איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מכל רחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת אופיר, מאלון הגליל.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: צביקה (62), הדס (62), אדוה (34), רון (34), נועם (31) שירן (31), דרור (26), עמית (4), ליה (שנה). מחוץ לתמונה: ניצן (בן 23).
2 צפייה בגלריה
משפחת אופיר
משפחת אופיר
משפחת אופיר
(צילום: אסי חיים)
הבית? צביקה: "זה בית סוכנות ישן שקנינו בשנות השמונים ועלה בין 60 ל-100 אלף שקל, אני כבר לא זוכר. זה היה 75 מטר ו-3 חדרי שינה עד שהרחבנו אותו. היום קשה למצוא פה משקים למכירה אבל אם כבר מוצאים בתים כאלה עם מגרש הם נמכרים ב-4.5 מיליון שקל". הדס: זה בעייתי. לא התכוונו לגור במקום כזה יקר. אם הילדים רוצים לגור פה עכשיו זה בלתי אפשרי. זה מטורף המחירים האלה". אדוה: "אני ורון גרים בנחלה של ההורים בקרוואן ונועם ושירן שוכרים בית פה ביישוב".
מה זה אלון הגליל? צביקה: "אלון הגליל קם ב-1980. זה יישוב קהילתי ויש פה היום כ-300 משפחות. אנחנו הגענו לכאן ב-1984 כי רצינו להיות חקלאים. אני מחוגלה במקור והדס מכפר יהושע וחיפשנו להקים משק חדש. הייתה אופציה להישאר במשק של ההורים אבל לא רציתי את זה. לאבא שלי הייתה רפת והייתה מכוורת אבל אני רציתי משהו משלי ולא להיות על יד ההורים". אדוה: "הוא הבן הבכור מבין ארבעה והיה ברור שהוא יהיה הבן הממשיך אבל הוא לא רצה".
למה? צביקה: "אמממ... אני לא אוהב לעשות מה שאומרים לי. מאתגר אותי לעשות דברים חדשים ולעשות לבד בידיים. בתור ילד עבדתי במשק של ההורים. הייתי שותף פעיל. חלבתי פרות לבד כבר כשהייתי בן 9 וכעסתי שנותנים לי לחלוב לבד אבל לא נתנו לי לנסוע לבד על הטרקטור למחלבה. בתור ילד גם עבדתי בכוורות של אבא שלי ולמדתי את העבודה. גדלתי לתוך זה".
איך סבא הגיע לדבורים? אדוה: "לסבא היו רפת והרבה פרדסים באזור עמק חפר והוא הגיע לכוורות די במקרה. הוא מצא נחיל של דבורים על אחד העצים ופנה לדבוראי שהיה במושב כדי לדעת מה לעשות איתן אבל הוא ענה לו 'לך לא מתאים לגדל דבורים, אתה לא מספיק דייקן'. זה הטריף אותו שאומרים לו שהוא לא יכול והוא התחיל לבד. הכניס את הנחיל לארגז ונכנס לתחום הזה".
אז כילד נדבקת באהבה לדבורים? צביקה: "היה לי ברור שזה מה שאני רוצה. אחרי שהתחתנו עשינו טיול גדול במזרח וחזרנו וחיפשנו משהו חדש, אבל עוד כשהייתי בחו"ל אמרתי לאבא 'תכין לי 100 נחילים' שזה התחלה של כוורות. זה ענף טבע אמיתי ובמשך השנים עם כל הקשיים כל שנה אתה מבין שכמה שיש לך ניסיון אתה לא יודע כלום. כל שנה זה מתנהג אחרת. מזג האוויר שונה ואתה צריך להיות עם חושים חדים כדי להבין מה קורה מסביב ולהבין את הטבע. אנחנו, שהדבש שלנו הוא דבש אמיתי, בלי הטבע אנחנו כלום. זו התמודדות אמיתית כל הזמן וזה מעניין. לא מלקקים דבש".
יש לכם עוד ענפים? צביקה: "תמיד ידעתי שלא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד. יש לנו את המכוורת עם 800 כוורות, כרם של 40 דונם, יקב של 10,000 בקבוקים בשנה עם מרכז מבקרים ואנחנו מוכרים רק במקום ללקוחות פרטיים. ולי יש גם שריטה ובמשך שנים אני גם מעבד פלחה. אני אוהב לשבת על הטרקטור מדי פעם ולנסוע בשדה הפתוח. לא מרוויחים מזה המון אבל פר יום עבודה זו הכנסה יפה".
הדס: "אני עושה מה שצריך. כל מה שהם לא רוצים לעשות וגם אחראית אתר האינטרנט". אדוה: "אני לא עובדת בשטח אבל אני מספרת את הסיפור שלנו וזו החקלאות שלי וההמשכיות שלי לדבר הזה שנקרא חקלאות. אני מבינה שמישהו צריך למכור את התוצרת". צביקה: "עד לפני שנתיים ניהלתי את כל האופרציה הזו לבד והילדים עזרו. אבל לפני שנתיים אדוה ונועם הביעו רצון להצטרף ולקחת את העסק קדימה וחווינו משבר לא פשוט".
זה נשמע דבר טוב, למה משבר? צביקה: "באים שני ילדים שצריכים לקבל משכורת ופתאום ממשכורת אחת אתה קופץ ל-3. זה משכורת של משפחה שצריך לפרנס ויש אחריות וכל מה שחשבנו עליו זה איך יהיה מספיק כסף למשכורות בסוף החודש, אבל עברנו את זה והיום אנחנו עם הפנים קדימה ועם שינוי מאוד גדול כי יש אפשרויות חדשות".
אדוה: "אני מגיל אפס כל עונת בציר היינו בכרם וההוויה שלנו תמיד הייתה בחקלאות לפי עונות השנה. תמיד זה היה 'אדוה צריך למלא צנצנות דבש, אדוה מחר בוצרים' ואני תמיד הייתי מתבאסת ולא רוצה. בניגוד אליהם זו לא הייתה האהבה שלי. הם גדלו במושב שכולם התעסקו בחקלאות אבל אלון הגליל לא מושב וכל החברות שלי לא נולדו למשפחות חקלאיות. אבא שלהן עבד במשרד והן בחופש ראו טלוויזיה כשאני הייתי צריכה ללכת לעבוד. בתור ילדה הייתי מתפללת שאבא שלי יעבוד במשרד. בתוך תוכי הייתי גאה, אבל ביום-יום ללכת לעבוד בכוורות וכשדבורה נתקעת לך בצוואר - פחות אהבתי".
מתי קרה השינוי? אדוה: "אחרי הצבא הייתי באיזה קורס שביקשו מכולם להעביר הרצאה בנושא שהם טובים בו. חיכיתי 4 חודשים עד שתיגמר התוכנית ולא אצטרך לדבר אבל לא ויתרו לי. אז ניסיתי לחזור לשורשים ולהבין במה אני מיוחדת והחלטתי להרצות בנושא דבורים. ישבתי עם אבא וסבא וחקרתי ואז העברתי הרצאה ל-50 חבר'ה שהיו איתי והייתי בשוק מרמת העניין שלהם. לא האמנתי שזה כל כך מעניין מישהו ושם נפל לי האסימון שאני לא יודעת מספיק על העולם שאני באה מתוכו ואני דווקא רוצה. אז גם התחלתי לעבוד על סרט דוקומנטרי על הדבורים והמשפחה ו-10 שנים אני עם מצלמה ומצלמת את העולם הזה".
מה את מצלמת? אדוה: "זה התחיל מזה שרציתי להבין מה אבא שלי עושה בדבורים. מה זו העבודה הזו ולמה הוא כל כך שמח לקום בבוקר. הבנתי שיש משהו מאוד מדיטטיבי בעבודה הזו. לקום לפנות בוקר ולהיות בזמזום מטורף אבל בשקט. לחיות את עונות השנה אבל ממש כי בכל עונה קורה משהו אחר".
מה זה אומר לחיות את עונות השנה? אדוה: "הציפייה בבית הזה לגשם היא לא נורמלית. אם יירד גשם או לא יירד גשם זו השאלה, כמו לחיות או למות. לפני החורף יש פה מתח, ציפייה גדולה שיהיה חורף טוב שיניב פריחה טובה שהדבורים יהיה להם מלא צוף והן יגיעו חזקות לאביב. אבל יותר מדי גשם זה גם לא טוב והכל זה איזון מאוד עדין ואתה חייב את הטבע במינון הנכון לצרכים שלך".
צביקה: "אין אף פעם בול אבל אתה צריך להיות מוכן להתאים את מה שאתה עושה למה שקיים". אדוה: "כשאני שומעת על חברים שמתבאסים מיום גשום זה מכעיס אותי. מה אתם כאלה אגואיסטים, תחשבו על הדבורים, תחשבו על הטבע".
הרגשת אחריות להצטרף לעסק המשפחתי? אדוה: "כשהתחלתי לצלם הבנתי שזה לא רק אבא אלא זה התחיל מסבא. והעסיק אותי מאוד שאבא שלי בחר להמשיך מה שסבא שלי עשה וגם דוד שלי. והרגשתי אחריות מאוד גדולה. אני לא דבוראית אלא עובדת סוציאלית במקצועי, אבל הרגשתי שאני מתעדת עולם הולך ונעלם ומתוך השיחות עם אבא הבנתי שיש תופעה שהדבורים הולכות ונעלמות וגם הדור הולך ונעלם. דור שמסמל את ארץ ישראל, אנשי עשייה שלא מחפשים את המושלם אלא פשוט עושים מה שצריך. הבנתי פתאום ששטחי המרעה מצטמצמים ויש כל הזמן מרדף איפה שמים את הכוורות ואני מתעדת משהו שעוד מעט לא יהיה ואם זה לא יהיה מה זה אומר עליי ועל הזהות שלי. אני גם רוצה להעביר לילדים שלי את הערכים של עבודת האדמה. בלי הדבורים אין אנחנו, הדבורה היא המאביק מספר אחת בטבע ואנחנו חייבים את הדבורים".
למה זה ענף כל כך קשה? צביקה: "זה כל הזמן מלחמה נגד מזיקים שפוגעים בדבורים והיו לי עכשיו שבועיים אינטנסיביים שהרגשתי שממש הצלתי את הכוורות שלי. והצלחתי. חוץ מזה זה ענף קשה פיזית. כשיש דבש זה כבד. זה יכול להיות 40 קילו וצריך להעביר כוורות ולהעמיס על משאית. ויש כמובן את החליפה שאתה נכנס לתוכה בקיץ ומת מחום ומיד נהיה רטוב כולך. על העקיצות אני כבר לא מדבר כי זה טריוויאלי".
החליפה לא נועדה למנוע עקיצות? צביקה: "כנראה שלא סיפרו את זה לדבורים".
אבל לפחות יש דבש מתוק בסוף היום? צביקה: "כוורות זה לא רק דבש. זה רק חלק ממה שאנחנו עושים. אנחנו מתחילים את העונה בסוף ינואר ומעבירים את הכוורות שלנו לשדות של שקדים כדי שיאביקו את העצים ויביאו לפריחה ולייבול של שקדים. זה אפיק נוסף של הכנסה חוץ מדבש. חלק מההכנסה שלנו זה שירותי האבקה. בארה"ב כוורת בשקדים מקבלת בין 200 ל-300 דולר. בארץ זה 150 שקל לכוורת ואנחנו מסתפקים במה שיש. אחרי השקדים חלק מהכוורות הולכים לאזורים של פרחי בר כדי לאסוף צוף וחלק הולך להאבקה באבוקדו. המכוורת זזה כל הזמן. את הדבש אנחנו רודים ביוני, באוגוסט ובסוף נובמבר".
איזה דבש יש לכם? צביקה: "יש לנו 9 סוגים. 5 זנים שאנחנו מניחים שמקור הצוף הוא רק מהם - הדרים, שיזף, תלתן, חרוב ואבוקדו. ועוד 4 של פרחי בר ממקומות שונים שבהם הכוורות עומדות. הטעם שונה לחלוטין. וכל אחד יש לו את הדבש שלו". אדוה: "אני הכי בנאלית, אני אוהבת את ההדרים והתלתן. אבא אוהב את השיזף".
דבוראים מכירים האחד את השני? צביקה: "זה ענף מאוד ברנז'אי כי הוא קטן ויש 80-70 מגדלים והאפשרות להיכנס לענף היא לקנות ממישהו. כי אין נקודות מרעה. זה כמו רישיון". אדוה: "רוב המגדלים לא משווקים תחת מותג שלהם אלא מוכרים למשווקים גדולים. אנחנו גם מוכרים ככה דבש אבל בשנה האחרונה אנחנו בתהליך של מיתוג של המכוורת שלנו ומתכוונים למכור תחת המותג שלנו 'משק אופיר'". צביקה: "גם החקלאים הבארדים הבינו סוף-סוף שכסף עושים מלמכור, לא מלמכור למישהו". הדס: "כשהילדים נכנסו הם הביאו את היוזמה הזו וזה יהיה מיתוג גם ליין וגם לדבש".
אז יש כבר לוגו משלכם? אדוה: "אנחנו כבר שנה בתהליך ולקראת הסוף. זה מתיש". דרור: "כשיש הרבה דעות זה קשה לקבל החלטה. הפונט, הסמל, איך זה ייראה". אדוה: "זה מאוד מחובר לרגש. זה עסק משפחתי שהבוסים שלך הם גם ההורים שלך. אנחנו אוכלים פה ארוחת שישי והכל מעורבב. נורא קשה לעצור ולא לדבר על העסק".
יש ישיבות משפחתיות? אדוה: "כל יום ראשון ב-9 בבוקר יש לנו ישיבה. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר יחד ומדברים על מה שצריך לעשות". נועם: "אנחנו מתחילים ב-5 בבוקר ועד שליה נולדה אחרי כמה שעות בכוורות הייתי מגיע לפה כל יום עם אבא לאכול ארוחת בוקר וצהריים, אבל עכשיו אני חותך הביתה".
נועם, איך אתה הגעת לזה? "ידעתי תמיד שזה תחום שמעניין אותי וזה גם רצון שהמשק ימשיך לעבוד ולא ייעצר אחרי שאבא לא יוכל להמשיך. ואני רוצה למנף את זה כמה שאפשר. אני עושה הכל יחד עם אבא ואין חלוקת תפקידים ברורה". דרור: "כולנו קצת בעסק. אני גרה בתל אביב אבל בקיץ חוזרת הביתה כדי לעזור בבציר".
מינוס? צביקה: "הרבה שנים חיינו על מינוס אבל אנחנו במצב יותר ואני מקווה שלא נחזור לזה". אדוה: "אנחנו לא במינוס".
חופשה אחרונה? צביקה: "כולנו היינו בניו-זילנד, אבל בנפרד". אדוה: "אנחנו היינו חודש וחצי. היא מהממת. הגענו לשם מהסיפורים של אבא ואמא שהיו ב-1983". צביקה: "בגיל 60 נסענו לארגנטינה וצ׳ילה לחודש. זה היה טיול של החיים".