג מסבירה מדוע עלינו, ישראלים החיים מעבר לים, להימנע משאלת החזרה ולהתמקד, לפני הכל, בשאלת השייכות שלנו ושל ילדינו, לסביבה שבה אנחנו חיים

נטע פלג-אורן
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית
לאחרונה נשמעה הערכה גסה לפיה 200 אלף ישראלים חזרו לישראל בעקבות משבר הקורונה. לא ברור מי החוזרים. האם הם ישראלים שקיבלו החלטה שביתם הוא בישראל, האם הם צעירים מטיילי "הטיול הגדול" אחרי הצבא שטיולם נגדע בעקבות וירוס הקורונה, האם הם ישראלים השוהים מספר שנים מחוץ לישראל או כאלו המתגוררים שנים רבות מחוץ לגבולות הארץ, האם הם רווקים או זוגות, או אולי משפחות שלמות. מי שמכירים את התחושות, אנחנו תוהים האם אלו ישראלים ש"התנדנדו" עוד בטרם הגיעה הקורונה לחיינו בנוגע לחיים בארה״ב אל מול החזרה לישראל והקורונה, הייתה הדחיפה בקבלת החלטות. האם אלו משפחות שנותרו ללא הכנסה או ביטוח רפואי? וגם, לכמה זמן הם שבו לישראל, האם לתקופה מוגבלת עד יעבור זעם או שמא זה לתמיד. ניתן לשאול עוד שאלות רבות והמספרים המוצגים אינם מגובים במחקר ובסטטיסטיקה. אבל בעצם מה זה חשוב? חשוב מה כל אחד מאיתנו, המתגורר מחוץ לישראל, חושב וחש עם עצמו בהקשר של שייכות שלו, שייכות של ילדיו למקום בו אנו חיים.

 

בני אדם מטבעם, רוצים להשתייך, להרגיש חלק ממשהו, להיות חלק ממשפחה, מקבוצה, מקהילה. אלפרד אדלר (1870-1937) רופא ומייסד הפסיכולוגיה האינדבידואלית, התייחס לתחושת השייכות כאחד הצרכים הבסיסים שלנו כבני האדם וטען כי ההתנהגות שלנו מכוונת ליצירה ושימור של תחושת השייכות. האדם, מאז היוולדו, חותר לביסוס תחושת השייכות שלו כחלק מדרך להגיע לסיפוק בחיים. הוא יפעל לשם כך, דרך שיתוף פעולה ותרומה לחברה.

דונלד וויניקוט, רופא ופסיכואנליטיקאי (1896-1971), ראה את התינוק רק דרך הקשר עם האם. היחידה הבסיסית לדעתו היא תינוק-אם והיכולת שלנו כבני אדם להיות לבד אינה במשמעות של היעדר האחר, אלא במשמעות של יכולת ההנאה מכך. אברהם מאסלו (1908-1970) פסיכולוג חברתי אמריקני היה זה שפיתח את היררכית הצרכים האנושיים של כל אחד מאיתנו כבני אדם ומיקם את הצורך בהשתייכות לחברה כצורך פסיכולוגי בסיסי אחרי צרכים פיזיולוגיים כמו חמצן, אוכל, שתיה, מין, או שינה וצרכי ביטחון, כמו קורת גג ותעסוקה. על פי מסלאו הצורך הבסיסי בהשתייכות כולל את הרצון להשתייך, להיות חלק מקבוצה וקשור לזהות עצמית.

 

האם אנחנו שייכים?

איפה זה פוגש אותנו, הישראלים, או "ישראלים לשעבר", או אולי "ישראלים- אמריקאים". איך המציאות מעצבת את תחושת השייכות שלנו? כיהודים, כישראלים, שנולדנו, חלקינו בישראל וחלקינו כאן, גדלנו שם ואנחנו חיים היום רחוק, מחוץ לישראל? ומה בנוגע לשייכות של הילדים שלנו, שגדלים בסביבה ישראלית אבל למעשה אינם גדלים בישראל?

 

הגירה או יש שיקראו לה שלא בכדי במילה הפופולרית "רילוקיישן", בכדי להדגיש שזהו מעבר זמני ולא קבוע, היא שלב מעבר בחיים, אשר לו השלכות על הזהות ועל התפקוד הפסיכולוגי והיומיומי שלנו. מדובר לא רק בשינוי מקום פיזי של מעבר מארץ לארץ, אלא גם במקרה שלנו הישראלים, של שינוי שפה, תרבות, חברה ותעסוקה, שינוי המשפיע על תחושת השייכות שכל כך משמעותית עבורנו כבני אדם. השינוי הגדול בכל תחומי החיים יכול ליצור חוויה של חוסר שליטה, גם אם המעבר היה יזום ומתוכנן.

 

זמניות קבועה

כיום מהגרים אינם נדרשים בהכרח להיטמע לחלוטין בחברה החדשה ולבטל את הסממנים התרבותיים-לאומיים ישראליים שלהם ולאמץ לחלוטין את הזהות של אזרחי הארץ החדשה.

 

עם זאת, במקרים רבים, גם אם לא מדובר בדור הראשון של המהגרים, מבקשים בני הדור השני, הילדים, להיטמע בחברה החדשה, ולו רק חלקית. הם רוצים לא רק "לא להיות שונים", אלא "להיות כמו כולם".

 

ילדים רוצים, באופן טבעי, להיות חלק מהקהילה בה הם חיים, דומים לחברים שלהם. הם לא רוצים בהכרח סלט ישראלי ושקשוקה כשחברים באים, אלא פיצה, כי זה מה שכולם אוכלים. הם רוצים לאכול במסעדה ולא רק אוכל בייתי. זה נורמלי מבחינת תהליך ההתפתחות ועלינו לכבד אותם. ברור גם שכל הורה רוצה שהילד שלו יהיה מקובל, ירגיש חלק מהחברה ולא יהיה שונה ובודד.

 

רובנו נוטים לשמר את זיקתנו התרבותית והלאומית לישראל ובו-זמנית מאמצים לעצמנו זהות חדשה - זהותה של החברה הקולטת. זה נשמע אולי ברור ופשוט, אבל אנחנו יודעים מניסיוננו, שהתהליך ארוך ומורכב. חלק גדול מהמהגרים מישראל חיים בתחושה של זמניות "זמניות קבועה". לכן, לא מפליא שחלק גדול בוחר להשתמש במילה "רילוקיישן", מילה המבטאת מעבר זמני ולא במילה "הגירה", המרמזת על עובדה מוחלטת לתיאור המעבר. רבים לא היגרו במכוון. יש מי שיצאו "לטיול הגדול" ונשארו, נסעו לשנתים שלוש להתאוורר, נסעו ללימודים, לביקור משפחתי ונשארו. גם ההגדרה "נשארנו" אצל רבים, איננה מבוססת על החלטה, אלא על כך שהזמן חלף והם פשוט נשארו. כל אחד מאיתנו בוחר ופועל על פי דפוס השתייכותי אחר.

 

קחו למשל את אורלי ועידו, שני ישראלים שהמשיכו לדבוק בדפוס תרבות ישראלי. הם גרים בארצות הברית וכאן גם מרכז חייהם, אך תרבותית ומנטלית, הם חיים בישראל. הם מדברים בעיקר בעברית, ומדברים באנגלית רק כשהם חייבים. הם לא עושים כל מאמץ לשפר את האנגלית שנשארה כמעט ברמה שהייתה כשהיגרו. חוג חבריהם מוגבל אך ורק לישראלים, הם צופים בעיקר בערוץ טלוויזיה ישראלי או קוראים עיתונים ומדיה חברתית בעברית. אורלי ועידו פיתחו אידיאליזציה של המצב בישראל והם מפגינים ביקורתיות כלפי החברה בה הם חיים. כל משפט שני של אורלי על החברה האמריקאית מסתכם ב "הם ממש לא מבינים כלום. לא מבינים איך לנהל...". כולנו מכירים הערות כאלו, בהן יש ביטול מוחלט של הסביבה ותחושת השייכות מוקדשת לחברה הדומה להם אשר כמוהם, היגרה מישראל.

 

יש מי שבוחר אחרת. יש בינינו את מי שבוחר לאמץ את תרבות המדינה אליה עברנו, להיטמע בחברה החדשה ולהתנתק כמעט לחלוטין מהתרבות הישראלית. כך נוהגים למשל מיכאל וקלודין. קלודין הגיעה עם הוריה לארצות הברית לקראת סוף בית הספר התיכון. מיכאל הגיע לארצות הברית לאחר סיום שרות צבאי. הם הכירו בעבודה "בעגלות". מיד לאחר נישואיה, שינתה קלודין את שמה לקלואי ומיכאל שינה את שמו למייקל. הם למדו במהירות את השפה והסלנג המקומי, בחרו לגור באזור בו לא מתגוררים ישראלים, התחברו רק לאמריקאים והתרחקו מכל מה שמזכיר את ישראל. גם ילדיהם אינם מחוברים כלל לכל מה שקרוב לישראל או מזכיר אותה. הם לא ביקרו בישראל שנים רבות ודואגים לדבר באנגלית גם כשהם פוגשים במקרה דובר עברית. לטענתם, חשוב להם מאוד להיות חלק ולהרגיש שייכות לחברה בה הם חיים.

 

תמונה כלליתגבולות השייכות של הילד. ישראלים אמריקאיים

 

ויש גם את האמצע. דפוס דו תרבותי בו אנו משמרים חלק מהערכים והמנהגים שהבאנו עימנו מישראל ומאמצים דפוסים מקומיים מהתרבות האמריקאית. מוטי וג'ודי הם דוגמא למשפחה כזו. בבית מדברים באנגלית ובעברית בעירוב. מוטי מקפיד על קיום מנהגים והרגלים מסוימים שהביא איתו מישראל וחשובים לו, וג'ודי מכבדת אותם. כך למשל הם מזמינים אורחים לארוחת ערב שבת ומכינים סוגים שונים של מאכלים כפי שהיה נהוג בבית הוריו הילדים רוכבים על אופנים לבדם בשכונה ויחסית מקבלים חופש להתנועע וללכת לבדם לחברים בלי ליווי, בניגוד לחבריהם האמריקאים שאינם מורשים להסתובב לבדם בשכונה.

האם אורלי ועידו אשר נשארו בחווית השייכות בחברת ארץ המוצא יהיו בין החוזרים לישראל או דווקא מוטי וג׳ודי אשר אימצו דפוס דו תרבותי, קשה לדעת. כהורים ברילוקיישן או הגירה, אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים בשאלות, בלבטים סביב שייכות שלנו ומשמעותי מכך, סביב השייכות של ילדינו, יותר מאשר הורים המתגוררים בישראל. אם נצא מהנחה שבני אדם רוצים להשתייך, להרגיש חלק ממשהו, להיות חלק ממשפחה, מקבוצה, עלינו כהורים לסייע לילדינו להתנסות ולבנות שייכות. בהתחשב במורכבות ההגירה, חשוב כהורים להיות מודעים לרגשות, למחשבות שלנו סביב השייכות לחברה בה אנחנו גרים. יתכן ואנחנו, הדור הראשון, נחיה בקונפליקט סביב שייכות שלנו, אך ילדינו גדלים בחברה ובתרבות בארץ בה אנחנו חיים כיום ופה מתגבשת זהותם והתפתחותם העצמית. בחברה הזו מתחדדים גבולות העצמי של הילד, מתגבשת ייחודיותו בד בבד עם הזדהות וחיפוש אנשים דומים לו. מעצם היותו שייך, יוכל הילד לבנות את עצמו כאינדבידואל.

 

חווית השייכות יכולה לשמש מרפא לחווית בדידות. יצירת חוויה של שייכות דרך אינטראקציה עם אנשים הדומים לי, יכולה לייצר תחושה של בטחון בייחודיות שלי. ילדים אשר לאורך זמן ניכר מהתפתחותם אינם חיים בישראל או בארץ האם, אלא עוברים עם משפחותיהם מארץ לארץ בתדירות גבוהה, נחשפים למיגוון תרבויות אך לא חשים שייכות מלאה לאף אחת מהן ונקראים בספרות "ילדי התרבות השלישית".

יפעת נולדה בישראל אך עקב עבודתו של אביה במשרד החוץ נדדה עם המשפחה ברוב שנות התפתחותה ממדינה למדינה. היא מספרת כי חווית השייכות שלה הינה רק למשפחה שלה. היום כבוגרת, היא מתגוררת בארצות הברית ומנסה לבנות שייכות בקהילה היהודית במקום מגוריה.

החברה בה חי הילד מספקת לו תחושה של עוצמה, של שייכות, חלק ממשהו גדול יותר המאפשר לו לשאוב כוח ולבנות את זהותו האישית. בבחירתינו בדפוס של היבדלות, אנחנו לא מאפשרים לילד לבנות את העצמי שלו בקהילה שבה הוא גר. הורים ואחר כך המשפחה, מהווים את קבוצת השייכות הראשונית של הילד, אבל על מנת לפתח זהות אישית, חשוב שהילד יבחון את שייכותו לקהילה בה הוא חי, האמריקאית והיהודית. ד״ר לירון און, פסיכולוג חינוכי, מציין את חשיבות הצמיחה בתוך הדילמה של להשתייך אבל לשמור על מרחק ביקורתי, של כמיהה להיטמע בד בבד עם פחד להיבלע. עד כמה אני רוצה שיראו אותי? עד כמה אני חרד שיראו לי? ומה אני מוכן להקריב למען זה?

 

המדיה החברתית יוצרת כיום נגישות גלובלית גבוהה. יש קהילות וקבוצות וירטואליות שיכולות לתת לנו את תחושת השייכות אבל עדין אין תחליף למגע פיזי, לשיתוף והשתתפות בחיי היום יום, לחוויות משותפות לא רק דרך התחלקות ורבלית באמצעי הטכנולוגיה אלא, להיות שם באותו רגע בחוויה עצמה.

השאלה של ישראלים החיים מחוץ לישראל אינה צריכה בהכרח להתמקד רק בשאלה לחזור או לא לחזור לישראל אלא בהווה. האם אנחנו ויותר מכך ילדינו, חווים שייכות למדינה, לחברה, לקהילה בה אנו חיים.

 

 

ד"ר נטע פלג-אורן, פסיכותרפיסטית, בעלת קליניקה פרטית, אוונטורה פלורידה