"אני לא מאושרת מהעובדה שאני מתבגרת, אבל אני עדיין יכולה להעמיד פנים שאני צעירה ב-15 שנה ממה שאני באמת. אני לא אוהבת להזדקן, אני אוהבת להיראות צעירה. למה לא? זה לא חטא!"
הדוברת היא סופיה לורן, שתחגוג ביום א' הקרוב את יום הולדתה ה-86. לורן נחשבת עד היום לאחת הכוכבות הגדולות והנחשקות של עולם הבידור העולמי, הודות למיקס מוצלח בין פרובוקטיביות לאלגנטיות ולוק מצודד במיוחד. "מי שרואה את לורן, רואה את אפרודיטה", נכתב עליה פעם בכרזה של אולפן קולנוע איטלקי. "בפניה של סופיה משתקפות כל 24 שעות היממה – ובעיניה משתקפת שעת חצות", היגג עיתון צרפתי. לורן עצמה סיכמה בפשטות: "סודי הוא מותניי החטובות", הצהירה.
כתבות קודמות במדור "שדרת הכוכבים":
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
רבים מכתירים את סופיה לורן כיצוא המוצלח ביותר של ארץ המגף, ואולי זה הזמן לאכזב, ולספר שהציטוט "כל מה שאני, אני חייבת לספגטי", שמיוחס לה כבר שנים, לא באמת יצא מפיה. "מעולם לא אמרתי כזה דבר. זו חוצפה" הבהירה בחיוך באחד מריאיונותיה. מה שכן, היא באמת נולדה באיטליה. זה קרה ב-20 בספטמבר 1934.
סופיה וילאני שיקולונה נולדה לאב מהנדס ולאם שחקנית שלא היו בזוגיות. האב סירב להתחתן, וגם לא ממש חשק במערכת יחסים עם בתו. בואו נאמר שהוא לא יצא מגדרו על מנת להיפגש איתה. "אבא שלי היה מגיע רק כשאמא שלי שלחה לו מכתבים שבהם כתבה שאני חולה מאוד. לא היה לי אכפת למה הוא הגיע, רק רציתי שיהיה לי אבא כמו לכל החברים שלי", סיפרה באחד מריאיונותיה הרבים.
בזמן מלחמת העולם השנייה, סופיה גרה עם אמה ואחותה מריה אצל סבתה בפוזולי, עיר שסבלה מהפצצות רבות: "הייתי כלום, ילדה קטנה ועצובה, אפופת דיכאון, בגלל החיים שחייתי עם משפחתי ללא אבא. כולם היו רעבים בגלל המלחמה", סיפרה על חייה באותה תקופה. לורן הקטנה הייתה כה דקיקה ששאר הילדים בשכונה כינו אותה "הקיסם".
במהלך אחת ההפצצות נפצעה סופיה, מה שדרבן את האם ואת שתי בנותיה לעבור לגור בנאפולי עם קרובי משפחה. שם השתפרו העניינים לאחר שהקימו עסק משפחתי וביתי - סבתה של סופיה פתחה פאב בסלון הבית ומכרה שם ליקר דובדבנים שהכינה בעצמה. גם סופיה, אחותה ואימה נרתמו למאמץ הפרנסה: האם ניגנה בפסנתר, מריה שרה וסופיה מלצרה ושטפה כלים. הפאב המאולתר זכה להצלחה והפך לפופולרי, בעיקר בקרב החיילים האמריקנים ששירתו בקרבת מקום.
ב-1950, כשהייתה בת 16, נרשמה סופיה לתחרות "מיס איטליה" וזכתה בה במקום השני. התחרות הזו שינתה את חייה, שכן שם הכירה את מי שיהפוך בהמשך לבעלה ולאהבת חייה, המפיק האיטלקי קרלוס פונטי. זאת אומנם הייתה נקודת ההיכרות, אבל עד שיגדירו את עצמם כבני זוג יעבור עוד זמן רב (ועל כך בהמשך). אחרי התחרות נרשמה לורן לבית הספר הלאומי של איטליה לקולנוע, והחלה לקבל תפקידים קטנים בסרטים.
ב-1953 הפכה סופיה שיקולאני לסופיה לורן, בעצתו של פונטי שחש שהשם החדש יפתח בפניה דלתות. השם לורן נבחר מפני שהיה דומה לזה של מרתה תורן, שחקנית שוודית מפורסמת באותם שנים. הודות לשינוי השם (או שפשוט הגיע זמנה לפרוץ), זמן קצר לאחר מכן קיבלה לורן את תפקידה הראשון הגדול בסרט "אאידה", הגרסה הקולנועית לאופרה המוכרת. לורן לוהקה לאחר שהבחירה הראשונה לתפקיד, רנאטה טבאלדי, ויתרה עליו מכיוון שהמפיקים לא רצו להשתמש בקולה עבור קטעי השירה שבסרט, והעדיפו לדובב אותה באמצעות זמרת אחרת. לורן לעומתה שמחה לקבל את התפקיד. "לא יכולתי להרשות לעצמי להיות גאה מספיק כדי להגיד לא", הסבירה. היא קיבלה שבחים על הופעתה, והתפקיד הוביל לעוד רבים אחרים.
להוליווד לא לקח יותר מדי זמן לגלות אותה. לורן האיטלקייה היוותה ניגוד לבלונדיניות ששלטו בעולם הבידור האמריקני, דוגמת מרילין מונרו, ג'יין מנספילד, שרי נורת', קים נובאק ורבות אחרות, מה שעזר לה לבלוט בנוף הבלונדיני והצפוף.
ב-1957 היא החלה להופיע בסרטים אמריקניים, וב-1958 חתמה על חוזה עם אולפני פרמאונט, ששיבצו אותה לכמה מהפרויקטים המובילים שלהם ולצד שחקנים מוכרים כמו וויליאם הולדן, אנתוני פרקינס וקארי גראנט.
וכאן ,ברשותכם, נחזור כמה שנים אחורה. כאמור ב-1951, כשהייתה בת 16, פגשה לורן את מי שעתיד היה להפוך לבעלה, המפיק האיטלקי קרלו פונטי, אשר היה מבוגר ממנה ב-21 שנים. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון", סיפרה. למרות הקליק המיידי, השניים החלו לצאת יחד רק כעבור שלוש שנים: "הרגשתי בבית. בטחתי בו. הוא גונן עליי ועזר לי להתגבר על חוסר הביטחון שלי. הרגשתי שהוא יטפל בי, משהו שאף גבר לא עשה לפניו". לורן אולי הרגישה עם פונטי בבית, אבל את הבית האמיתי שלו הוא חלק עם מישהי אחרת – אשתו. השניים אומנם היו פרודים, אך לא יכלו להתגרש מכיוון שהחוק האיטלקי אסר עדיין על גירושים באותם זמנים. כצפוי, זה העיב על הקשר ומנע מהשניים להיות אקסקלוסיביים.
ואם זוגיות מוזרה עם גבר תפוס אחד לא הספיקה, ב-1957 לורן לקחה חלק בשערורייה רומנטית נוספת, הפעם עם קארי גראנט שהיה נשוי גם הוא. בזמן צילומי הסרט המשותף שלהם, "הגאווה והתשוקה", השניים החליטו לממש את הכימיה שהייתה להם מול המצלמות גם מאחורי הקלעים. גרנט כל כך התלהב עד שכבר תכנן להם עתיד משותף – והציע לה נישואים. היא שקלה את ההצעה: "לא אכחיש שהוא הצליח לבלבל אותי", הודתה, אבל בסופו של דבר דחתה את הטבעת: "הוא היה שייך לאמריקה אחרת. הרגשתי שלעולם לא אהיה שייכת לשם, בגלל המקום שממנו הגעתי".
גרנט לא התייאש והמיר את הצעת החתונה בליהוקה של לורן לסרט הבא שלו, "ספינת האהבה", שהיה אמור להתחיל להצטלם זמן קצר לאחר מכן. רק מכשול קטן עמד בדרכו - אישה בשם בטסי דרייק, שהייתה במקרה גם אשתו.
דרייק לא רק כתבה את התסריט לסרט, אלא גם הייתה אמורה לככב בו לצד בעלה. ובכן, כפי שאפשר להבין מהצעת הנישואים שלו ללורן, בשלב הזה התוכניות של גרנט כבר לא כללו את אשתו. הוא דאג שמושא תשוקתו תקבל את התפקיד שדרייק הייתה אמורה לשחק, וכדי להוסיף חטא על פשע גם דאג לשכתב את התסריט ולשלול מאשתו את הקרדיט על כתיבתו.
אחרי כל מה שגרנט עשה כדי לשמור את לורן קרוב אליו, הרומן ביניהם לא החזיק מעמד והסתיים בטעם רע עוד לפני שסיימו לצלם את הסרט הראשון מבין השניים. זה כמובן הוביל להרבה מבוכה ואי נעימויות על הסט של "ספינת האהבה", במיוחד לאחר שגרנט ביקש לחדש את הקשר, אך גילה שלורן כבר חזרה לזרועותיו של פונטי. אגב, מסתבר שבטסי לקחה די בקלות את מה שבעלה עולל לה. השניים נפרדו רק כשנה לאחר מכן, נשארו מיודדים והתגרשו רשמית רק ב-1962.
לורן מצידה השתמשה ברומן עם גרנט כדי לגרום לפונטי לקנא קצת: "רציתי לבחון אותו, לדעת איך הוא מרגיש כלפיי. חשבתי שאם הוא יכעס ויקנא, זה יראה שהוא אוהב אותי". ובכן, פונטי אכן קינא, והביע זאת על ידי כך שהכה אותה. היא ממהרת להרגיע: "הוא עשה זאת, אבל בעדינות. אין צורך להגזים. אבל זה מה שגרם לי להרגיש טוב, להבין שעשיתי את הבחירה הנכונה".
פונטי כאמור היה בשלב הזה עדיין נשוי אך פרוד מאשתו הראשונה ג'וליאנה, ללא יכולת להתגרש ממנה. הוא וסופיה נאלצו לפנות למדינה אחרת לעזרה – באותם זמנים היה קל וזול יותר להתגרש במקסיקו, שם בתי המשפט גם לא חייבו את הנשים להיות נוכחות. הדרך הזו התגלתה כפופולרית עבור לא מעט כוכבים הוליוודיים – אליזבת טיילור, ריצ'רד ברטון, מרילין מונרו, צ'רלי צ'פלין וקתרין הפבורן, כולם ניצלו את האפשרות הזו על מנת להתגרש מבני זוגן ומבנות זוגם.
מובן שגירושים בדרך עקיפה יובילו בדרך כלל לחתונה מוזרה לא פחות. מכיוון שהשניים לא יכלו להתחתן באיטליה, שם פונטי נחשב עדיין לנשוי רשמית, בני הזוג ערכו את החתונה במקסיקו אך לא נכחו בה בעצמם. שני עורכי דין מטעמם מילאו את מקומם מול הכומר, חתמו על כל מה שצריך וחיתנו מרחוק את בני הזוג. סוף טוב, הכול טוב? לא ממש. בסופו של דבר, כל הטריקים לא באמת עזרו להם.
אף שעשו כל מה שביכולתם כדי להתחמק מהחוק, השלטונות האיטלקיים שמו קץ לתעלולים והודיעו לבני הזוג שאם יחזרו לאיטליה, פונטי יואשם בביגמיה. "זו הייתה תקופה מלחיצה. החיים לא פשוטים כשהחוק נגדך", נזכרה לורן כשסיפרה על הימים ההם. בני הזוג ביטלו את הנישואים אך המשיכו לחיות יחד. הסאגה הגיעה לסיומה רק ב-1964, לאחר שכל המעורבים מצאו פתרון: קרלו ואשתו החוקית הוציאו אזרחות צרפתית, מה שאפשר להם להתגרש באופן רשמי ולקרלו לשאת סוף-סוף את לורן לאישה, הפעם בחתונה אמיתית. נראה שזה היה שווה את ההמתנה – השניים הביאו לעולם שני ילדים, ונשארו נשואים עד שפונטי הלך לעולמו ב-2007.
בזמן שהתמודדה עם חייה הרומנטיים המסובכים, הקריירה של לורן המשיכה לשגשג. ב-1960 לוהקה לסרט "לה צ'וצ'ארה", המספר על אם ובתה בת ה-13 הבורחות מההפצצות ברומא בזמן מלחמת העולם השנייה ומותקפות על ידי חיילים. באופן מוזר, גם אם לא בהכרח מפתיע, לורן בת ה-26 יועדה לשחק דווקא את תפקיד הבת – שגילה בסרט הוא 13, מחצית מגילה של לורן באותו הזמן. היא סירבה ודרשה לשחק את תפקיד האם, אשר דמותה הייתה מבוגרת ממנה: "הרגשתי שנכון יהיה לקחת את הסיכון בגילום אישה מבוגרת יותר, מכיוון שהסיפור היה כל כך יפה", הסבירה אז בריאיון. לתפקיד הבת לוהקה בסופו של דבר השחקנית הצעירה אלאונורה בראון שהייתה בת 12, קרובה לגיל הדמות.
הסרט זכה להצלחה גדולה בקופות ואצל המבקרים, ולורן גרפה גם היא שבחים ולמעלה מ-20 פרסים, כולל את הנוצץ ביותר - פרס האוסקר בטקס שנערך ב-1962. הייתה זו הפעם הראשונה שבה שחקנית שאינה דוברת אנגלית מלידה קיבלה את הפרס.
ובהחלט, שנות ה-60 היו מוצלחות מאוד עבור הכוכבת, שנחשבה אז לאחת השחקניות האהובות בעולם. היא חלקה מסך עם כמה מהכוכבים הגדולים ביותר של אותה התקופה, בהם קלארק גייבל, צ'רלטון הסטון, פול ניומן, גרגורי פק ומרלון ברנדו, וכבשה את לבבותיהם של כמה וכמה מהפרטנרים שהופיעו לצידה. ריצ'רד ברטון הפליג בתיאוריו עליה: "עיניים חומות יפהפיות בתוך ראש מופלא, שועלי, כמעט שטני ואינטליגנטי. היא ניצחה אותי פעמיים בשבץ נא". נואל קווארד פנטז: "צריך לפסל אותה משוקולד כדי שהעולם יוכל לטעום ממנה", ופיטר אוטול אימץ גם הוא את מוטיב המזון: "ככל שביליתי יותר זמן עם סופיה, כך היא נראתה לי יותר ויותר אכילה" - משפטים שאולי החמיאו פעם, אבל כיום היו מעוררים מהומה ובצדק.
וגם ללורן היה מה להגיד על הכוכבים ששיחקו לצידה. הבולט שבהם היה השחקן האיטלקי מרצ'לו מסטרויאני, שלצידו כיכבה ב-14 סרטים: "לא הרגשתי שזו עבודה כששיחקנו יחד", אמרה. מרלון ברנדו, לעומת זאת, גרר ממנה תגובה הפוכה: "לא נהניתי לעבוד איתו". גם מקלארק גייבל אין לה זיכרונות טובים מדי: "הוא היה כל כך רציני על הסט. היה לו מנהג מוזר, הוא נהג לסיים בדיוק בחמש. היה לו שעון שצלצל בחמש אחר הצהריים, ולא עניין אותו אם היינו בדיוק באמצע סצנה. הוא אמר להתראות ועזב את הסט!"
ב-1964 רמת התהילה שהגיעה אליה התבטאה במשכורת שקיבלה - לא פחות ממיליון דולר על השתתפותה בסרט "נפילת האימפריה הרומית". לרוע המזל, לורן אולי צחקה כל הדרך אל הבנק אבל מפיקי הסרט בכו בדרך ההפוכה, אל לשכת האבטלה, שכן הוא התגלה ככישלון גדול.
באותה השנה זכתה הכוכבת לרשום וי על ביקור במדינה קטנה בשם ישראל, שאליה הגיעה על מנת לצלם בה את הסרט "יהודית". לורן גילמה את הדמות הראשית, אישה שננטשה על ידי בעלה, קצין צבא גרמני, בימי מלחמת העולם השנייה. הסרט מספר על ימי המנדט הבריטי, כשאותו קצין גרמני מאמן את הכוחות הערביים לקראת העימות הממשמש ובא. יהודית הופכת לשליחת ה"הגנה" ונשלחת לסוריה, במטרה לעצור את בעלה.
=ו
ההפקה ההוליוודית בלטה באופן מובהק בנוף העיר נהריה, שם הוקם מתחם הקרוואנים של כוכבי הסרט. מובן שהעניין סיפק אטרקציה חלומית עבור תושבי העיר והסביבה, שהגיעו לאזור על מנת לנסות לקבל הצצה חטופה באורחים מהוליווד, ולורן בראשם. "סופיה מתנועעת, מחייכת, מצחקקת, מדברת ואפילו - אוכלת. והכול אצלנו - בישראל! ממש מעורר רטט והתרגשות", כתבה בהתלהבות העיתונאית הנרגשת מירה אברך בטור ב"ידיעות אחרונות". גם שחקנים ישראלים זכו לקחת חלק בצילומים, בהם שפרירה זכאי, שרגא פרידמן וזהרירה חריפאי. בין הניצבים בסרט היה יוני נתניהו ז"ל, אחיו של ראש הממשלה, שהוא וחיילים נוספים מחטיבת הצנחנים גילמו חיילים המגינים על היישוב היהודי.
הסרט יצא לאקרנים ב-1966, לא זכה להצלחה גדולה אבל היה מקור לגאווה ישראלית, וזה מה שחשוב. כצפוי, שכנינו הערבים פחות פרגנו. העיתון המצרי "אח'ר סאעה" האשים את לורן ב"שוטטות בחוצות חיפה ותל אביב", והיא הוכנסה לרשימת החרם של הליגה הערבית עקב "שיתוף פעולה עם הציונים". היא לא התרגשה מהעניין, וכשנשאלה על כך הזכירה שסרטיה תמיד הצליחו מאוד במצרים. אגב, לורן הייתה אמורה להגיע לארץ פעם נוספת ב-2016, אך הופעתה בוטלה עקב "סיבות אישיות".
בעוד ששנות השישים היו מוצלחות מאוד מבחינת הקריירה שלה, מאחורי הקלעים לורן לא מצאה סיבה לחייך. היא אולי הפכה לאחת השחקניות המצליחות בעולם, אבל את חלומה להפוך לאם היא התקשתה להגשים. "כשהתקרבתי לגיל 30 הרצון שלי להביא ילדים לעולם הפך לאובססיה", כתבה לורן ב"אתמול, היום, מחר", ספרה האוטוביוגרפי אשר יצא ב-2014. "כל כך אהבתי ילדים. בזמן צילומי הסרטים שלי התיידדתי עם השחקנים הילדים, ונשארתי איתם בקשר זמן רב אחרי שהסתיימו".
בגיל 29 היא נכנסה להיריון שהסתיים, לדאבון ליבה, בהפלה טבעית בזמן צילומי סרט במילאנו, ללא אף חבר או מכר תומך לצידה: "הזיכרון הכי נורא שלי מאותו לילה הוא המבטים המאשימים של האחיות, שהיו נזירות. כמו שאר העולם, הן ידעו שאני לא נשואה לבן הזוג שלי. הן היו חסרות רגישות, לא אנושיות, מלאות בדעות קדומות ובורות".
לורן מספרת שהרצון להיות אמא האפיל על כל חוויה משמחת שעברה באותן שנים: "החיים שלי ככוכבת החווירו לעומת השמחה שראיתי אצל אימהות טריות שעמדו להיניק את תינוקותיהן". ארבע שנים לאחר מכן היא נכנסה להיריון בשנית, אך גם כאן הסתיים העניין בהפלה טבעית. הרופא, שהוזעק במיוחד ממסיבת קוקטייל שבה נכח והגיע רק כעבור שעתיים, אמר לה: "גברת, אין ספק שיש לך ירכיים נהדרות ואת אישה יפהפייה, אבל לעולם לא יהיה לך ילד".
לשמחתם של לורן ובעלה, הוא טעה. הכוכבת מצאה רופא אחר שאבחן כראוי את הבעיה: "הגוף שלי לא הפיק מספיק אסטרוגן, מה שמנע מהביצית להגיע לרחם. זה נפתר בקלות על ידי זריקות". ב-1968, כשהייתה בת 34, לורן הגשימה את חלומה והפכה לאם: "קרלו ג'וניור נולד. ההרגשה הכי נהדרת והכי מתוקה שאי פעם חוויתי, שמחה שאי אפשר לתאר", סיפרה. חמש שנים לאחר מכן נולד בנה השני, אדוארדו: "כשנולד בני הראשון הייתי בטוחה שזה הכי טוב שיכול להיות, אבל אדו הכפיל את השמחה שלי".
לאחר שהפכה לאם החליטה לורן להוריד הילוך בכל הקשור להוליווד והופיעה בפחות סרטים, רובם איטלקיים. הקהל עדיין אהב אותה, אך המבקרים לעומת זאת לא תמיד. הסרט "מפגש קסנדרה" למשל, שיצא ב-1976 ובו כיכבה לצד ריצ'רד האריס ומרטין שין, זכה להצלחה קופתית יפה, אך נקטל בביקורות ואף זכה לצעקות בוז בחלק מההקרנות המקדימות שנערכו לו. לעומתו, הסרט האיטלקי "יום מיוחד" (1977) זכה בפרסים רבים בטקסים בינלאומיים, כולל פסלון "גלובוס הזהב" עבור הסרט הזר הטוב ביותר. ב-1979 יצא ספר ביוגרפי רשמי על אודות חייה (שנכתב על ידי הסופר ארון אדוארד הוטצ'נר), ובעקבות הצלחתו היא כיכבה בתור עצמה ובתור אימה בסרט שבוסס על המסופר בו.
לאורך השנים הוכיחה לורן את יכולותיה לא רק בתור שחקנית אלא גם כזמרת. היא הוציאה במהלך השנים כמה שירים ואלבומים, כולל אלבום שירים קומיים עם השחקן פיטר סלרס. בשנות ה-80 היא הרחיבה את האימפריה שלה לאופקים נוספים, ועשתה משהו שאף כוכב או כוכבת לא עשו לפניה – היא הוציאה בושם הנושא את שמה. כן – סופיה לורן הייתה הראשונה לעלות על הקונספט הרווחי מאוד שאימץ מאז כמעט כל כוכב שמכבד את עצמו. הבושם, אשר זכה לשם המקורי "סופיה", נחל הצלחה ובעקבותיו הגיע גם ליין של איפור עיניים. לורן לחלוטין סללה את הדרך לקיילי ג'נר.
אבל היו גם אירועים פחות נעימים באותן שנים, כמו הפעם ההיא שבה נכנסה לכלא. ב-1982, לאחר הליך משפטי שנמשך כשמונה שנים, בית המשפט באיטליה מצא אותה אשמה בגין עבירות מס, שלטענתה נגרמו בגלל טעויות שעשה רואה החשבון שלה. השופט לא קנה את התירוץ וגזר עליה עונש מאסר של 30 ימים, שמתוכם ריצתה 17 בלבד. "זה כאב כי הייתי חפה מפשע. הייתה לי הנהלה לא טובה", נזכרה לאחרונה בריאיון. המאסר לא פגע בפופולריות של הכוכבת, וכשיצאה מהכלא קיבלו את פניה המוני עיתונאים ומעריצים.
לורן אולי הפסידה בקרב אבל ניצחה במלחמה, גם אם לקח לה כמה עשורים טובים לעשות זאת. ב-2013, 39 שנים לאחר שהואשמה לראשונה, פסק בית המשפט שהצדק אכן היה בצד של הכוכבת. "אני מאושרת, סאגה שנמשכה קרוב ל-40 שנה סוף-סוף הגיעה לסיומה", אמרה אז הכוכבת והוסיפה: "אני תמיד מסתכלת אל העתיד. אני משאירה מאחוריי חוויות נוראיות כמו זו".
החל משנות -90 לורן הופיעה במספר מועט של סרטים, אבל הוותק שלה בתעשייה הביא לה מספר פרסים של כבוד, בהם פרס אוסקר מיוחד על תרומתה לקולנוע העולמי שקיבלה ב-1991 ואת פרס מפעל החיים של "גלובוס הזהב" ב-1995. את מרבית זמנה היא מקדישה לתחומים אחרים – בין היתר הוציאה ליין של תכשיטים ותכשירי קוסמטיקה וכתבה ספרי בישול.
בשנה שעברה, לרגל חגיגות יום הולדתה ה-85, היא הציעה מבט קצר לאחור על חייה המרתקים: "החיים שלי היו נפלאים, יוצאי דופן בכל צורה. הייתי אישה פשוטה שידעה ליהנות מהדברים הטובים שהחיים הציעו. תמיד הסתכלתי קדימה וחשבתי על הדבר הבא שארצה להשיג. חייתי חיים מלאים, עם הרבה עוצמה. אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות אותם עם יותר תשוקה מאשר בדרך שבה חייתי".