לא טוב היות האדם לבדו, אבל אלו הם חיי

הייתי ממש שם בימי הסגר הראשון, גם בסגר השני אהיה לבד. הייתי שם בין מערכות יחסים ושם אחרי פרידות. בקיצור, אני בודדה. בודדה של לבד

הדס פרץ
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית




לא טוב היות האדם לבדו וכל זה, ובכל זאת אני שם כבר שש שנים מאז שהתגרשתי בפעם השנייה. גם לפני כן, אפשר לומר, הייתי שם לא מעט. הייתי ממש שם בימי הסגר הראשון, וגם בסגר השני אהיה שם. הייתי שם בין מערכות יחסים ושם אחרי פרידות.

בקיצור, אני בודדה. 

בודדה של לבד. 

לבד של קניות בסופר ולבד של סופי שבוע, לבד של ערב ולבד של גיחה לים, לבד של בית ולבד לפעמים מחוצה לו. 

יש משהו בזמנים האלה שמרחף באוויר ומכנס אותנו הביתה אל הגרעין המשפחתי שלנו, והגרעין שלי הוא אני, משפחה בת נפש אחת. בינתיים. אני מנסה להיזכר מתי התחיל לי לבדי. האם יש שלב כזה או רגע ביוגרפי קדום. לפעמים זה מרגיש יותר כמו תחושה. משהו שכרוך בהרגשה של שונות או חוסר הבנה. אולי קלאסיקה של ילדה רגישה. מגיל צעיר הפריעו לי רעשים מכל סוג, הייתה לי שינה קלה, הסתובבתי בעולם בלי אפידרמיס, פגיעה, ונוצר איזה מרחק הגנה כי הלבד הפך להיות כתובת ראשונה להרגעה.

גם בביחד שהיה לי, ידעתי לא מעט לבדות. אולי זו הייתה כבר התניה. חזרתי אל מה שהיה לי בטוח וששמר עליי כשהיה לי רע. מעל כל מעטה זוגיות ריחפה גם עננה, שיש לי לאן לברוח ושתמיד אוכל להשאיר איזו פינה שתהיה רק שלי, אם אצטרך, אם תגיע השעה, אם לא אהיה מובנת או קשה להכלה. אם איאלץ לארוז את עצמי ולהתחיל שוב מהתחלה. 

נדמה לי שכך סללתי בעצמי את היותי בין כה וכה, כמו שכתב לו נתן זך, לבדי. ויש גם יתרונות, שווה להתפאר. איך הכרתי מוסכי רכב בכל רחבי תבל, התמקצעתי בפוליסות וביטוחים, למדתי קצת חוזים, התמקחתי (בזה אני עדיין לא משהו) כמעט עם כל אנשי המקצוע, טיילתי לבדי בעולם, וחוץ מלקדוח למדתי את כל התפקידים של מה שלכאורה מיוחס לגברים. 

לא פעם תהיתי אם זאת רק מנת חלקי, להיות כל כך הרבה זמן לבדי, אז הצצתי קצת על אחרים, אלו עם המשפחות, הפעילים בקהילות, חברי הקבוצות ומי שעוטף את עצמו בסביבת בני אדם מדי יום, 24 שעות. נדמה לי שגם הם טועמים טעמה של לבדות, ושגם הם מודעים לתחושת הבדידות. 

כולנו אוכלים לבד, ישנים לבד, חושבים לבד, מרגישים לבד. אפשר להיות לרגעים לבד מול בני זוג ולבד מול הילדים, לבד בתקופות קשות וממש לבד כשפוגשים עצבות. לבד כי אנחנו נפרדים, לבד כשלא מרגישים אהובים. מרגע שנחתך לו חבל הטבור ועד שנחתים את הכרטיס בחזרה, מהנשימה הראשונה ועד זו האחרונה, נהיה פה לבדנו, עם עצמנו. 

לאחרונה הבנתי שיש שוני בין כל מיני לבדים. במקום בו הלבד שלי רחוק ממני, רחוק מהכתיבה, רחוק ממה שמרגיש מחובר, רחוק ממה שאני באמת רוצה, רחוק מלקבל את כל החלקים שיש לי להציע (גם אם הם פחות מחמיאים) ורחוק מאהבה, או אז פוגש הוא בבדידות מכאיבה. אבל כשהלבד מקרב אותי אל עצמי, כשהוא מעשיר ומעמיק, מחזק ומחסן, כשהוא מעורר בי רצון לעשייה ויצירה, כשהוא מלא בתוכן, חירות והתרגשות מהלא נודע, או אז אני מתחזקת וגדלה. 

פתאום, כך נדמה לי, הבנתי איזו הבנה, בעזרתה של חברה חכמה. הבנתי שההפך מלבד הוא לא יחד, כי גם ככה כולנו בין כה וכה בודדים, כמו שאמר אז נתן זך. להיות יחד לא פותר את הבדידות, היחד לא מונע להרגיש לבדות, היחד לא ממסך נפרדות או שונות. מה שנותר לי ללמוד הוא להיות לבדי אבל לגמרי איתי. 

ואם צריך לסכם, לא טוב היות האדם לבדו – זה ברור, השאיפה היא למצוא ביחד שיש בו גם לבד, ביחד ממקום יותר שלם, ביחד בלי ציפיות שייפתרו לי את הבעיות, ביחד שכולל קודם את עצמי ואחר כך גם אותו, אז נראה לי שהוא לגמרי יכול לבוא. 

הדס פרץ היא כתבת ומרצה