חששה לקביעות? המנהל זוכה ממעשה מגונה

מזכירה במחלקה במפעל התלוננה שהאחראי עליה נגע לה בחזה ושלח לה סרטונים בעלי אופי מיני. אבל השופט קבע: אי אפשר לקבוע שביצע עבירה

עו"ד סרגיי (דוד) מורין | פסקדין
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית
בית משפט השלום בבאר שבע זיכה לאחרונה מנהל מחלקה במפעל בדרום ממעשה מגונה במזכירה שהתלוננה שנגע בחזה שלה. בהכרעת דין שהתפרשה על פני 71 עמודים קבע השופט רון סולקין כי גרסת המתלוננת הייתה בעייתית ותמוהה ולא נתמכה בראיות, כך שאי אפשר לבסס עליה הרשעה פלילית. השופט התייחס בין היתר לעיתוי ולמניע מאחורי הגשת התלונה בסמוך לשיחת משוב שגרמה למתלוננת לחשוב שהנאשם יפגע בסיכוי שלה לקבל קביעות, ולמערכת היחסים החברית שהמשיכה להתנהל ביניהם גם אחרי שלכאורה ביצע את המעשים.

 

המתלוננת והנאשם הכירו זה את זה שנים רבות והיו מיודדים עד לחשיפת הפרשה. בכתב האישום שהוגש בשנה שעברה נטען כי כמה ימים אחרי שהמתלוננת הועברה למחלקה של הנאשם הוא קרא לה לשיחת "תיאום ציפיות" שבמהלכה נגע לה בחזה ואמר שזה הרגיש טבעי. למחרת בעבודה הוא שאל אותה: "את לא רוצה לתת לי להרגיש? בלי לחץ".

 

התביעה הסתמכה בעיקר על עדות המתלוננת, על סרטונים ותמונות ווטאסאפ של נשים ערומות ששלח לה הנאשם, וכן על הודעה שבה הזמין אותה למשחק כדורגל ומסעדה.


הנאשם כפר במיוחס לו וטען שהתלונה הגיעה אחרי שניהל עם המתלוננת שיחת משוב שבה העיר על התפקוד שלה, והיא חששה שיפגע בסיכוייה לקבל קביעות. ההגנה הצביעה בין היתר על סתירות בעדותה, על מערכת היחסים החמה שניהלה עם הנאשם גם אחרי שלכאורה ביצע את המעשים ועל אופייה האסרטיבי של המתלוננת.

 

עוד נטען כי הנאשם אמנם שלח למתלוננת סרטונים ויראליים שלא היו במקומם אבל לא מתוך כוונה מינית, וכי תגובתה של המתלוננת להזמנה למסעדה הייתה "תלוי לאיזה מסעדה" עם סמיילי ליד – כך שהיא עצמה לא ראתה בכך משום הטרדה.

 

השופט רון סולקין לא שוכנע שעדות המתלוננת הצליחה לבסס הרשעה בעבירת מין והוסיף כי הסרטונים שהציגה התביעה אמנם לא היו ראויים אבל לא שכנעו אותו שהנאשם ביצע עבירה פלילית. למעשה, השופט התרשם כי הם מעידים על מערכת היחסים החברית בין הנאשם לבין המתלוננת ועל האווירה הפתוחה במפעל, כפי שעלתה מהראיות והעדויות בתיק.

 

באשר לגרסת המתלוננת השופט הפנה לבקיעים רבים וחוסר היגיון בגרסתה. בין היתר הוא מצא בעייתיות בכך שלא התמודדה עם העובדה שבאחד המועדים שהופיעו בכתב האישום הנאשם כלל לא היה בעבודה. עניין נוסף הוא שלאחר האירועים המתלוננת לא הסתייגה מהנאשם אלא להפך: נסעה איתו לחו"ל, המשיכה להתייעץ איתו על דברים אישיים ולאכול איתו צהריים והגיבה בסמיילי כשהזמין אותה למסעדה.

 

גם העובדה שהמתלוננת העלתה לראשונה את התלונה כחמישה חודשים לאחר האירוע הייתה בעייתית בעיניו. במקרה הזה השופט לא התרשם שמדובר בהדחקה שאופיינית לנפגעות עבירות מין. הוא ציין כי התרשם שהמתלוננת אישה חזקה ואסרטיבית שיודעת לעמוד על זכויותיה ולא אחת התלוננה על הטרדות מצד עובדים ומנהלים. לכן תמוה ששתקה לגבי העבירה החמורה שלכאורה ביצע הנאשם, וחשפה אותה רק ביום שבו קיבלה משוב שלילי.

 

"לנאשם לקחים, שעליו להפיק, בנוגע להתנהגותו מול עובדות הכפופות לו, אך בית המשפט לא מצא, כי ניתן לקבוע, שעשה מעשים כלשהם, המגיעים כדי עבירה פלילית", כתב השופט לבסוף וזיכה את הנאשם.

 

  • לקריאת הכרעת הדין המלאה – לחצו כאן
  • הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
  • ב"כ המדינה: עו"ד לימור הלל מפרקליטות מחוז דרום
  • ב"כ הנאשם: עוה"ד אבי חימי, משה וייס, יערה מיארה ואבנר אשד
  • עו"ד סרגיי (דוד) מורין עוסק בפלילי
  • הכותב לא ייצג בתיק
  • ynet הוא שותף באתר פסקדין