ידיעות אמריקה

כותבים מחוף אל חוף

רות ארטמן
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית

שנת התחדשות ביום הרַת עולם

בלפור חקק

 

בֹּקֶר חָדָשׁ, בֹּקֶר מְאֹהָב

בָּא לָעוֹלָם הַנּוֹלָד מַמָּשׁ עַכְשָׁו.

זֶה הַזְּמַן לְבָרֵךְ פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה

אֶת הָעוֹלָם וְאֶת כֻּלָּם

שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ כֻּלָּנוּ

בְּבִרְכַּת שָׁנָה טוֹבָה:

 

שָׁנָה שֶׁיִּהְיוּ בָּהּ יוֹתֵר שְׂמָחוֹת

וְיוֹתֵר הַלְלוּיוֹת

שָׁנָה שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת מִי שֶׁאֲנַחְנוּ

וּמִי שֶׁאֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת

רוֹצִים לִהְיוֹת,

שָׁנָה שֶׁנֵּדַע לִשְׂמֹחַ בְּמַה שֶׁיֵּשׁ

וְנֵדַע לְהִתְחַדֵּשׁ וּלְתַקֵּן מָה שֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ.

 

בֹּקֶר חָדָשׁ בָּא בְּיוֹם הֲרַת

נְבָרֵךְ שֶׁתִּהְיֶה זוֹ שָׁנָה טוֹבָה בִּמְיֻחָד:

שָׁנָה שֶׁנּוּכַל לְהַבִּיט מַעְלָה

אֶל הָרְקִיעִים הַגְּדוֹלִים

וּלְהָבִין שֶׁלֹּא הַכֹּל אֲנַחְנוּ מְנַהֲלִים.

שָׁנָה שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ וְנִתְמַלֵּא אַהֲבָה גְּדוֹלָה

לָעוֹלָם, לָאָדָם

וְלַבְּרִיאָה בִּמְלוֹא הוֹדָה.

וְנֹאמַר לְבוֹרֵא עוֹלָם

תּוֹדָה !

 

ערב ראש השנה תשפ"א

 

balfourh@gmail.com

 

 

איש השנה עולה לירושלים

משכונת ממילא למילים הקדושות/ הרצל חקק

 

החלום והתשוקה

 

מַבִּיטָה סְמוּקָה וְכֶתֶר

קַשׁ נוֹשֵׁק לְמִקְלְעוֹתֶיהָ.

מְבַכָּה עַל שְׁנוֹתֶיהָ.

מִי יַעַל, מַה יִגַּל.

צַוָּארָהּ לְלֹא שַׁל.

הוֹד יְרוּשַׁל. מֵאִיר

הַחֲלוֹם. הַתְּשׁוּקָה

 

וְעוֹדָהּ. הַבְּרֵכָה רֵיקָה.

 

החומה והזיכרון

 

יָפָה לָנֶצַח.

מֵעַל לַמָּקוֹם וּלְכָאן. חֶשְׁכַּת הַשְּׁבִיל.

כָּאן הַסּוּלְטָן. כַּלָּתוֹ שֶׁהִפִּילָה.

וְכָאן חֶמְדָּתוֹ בִּבְרֵכַת מָמִילָא.

 

בִּרְחוֹב ג'וֹרְג' אֶלְיוֹט בֵּית הַקּוֹנְסוּל.

הַדֶּרֶך לְמַעְלָה נִשְׁאֶבֶת.

הִינוּמַת אֶבֶן נוֹצֶצֶת כְּמוֹ פַּיְלָה.

לְכָל הַזִּכְרוֹנוֹת

אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה:

 

יְרוּשָׁלַיִם טוֹבֶלֶת.

מִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ, זְמָן חָדָשׁ.

עַל הַבַּיִת, עַל הַגַּן. יְרוּשֶׁלֶת נוֹשֶׁלֶת.

 

 

שלמות ויראה/ הרצל חקק

 

סִימָנֵי חַג כְּמוֹ עוֹלִים מִטַּחֲנַת הָרוּחַ.

רוּחַ תִּשְׁרֶה.

זוֹכֶרֶת רְגָעִים מְשִׁיחִיִּים

לְיַד הַמֶּרְכָּבָה. לְדוֹבֵב

זְמַן תִּשְׁרֵי:

 

עַל עֲלִיבוּתָהּ. עַל זֹהַר מַלְכוּתָהּ.

לְבַקֵּשׁ לָהּ מָשָׁל. הוֹד

 

שֶׁלֹּא בָּטֵל בְּשִׁשִּׁים.

קֶסֶם יְרוּשַׁל. יִרְאָתָהּ

שְׁלוּחָה.לְעֵילָא ולְעַל. נִקְדָּשִׁים.

הִינוּמָה. מַלְמָלִים.

 

מִלִּים. כֶּסֶּה נִשָּׂא גַּלִּים.

רֹאשׁ וְחֵילִים. הֲמוֹן יְרוּשָׁלִים.

 

יִכְלֶה, הַזְּמַן יִכְלֶה

וְאַתְּ לֹא תִּכְלִי.

 

Herzel5767@bezeqint.net

 

  

לְעוֹלָם חַסְדּו/ יעקב ברזילי

   

כָּל אָדָם וְיִעוּדוֹ.

סָבִי, נוֹעַד לִתְפִלּוֹת.

מִתּוֹךְ שִׁבְעָה עֲשׂוֹרִים בְּחַיָּיו

שִׁשָּׁה עָבְרוּ עָלָיו בִּתְפִלָּה.

הוּא הִתְפַּלֵּל מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר

עַד רֶדֶת עֶרֶב,

וְגַם אַחֲרָיו.

מֵעוֹלָם לֹא יָצָא

אֶת ד' אַמּוֹתָיו

זָן אֶת גּוּפוֹ בְּמַיִם לַחַץ

וּבִתְפִלּוֹת:

"אֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ", מִלְמֵל

וְהִדֵּק רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עַל שְׂמֹאלוֹ

עַד בָּאוּ יִסּוּרִים בִּבְשָׂרוֹ.

הוּא הִסְתִּיר פָּנָיו בְּמַחְבּוֹא טַלִּית

וְלֹא רָאָה אִשָּׁה רוֹחֶצֶת בַּנָּהָר,

גַּם לֹא שָׁמַע חֲתוּלָה מְיַלֶּלֶת בְּעוֹנָתָהּ

וְלֹא יָדַע שֶׁכַּדּוּר הָאָרֶץ הוּא עָגֹל.

הוּא רַק הֶאֱמִין,

הֶאֱמִין שֶׁאֱלֹהִים הוּא חַנּוּן וְרַחוּם

וּלְעוֹלָם חַסְדּוֹ…

וּכְשֶׁסִּיֵּם לְהִתְפַּלֵּל,

סָבִי שָׁב לִהְיוֹת מָה שֶׁהָיָה,

תְּלוּלִית עָפָר.

וַאֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַתְּלוּלִית

וְאוֹמֵר שָׁלוֹם לַעֲפָרוֹ.

 

Yaakov-bar@013.net

 

 

 

שירים לקראת החגים

יוכבד בן דור/ שאין קרוב ממנו

 

אדם צריך לאדם שיהא מעבירו באהבה

אפשר גם בשיר להיות במקום שאין קרוב ממנו.

 

בעמוד השדרה זורם אצלי אור,

מילים מסנוורות אהבה

במקום שחסרה

יוכל הדמיון לחלוק פנים וגוף..

 

 

הזמנתי את אלוהים לאספרסו קצר

 

הזמנתי את אלוהים לאספרסו קצר

בבית הקפה טלטל ראשו אל כף ידי ופשט שמלתי

עד שגופי נסדק כמו אחרי ליל אהבים.

 

הו....אלוהים החזר לי שמלתי שפשטה ממני

עירומה מעל המילים מעל האותיות מעל הנקודות

ואני שותקת מקול הבכי שכתבתי ולא אקרא לעולם.....

 

 

 

להפנים את הקול שבפנים/ נעמי צליח יאנג

 

חשבתי הבוקר ללכת

לכבוד השבת, לבית הכנסת

כדי לספוג מאוירת הקודש

ולגעת עמוק בנבכי הנפש,

 

אבל במקום זה

מצאתי את עצמי יושבת עם הקפה,

מוקפת ונעטפת במחזה

של הנוף היפה,

 

יושבת במרפסת,

ותופסת

את כל השפע

של הטבע

וסופגת את היופי המרהיב

והיפעה שמסביב,

 

ומבינה שלפעמים את האלוקים

מוצאים גם בהרים ירוקים

המקיפים עמקים,

ולאו דוקא במרחקים,

כאן ועתה,

איתו אוכל להתאחד בששון

ובתרועה

למרות השאון

והתנועה,

 

ולשמוע ציוץ צפרים

גם בין שאר הדברים

ולהתעלם מהרעש ברקע

ולמצוא את אלוקיי בטבע,

 

ולהקשיב לקול שבפנים

ולהפנים,

לעצור ולהקשיב לרגע

ושמא אף לאמר :"שמע!"

 

הירגע

ושמע,

שמע

והירגע.

 

naomiyoung7@yahoo.co

 

 

כבר מסתיימת עוד שנה/ רחל קייפן

 

כבר מסתיימת עוד שנה

ושוב אחרת בפינה.

וכדי שלא להתבושש

כבר לתש״פא ברכות לי יש.

ובכן בראש וראשונה

הלואי תהא זו השנה

בה מסכות על הפנים

רק בפורים, רעיי, נשים.

שזה קורונה הנגיף

אותו נצליח להעיף,

ושמושג תיקון עולם

ישכון, אחיי, בלב כולם.

שכך תהא זו השנה

הממתינה כבר בפינה.

ולתש״פ אגיד רק זאת

שלום, ולא להתראות.

 

Skapen285466mi@comcast.net

 

 

שאלת הבת הקטנה / דורית אורגד

 

בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה

שָׁאֲלָה בִּתִּי הַקְּטַנָּה,

"אֵיךְ הָיָה הַחַג

כְּשֶׁאַתְּ הָיִית יַלְדָּה?"

"הַחַג הָיָה כְּמוֹ

שֶׁהוּא כַּיּוֹם", עָנִיתִי לָהּ,

"הוּא לֹא הִשְׁתַּנָּה".

"אֲבָל אַתְּ הִשְׁתַּנֵּית, אִמָּא,

אַתְּ כְּבָר גְּדוֹלָה!"

אֵיךְ אַסְבִּיר לְבִתִּי הַתַּמָּה

שֶׁרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא נִצְחִי,

בְּעוֹד שֶׁאֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ

בְּנֵי תְּמוּתָה?

 

 

י' בְּתִשְׁרֵי, תש"פ/ ניקולא יוזגוף אורבך

 

נִגּוּן סְלִיחוֹת נֵץ שֶׁהִתְפַּקֵּעַ מֵחַלּוֹנוֹת

בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּמִשְׁכְּנוֹת הָעֹנִי בְּעִירִי

רָדַף אַחֲרַי שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים

וְאַף שֶׁגֵּרַשְׁתִּי הַטַּלִּיתוֹת מְעוֹרִי הַמְּקֻעְקָע

וְהִגְלֵיתִי הַכִּפָּה מֵרֹאשִׁי בְּפַרְהֶסְיָה

וּמָחִיתִי מִזִּכְרוֹנִי פְּסוּקֵי הַתְּפִלָּה

וְהֶחֱלַפְתִּי אַבִּיר יַעֲקֹב בַּקָּדוֹשׁ נִיקוֹלָא

נִגּוּן סְלִיחוֹת הַנֵּץ הַקָּדוּם

רְדָפַנִי וְרָדַף עַד

הֵיכָלוֹת הוֹלֵלוּתִי בְּתֵל אָבִיב עַד

שְׁנָתִי הַשְּׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ

וְאַף שֶׁבִּקֵּשׁ לְלָכְדֵנִי בְּאָזְנַי, בְּעֵינַי וּבְמַחֲשַׁבְתִּי

יָכֹלְתִּי לוֹ

וְהִרְחַקְתִּיו וְהִכְנַעְתִּיו עַד

הֶאֱמַנְתִּי כִּי נִשְׁתַּכַּח מִלִּבִּי וְלֹא יַטְרִידֵנִי עוֹד.

 

וַיְהִי בְּלֵיל ט' בְּתִשְׁרֵי, בִּשְׁנָתִי הַשְּׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ

שְׁמַעַתִּיו מְקוֹנֵן בְּרֹאשִׁי וּמַכֶּה עַל לוּחַ לַבִּי.

טִלְטֵל גּוּפִי בְּתַעֲצוּמוֹת, כְּמוֹ דָּבַק בִּי וְסֵרֵב לְהִתְפַּנּוֹת

וְלֹא חָדַל לִבְכּוֹת, עַד זָבוּ עֵינַי דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֶגְרוּ

שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים, וְזָעַקְתִּי בְּאֶלֶף קוֹלוֹת:

"סְלִיחָה".

 

 

מחילה/ שושנה ויג

 

לפני ראש שנה עורכים חשבון נפש ומתפללים לתיקון. בשכונה יהודית רחוקה מעבר לים מתעוררים הגברים או שאינם ישנים כלל כדי לומר סליחות. גם יעקב בן השמונים עדיין יוצא לתפילותיו, מאחוריו סיפור חיים ארוך, הוא התגלגל לאמריקה עם הוריו לפני שהחלה השואה. הבטיח למשפחתו כשהיה צעיר שיישא לאישה יהודיה כשרה מארץ ישראל. הוא יושב בבית המדרש ומאורעות חייו צפים מעל דפי הסידור.

השנה באורח מפתיע צפה דמותה של שרונה בדימיונו. הוא נזכר בפניה העדינות שפגש בה לראשונה כשהיו בני עשרים. הוריה שומרי המצוות חיפשו שידוך טוב לבתם היחידה. באותם ימים הגיע לביקור ראשון בארץ ישראל. מדינת ישראל רק קמה. הסתובב בשכונות יהודיות עד שנתקלה בו באחד ממרכזי התפילה שהקימו לעולים החדשים. נזכר שהיא מצאה חן בעיניו כשחלפו בכניסה לבית הכנסת והיא סימנה אותו כחתן שלה כיצד זה ייתכן בין מאות חסידים דווקא הוא בלט ביופיו, גבוה, זקוף מעל כולם, מתפלל ומתנועע כלולב. שרונה התקרבה למעקה בעזרת הנשים והיא עדיין נערה חייכנית ותמימה שרצתה כמו כולן- להתחתן אבל לא מצאה את המיועד. כששאלה את חברותיה מי הבחור הבינה שהמיועד הגיע מאמריקה למצוא את בחירת ליבו. כבר באותו ערב סיפרה להוריה שהיא רוצה לקשור נפשה בנפשו.

 

בתפילת הסליחות בחודש אלול כשעדיין רוחו צלולה נזכר בה שקיוותה שהוריה ניצולי השואה מיהדות רומניה יהגרו עמה לאמריקה, היא שנולדה כמעט בנס בתוך מאורעות המלחמה היתה כל עולמם. בתוך קולות התפילה העולים בימי הסליחות ״אשמנו בגדנו, רחם עלינו״ נזכר עד כמה הוא היה חביב על כולם. הבטיח שיהיה בעל למופת חלם שיאהב את שרונה עד סוף ימיו. את הבטחתו לדאוג לשלושתם לויזה לא קיים מעולם. לאחר חתונתם כדת וכדין נערמו הקשיים והוא הצליח להשיג ויזה רק לאישתו שרונה.

 

כמה ניסה לשכנע אותה שתבוא אחריו לברוקלין. כבר היה לו בית בשכונה צמוד לבית הוריו. הכול היה מסודר. שנה שלמה התחנן שתעזוב את הוריה. אולם היא לא הסכימה בעקשנות לעזוב אותם. איך תעזוב את הוריה שנותרו יחידים ממשפחה מפוארת שהושמדה כליל במלחמה. קמה מריבה יום יומית ביניהם. כשהגישה לו את ארוחותיו התבונן בה יעקב ו וביקש פעם אחר פעם ״בואי איתי לאמריקה..״ אבל היא נשארה איתנה בדעתה..

 

מתוך דפי הסידור עלו לפתע מילותיה מלפני שישים שנה. ״גט, אני רוצה!״ היא החליטה להתגרש ולשים את הפרשה העגומה מאחוריה.

בגיל עשרים ושתיים שבה לחיק הוריה, אלה שאת התופת השאירו מאחוריהם. יעקב היה בקשר איתה דאג לשלומה. כל מספר שנים עוד הגיע לבקר את שרונה. הרבה לכתוב לה מכתבים. כששב לביתו לא הייתה בו טינה. בסוף ימיו צפה דמותה של אשת חלומותיו. הוא נזכר ביופיה. אישה קטנה הייתה ועיניים כחולות חכמות. היא נשארה נאמנה להוריה, וערירית כל חייה. יופייה הלך והתעמעם עם השנים. כבר לא ביקר אותה כשמצא עצמו מתגורר בקראון הייץ עם אישתו קלרה. גם לו כמו לשרונה לא נולדו ילדים. הוא שמע מידידים שהיא התגוררה עם הוריה עד שעברו לעולמם, וכשנותרה ערירית עטפה עצמה בצעירים שהיו כילדיה. היא ריכזה את הבית לתלמידי הישיבה בכפר קטן במרכז הארץ.

 

יעקב המשיך להתפלל תפילת תשובה וסליחה כל חודש אלול משחזר בדימיונו מה איתה. כיום היא מתגוררת בבית אבות צנוע. זקנה נמוכת קומה עם עיניים תכולות מבריקות שחייה חלפו כמו שחיי כולנו חולפים. היא עדיין מקפידה על תלבושות מהודרות ומקפידה על כל ההלכות והמצוות. ומספרת לכל מי שאפשר על סיפורה האישי הטרגי, על המלחמה הארורה, על ההצלה, והעיקר שיברון הלב הגדול שחוותה כשהתגרשה. הוא ידע כל חייו שהיא הפסיקה להאמין בגברים. ואת מסירותה ואהבתה העניקה להוריה. לפעמים היא חולמת שהיא שוב בת עשרים צעירה ויפה, ושוב היא פוגשת מיועד שיישא אותה לאישה ויגלגל אותה לחיים טובים עם כל מי שהיא אוהבת. והוא מתפלל כל שנה בימי הסליחות ומבקש ממנה סליחה, יודע שגם עולמו חרב עליו באותה פרידה.

 

מגדה וגנב הלבבות/ רמי דגן

 

הבנים של מגדה גדלו על תותים, קרמבו, ומלפפונים. החיים של מגדה היו תותים. באביב היתה מתייצבת כמו שעון אצל מנחם וייס שהיה לו טרקטור פרגסון אדום ופועלות שידעו מה זה להתכופף. העבודה הייתה מתחילה כשהשדה היה עדיין רטוב מטל והאדמה כהה ובוצית מהשקיית הלילה. מנחם היה פורק אותן בחמש וחצי בבוקר מנומנמות וקפואות מהנסיעה בטנדר, הן היו יורדות בשקט, אוספות את המזמרות הקטנות ואת השק שהיה מתלבש בדיוק על הרווח בין הכתף לצוואר, לכל אחת הוקצה תלם והיא הייתה יורדת על ארבע או שוברת את הגב בקידה עמוקה לכל תות ותות, מתקדמת לאט לאט וקוטפת רק את האדומים והבשלים. מנחם היה עומד ומשגיח, זועק על המתעצלות ונובח על הקוטפות שכדי למלא את המכסה שלהן היו מחביאות בתחתית הסל גם תותים ירוקים וקטנים. מגדה הייתה מהמתכופפות, משתחווה לכל תות ותות עד שכאב הגב היה מוריד אותה על הברכיים. היא למדה להתכופף באושוויץ, להתכופף מהמכות, מתשומת הלב של השומרים, ולכופף את הנפש לכדור קטן שלא מרגיש כאב. הידיים שהיו מחטטות בפחי האשפה של אושוויץ קטפו עכשיו תותים הישר לצלחות הסוחרים העשירים. אם רק ידעו איפה היו הידיים האלה, הסמויות מהצלחות הלבנות שלהם, מקושטות באבקת סוכר צחורה כמו שלג שירד במחנה והיה מוכתם ברעב. ואז יום אחד קצת אחרי ליל הסדר ולפני החום הגדול היה השדה מקריח מנקודות אדומות. מגדה ידעה שהגיעה העונה להתכופף במקום אחר, הסוכנות הייתה מגייסת אותה לקטיף מלפפונים בחממות של עין שמר, לפחות העבודה הייתה קרובה לבנימינה, חור בקצה העולם ליד המסילה. אהוד מנור היה עוד ילד ומעולם לא ראה את המתכופפת יוצאת בחמש בבוקר מהבית ומגיעה עם ההסעה בארבע אחרי הצהריים. אהוד מנור לא ראה אותה ולא ראה את הבעל שלה אגון שעשה לה בן אחד ולא יצא מהבית גם בליל שבת כשהגברים בחולצות לבנות היו חוזרים מבית הכנסת חפופים אחרי מקלחת ולפני משחק קלפים במרפסת. אגון היה נוקשה ושתקן, אחד שלא התכופף בחיים שלו, הוא לא היה צריך, הוא נולד כפוף. הם הכירו בחמישים ואחת והתחתנו אחרי שנה בחצר המשק של הבית ליד המסילה שלקחה לו את החיים. עונת המלפפונים נגמרה לקראת סוף הקיץ ועונת הסלק התחילה. כשהעננים קדרו, בישר הקרמבו את בוא הסתיו. כל החורף הייתה יושבת בסוף קו הייצור, מריחה מרחוק את המקצפת נוחתת על ביסקוויט עגול שהמשיך את דרכו למפל השוקולד ואז למקפיא שעיצב סופית את הקרמבו לחצי ביצה עם קליפת שוקולד כל כך שבירה ועדינה שרק ידיים מהירות ומיומנות יכלו לעטוף אותו במהירות ותוך כדי כך לסדר אותו בקופסאות קרטון עשרים וארבע יחידות. ככה עבדה כמה שנים עד שיום אחד הגיע לבנימינה ארנסטו חבש, המפקד הכללי של צבא של איש אחד, אחד שהיה בקיא ברזי העולם הדמיוני שבו הוא חי. יום אחד כשחזרה בהסעה, ראתה אותו מסתובב לבוש בהידור מדיו, מעוטר בשפם דק ומבט מפשיט שהיה רק שלו. נשים הילכו עליו קסם, ומגדה שהייתה כבר זקנה מיובלת בת שלושים ושתיים, אפורת שיער משנים של הזנחה ותזונת מחנות, לא יכלה שלא להביט לתוך עיניו האפורות ולהרגיש אולי בפעם הראשונה את פרח הדובדבן שלה נפתח, והוא בחושים מחודדים ידע שהיא נקטפת בו, הם לא התקרבו אחד לשניה ולא החליפו מבט, הם לא היו צריכים. שבוע חלף ומגדה עברה לגור איתו בצריף משאירה מאחור את אגון המסוגר, מתעלמת מהמבטים המשתאים של חקלאי המושבה, שראו בה זונה, ואת נשות המושבה שהרגישו שהפכה גם אותן לזונות.

הנה ארנסטו והזונה צעקו אחריהם ילדי השכונה, רודפים אחריהם וחורצים לשון, מוצצת! מוצצת! צעקו גם הילדים שלא ידעו על מה המדובר אבל ידעו טוב מאוד שהמתכופפת עושה את זה, ושזה גס, והיא באמת מצצה את הצוף מהחיים החדשים שניתנו לה, חיים בלי יבלות, חיים בלי אגון, בלי מנחם, בלי קרמבו, חיים שהם רכבת שנוסעת מהר לשום מקום.

 

rdagan@gmail.com