"דוד היה גבר אלים עם התקפי זעם. הוא השתקם"

ענת ודוד נגעו בתחתית. הנישואים שלהם סבלו מהתקפי זעם וריבים תכופים שחלחלו גם אל הילדים. אחרי גירושים וקאמבק מרגש, השניים הצליחו למצוא בליבם את המקום לסלוח ולחמול, כשאת האלימות החליפה טקטיקה של ניהול כעסים. ראיון שמוכיח שאפשר להתרומם מעלה, גם אם נדמה שהזוגיות הסתיימה

הילה דניאל
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית




כשענת מאירה התאהבה בדוד נדיר בסדנת התפתחות אישית, היא הייתה מהנדסת תעשייה וניהול, הייטקיסטית בת 28, שהקריירה הייתה הדבר החשוב ביותר עבורה. ענת הייתה מוכנה לטוס לאן שצריך כדי להגשים את חלומותיה המקצועיים, וחלמה על בן זוג שיאפשר לה לעשות את זה. 

דוד היה מטפל הוליסטי בן 39, עם חלומות על מגורים בחו"ל. השילוב של שניהם יחד נראה מבטיח. "היות שלדוד הייתה קליניקה בבית, ידעתי שאוכל לעבוד שעות ארוכות ואפילו בחו"ל, ותמיד יהיה הורה בבית. בשלב מסוים דוד בעצמו רצה שנטוס יחד, ועודד אותי לקחת תפקיד עם רילוקיישן", משחזרת ענת.

כשבנותיהן היו בנות שנתיים וארבע, הם עזבו את הארץ, וגרו משך שמונה שנים בארבע ארצות שונות. ענת עבדה בשעות תובעניות, קידמה פרויקטים גלובליים, ואילו דוד, שהיה חסר אשרת עבודה בחו"ל, העסיק עצמו בלימודים ובעיקר בטיפול בבית ובילדות. "לא הרגשתי שאני מוותר על עצמי, אבל אט-אט התפתח אצלי תסכול פנימי, שאני לא מפרנס ולא תורם מספיק למשפחה", הוא משתף.

גם ענת לא הייתה מרוצה מהמצב החדש. "בעיקר חשתי אשמה גדולה כלפי הבנות שלנו כי הרבה פעמים הגעתי הביתה רק אחרי שהן כבר ישנו. בדיעבד, הבנתי שברחתי מדוד כי היה לי לא נעים לצידו. הייתי עובדת שעות רבות ובסיום אחד הפרויקטים, המנהל שלי אמר לי שעשיתי עבודה עצומה ושעבדתי הרבה יותר ממה שצריך. הוא אפילו שאל אותי אם יש לי בעיות בבית, וחשבתי שהוא מגזים. היום אני מבינה שהוא ראה משהו שאני לא ראיתי. העבודה הייתה המקום שבו הצלחתי והייתי מוערכת, לעומת הבית שבו הייתי מגיעה לבן זוג שמתפרץ ומקטין אותי". 

למה את מתכוונת?

"זה התחיל כשעוד היינו זוג. בשעתו, זה התבטא בניסיונות להנמיך אותי ובאמירות ציניות ומזלזלות ליד החברים שלי. ההצלחה הקרייריסטית שלי הגבירה את התחושה של דוד, כאילו שהוא לא שווה ולא תורם, ומהמקום הזה הוא היה מקטין אותי. כשהילדות גדלו החלו גם התפרצויות".

עוד בנושא:

ענת מספרת שמול הבנות, דוד היה אבא מאוד מסור אבל כעסן, ועם הזמן הן התחילו להרגיש בעצמן את העצבים והתסכול שצבר. "ההתפרצויות היו בעיקר מולי בגלל דברים קטנים שעיצבנו אותו", היא משתפת. "הוא היה צועק שנמאס לו ושהוא רוצה לעזוב, לפעמים זורק בדרמה צלחת על הריצפה, ואנחנו היינו מתחלחלות. אחרי כן הוא היה טורק את הדלת ויוצא. הבנות היו מאוד מפוחדות. אחת הייתה נצמדת אליי ברעד והשנייה רצה אחריו. ניסיתי להרגיע אותן שאבא תכף חוזר, והוא אכן היה חוזר רגוע אחרי שהיה משתחרר מהכעס".

מפחיד.

"זה לא היה קל. כל הזמן היה מתח באוויר - מתי תהיה ההתפרצות הבאה? הרגשתי שאני חיה ליד הר געש, ועם כל התפרצות, המשיכה שלי אליו הלכה ופחתה. ככה חיינו מספר שנים".

דוד, איך אתה מסביר את מה שקרה לך?

"הרגשתי שאני לא מקבל מספיק תשומת לב מענת, שהיא לא מקשיבה לי, לא מתייחסת אליי, וכל הזמן שקועה בעבודה או בילדות. זה יצר אצלי תסכול גדול שגרם לי להתפרץ, ולמעשה להרחיק אותה עוד יותר, והיחסים החמירו". 

"דוד הרגיש בודד. לא היו לו קשרים חברתיים בחו"ל, אני חזרתי מאוחר, ובבית המשכתי לעבוד. אפילו לשירותים הלכתי עם ביפר", מוסיפה ענת, ומספרת על יום הנישואים ה-17 שלהם שבו היא הגיעה הביתה מאוחר כרגיל והמשיכה לענות על מיילים לתוך הלילה, שעה שדוד חיכה לה. למיטה היא כבר הגיעה רצוצה מעייפות, ונרדמה מיד. בבוקר היא גילתה לתדהמתה שהמחשב שלה שבור. 

"ענת שאלה אותי מה קרה, ואמרתי לה ששברתי לה אותו", הוא משחזר. "הרגשתי מאוד דחוי, כאילו שענת בוגדת בי עם המחשב, וראיתי אדום מול העיניים. ענת הסתכלה עליי בתדהמה מוחלטת".

"זו הייתה ראשית ההתעוררות שלי", אומרת ענת. "הרגשתי כאב חד בחזה. הייתי מבוהלת ומוטרדת. בעבודה סיפרתי שהמחשב נפל, התביישתי ולא שיתפתי בכך אף אחד. כעבור זמן מה צלצלה אליי חברה מישראל והצלחתי להיפתח מולה. היא אמרה לי – 'ענת, את אישה מוכה'. צחקתי, מה לי ולאישה מוכה? ואז היא הסבירה לי שאלימות היא לא רק מכות פיזיות, אלא גם טרור, ושלחה לי מידע על אלימות מילולית. רק אז הבנתי שזה היה שם מההתחלה. החלטתי לחזור לארץ ולהתגרש. לדוד לא אמרתי דבר, מלבד זה שאני רוצה לחזור לארץ. בשלב הזה כבר פחדתי ממנו". 

צילום: ענבל נירוונה"בשלב הזה כבר פחדתי ממנו" (צילום: ענבל נירוונה)


מה קרה כשחזרתם לארץ? 

"דוד לא רצה להתגרש, ולבנות שוב היו קשיי הסתגלות. כל האנרגיה הושקעה בהן, והרצון שלי להתגרש נדחה. המשכנו ללכת לטיפולים, עד שהגענו למטפלת שאמרה שאנחנו חיים במעגל, וכדי לצאת ממנו, דוד צריך לצאת מהבית ולבנות את עצמו רחוק ממני ומהבנות". 

נשמע שהיא רצתה להרחיק את גורם האלימות ממך ולתת לך מרווח נשימה. 

"כן, אלא שדוד לא הסכים. הוא לא ראה את החיים שלו בנפרד מאיתנו, והחיים המשיכו כרגיל, עד שיום אחד, כששוב הייתי בנסיעת עבודה בחו"ל, הבת הגדולה שלי בכתה בטלפון ואמרה לי, 'אבא היכה אותי ויורד לי דם'".

וואו.

"הלב שלי נשבר לרסיסים. זו הייתה חוויה נוראית להיות רחוקה ולשמוע את הבת שלי במצב כזה. כאן הייתה נקודת המפנה. בפעם הראשונה אי פעם אמרתי לדוד בצורה הכי ברורה, 'תצא מהבית או שאני קוראת למשטרה'. הוא יצא, וביקשתי מהחברה הכי טובה שלי לשמור על הבנות עד שהגעתי חזרה כעבור יומיים. אלו היו יומיים של גהינום שבהם הייתי צריכה לעבוד כרגיל כשהלב שלי שבור". 

בחרתי בחיים מחדש

כשענת חזרה התחיל פרק חדש בחיים. דוד נדד בין בתים, וענת התנהלה כאמא חד-הורית שצריכה להמשיך לתחזק את הקריירה לצד הטיפול בבנות שהיו פגועות, כל זה לצד מטלות הבישולים והקניות שהיא מעולם לא עשתה לפני כן. "פתאום הייתי אמא נוכחת, וגם פתאום הבנתי מה דוד עשה כדי שאוכל להשקיע בקריירה שלי. למרות הכעס שלי עליו, זה גרם לי להעריך את התרומה שלו", היא אומרת. "חוויתי המון עומס וקושי באמצע השבוע, ובדידות נוראית בשישי בערב. בעיקר הרגשתי אשמה גדולה, והבנתי שאני זקוקה לעזרה. התחלתי לעבור אימון אישי וללמוד לימודי תודעה". 

אצל דוד בזמן הזה התגלה סרטן במיתרי הקול. "זה לא מפליא שבתור אדם שצעק בלי הפסקה, היה לי סרטן כזה", הוא מודה. "עברתי ניתוח, וכשהתעוררתי ממנו הופתעתי לגלות שמי שנמצאת לידי זו ענת, הבנאדם האחרון בעולם שחשבתי שיטפל בי. הרגשתי שהיא החברה הכי טובה שלי", הוא אומר בעיניים נוצצות. "אחרי שהחלמתי קיבלתי הצעת עבודה בקנדה וטסתי. נוצרה אצלי תקווה שאם אצליח להשתקם שם, אוכל להחזיר אליי את המשפחה".

וכך היה?

"לא. בפועל פוטרתי מהר מאוד, ונשארתי חסר כל. מצאתי עצמי מסתובב ברחוב בקור של מינוס 20 מעלות, קפוא וכואב. הרגשתי שאני לא רצוי בשום מקום, ושאין לי סיבה להמשיך לחיות. חשבתי לשכב בשלג עד שאקפא למוות. למזלי, באותו הרגע נזכרתי במשפט מסדנת הליכה על גחלים שעברתי - 'אם אני יכול ללכת על גחלים, אני יכול הכול', ובחרתי בחיים מחדש".

באותו הרגע, דוד קיבל החלטה לעשות כל מה שיוכל כדי לשקם את יחסיו עם המשפחה, אבל בפועל הבנות עדיין חיו בפחד גדול ממנו. הן לא היו מסוגלות לראות אותו, וסירבו לניסיונותיו ליצור עמן קשר. גם ענת רצתה להשתחרר ממנו והבטיחה שאין ביניהם כלום ושימשיך הלאה עם חייו. לארץ דוד חזר אחרי ששמע שענת עברה תאונת דרכים. "הוא הציע שלפחות יסיע אותי לבדיקות רפואיות. כך הוא עשה משך חצי שנה, ולראשונה הצלחתי להסתכל עליו אחרת", ענת מספרת. 

"אחרי שהחלמתי המשכתי להעמיק בלימודים. הבנתי את מעגל האלימות שחווינו, שמדובר בדפוסים שעברו אלינו עוד מהדורות הקודמים, ובעיקר למדתי שיש גם דרך לסלוח. התחלתי לעשות תהליכי סליחה קודם כל עם עצמי, והלב שלי החל להיפתח. גם האש של דוד התקררה בשלג של קנדה. הוא חזר שונה", היא אומרת. "בהמשך גם בתנו הקטנה חלתה והיינו צריכים לשמור עליה ולהתגייס כהורים. עם הזמן, הבנו שכלכלית ולוגיסטית יהיה יותר נוח שהוא יגור בחדר האורחים".


צילום: יפעת יוגבענת ודוד. "אם אני יכול ללכת על גחלים אני יכול הכול" (צילום: יפעת יוגב)


כשענת התקדמה בלימודים והתחילה להנחות סדנאות, דוד היה שם כדי לסייע לה לוגיסטית, ובתוך כך התוודע לתכנים שענת העבירה, מה שהמשיך את תהליך הריפוי שלו, ואפילו אפשר לענת להתקרב אליו בהדרגה. "הפגיעה יצרה דחייה פיזית, אבל ככל שלמדנו לשחרר, נוצר בינינו משהו חדש, אפילו אינטימי", אומרת ענת. "פתאום ראיתי שאני נהנית להיות איתו. חזרנו להיות זוג, והתפללתי שגם הבנות שביטאו כלפיו שאט נפש וכעס, יסלחו לו. דוד היה סבלני ומכיל, וברבות הימים הן אכן מצאו את הדרך לסלוח", אומרת ענת. 

מאז ענת ודוד כבר שש שנים בזוגיות מחודשת. לאחרונה הם בנו יחד מיזם שנקרא "בית נדיר" – בית להתפתחות אישית, ובין היתר הם מעבירים יחד הרצאה מעוררת השראה שעוסקת בסיפור הזוגי שלהם. "קיבלנו הרבה עידוד מהסובבים לעשות זאת", מספרת ענת. "עם כל הקושי שבחשיפה, יש לנו רצון לעזור לאחרים. בהרצאה אני מסבירה שאין דבר כזה שאין כעס, אבל שבהחלט אפשר ללמוד, תוך הקשבה לגוף ולסימנים הקטנים שמדגדגים בנו, מתי הכעס מתחיל להגיע, וללמוד לשחרר אותו בדרך שאינה מזיקה".

דוד, מה אתה עושה היום בשעת כעס?

"דבר ראשון, אני מנתק מגע ומתרחק לחדר אחר או לגינה. אם עדיין נשאר בי כעס, אני נכנס למטבח לקצוץ בצל או פטרוזיליה, כדי להוציא את האנרגיה פיזית. מה שנקרא, לקצוץ ירקות ולא את הבנאדם". 

אתה יודע לומר מאיפה נובע הכעס הזה?

"הכעס שלי הוא תוצאה של תסכול שנובע מהרגשה שלא מבינים אותי או מהרגשה שאסור לי כגבר לבטא רגשות, ועליי להיות קשוח ומשוריין. ככל שהתסכול נמשך יותר זמן בלי שניתן לו פורקן, הוא תוסס והופך למסוכן. אין שליטה על האופן שבו זה מתבטא, וכשעוצמת הכעס מאוד גדולה, זה גם יכול להגיע לרצח. לכן חייבים לתת לכעס ביטוי ולשחרר את האנרגיה בדרך כלשהי".

"צריך ליצור אפיק לתעל אליו את הכעס, ולא להגיע למצב של סכר שמתפוצץ. ממש כמו בשריפה כשפותחים שבילי אש", משלימה ענת, ומוסיפה שגם היא הייתה צריכה לעבור דרך משלה. "הבנתי שאפשרתי לדוד להיות כזה. לא אמרתי לו די בפעם הראשונה, השנייה או השלישית. נתתי לו להעליב אותי למרות שאני אישה חזקה. למדתי לומר די רק אחרי 20 שנה, ורק אחרי שהבנתי שמגיע לי שיאהבו ויכבדו אותי, שיפרגנו לי ושידברו אליי יפה. היום אני כבר יודעת להגיד לדוד אם הוא מדבר אליי בטון לא נעים, וכך גם הבנות".

דוד מוסיף שהוא למד שכדי ליצור הרמוניה זוגית, אין מנוס מתקשורת פתוחה. "כל אחד צריך לשים לב קודם כל לעצמו, לבחון אם יש משהו שמציק לו והוא לא דיבר עליו, ולפתוח את זה מול הצד השני", הוא מסביר. "עבור שנינו", אומרים שניהם, "הערך החשוב ביותר הוא המשפחה. אנחנו שמחים ומודים שהצלחנו לבנות אותה מחדש, וחשים שזו שליחות ללמד את הדרך שמצאנו, ולעזור לזוגות אחרים ללכת בדרך הזו של ריפוי וצמיחה לזוגיות מחודשת".