רגע לפני הריסת הבניין: הסיפור של קפה תמר

שבועות ספורים לפני הריסת הבניין של קפה תמר, בית הקפה המיתולוגי של רחוב שינקין בתל אביב, והפיכתו לבניין דירות יוקרתי, יצאנו במסע אל העבר בשביל להבין מי הייתה בדיוק בעלת המקום, שרה שטרן, מה סוד הקסם של מנת הבייגל טוסט ואיך שרד בית הקפה עם הקפה הגרוע כל כך הרבה זמן

תיקי גולן
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית
צפו: הסיפור של קפה תמר (כתבת: תיקי גולן צילם: ירון ברנר, ירון שרון וניצן דרור)

הקפה היה לא משהו, בעלת הבית הייתה טיפוס והעיצוב לא השתנה מאז שנות הפלמ"ח - אז מה בכל זאת הפך את קפה תמר, בית הקפה המיתולוגי של תל אביב, למוסד? איך דווקא לשם התקבצו פוליטיקאים ואנשי ברנז'ה, למה דווקא עליו נכתבו שירים, ואיך דווקא הוא, יותר מכולם, הצליח לשרוד בפינת הרחובות אחד העם ושינקין בתל אביב 80 שנה?

 ● לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים באוכל - הצטרפו לעמוד האינסטגרם שלנו

צילום: ירון ברנרקפה תמר: שינקין פינת אחד העם בתל אביב (צילום: ירון ברנר)

בשבועות האחרונים, רגע לפני שמורידים את הבניין לטובת פרויקט נדל"ן, יצאנו למסע במנהרת הזמן. פגשנו בני משפחה, לקוחות קבועים וגם כאלה שמעולם לא ישבו שם, בניסיון להבין מה משך אנשים לפינה הזאת.

"ישבתי בקפה תמר משנת 2003, פחות או יותר מהתקופה שעברתי לגור כאן באיזור", נזכר הסופר דודו בוסי, אחד מה"קבועים" של המקום וחבר נפש של שרה שטרן. "הייתי פה בן בית, וזה היה הבית הראשון שלי. הייתי יושב פה שבע-שמונה שעות ביום, כמעט כל יום. זה היה סוג של משפחה אחת גדולה. כולם היו מבוגרים יותר ממני, והייתה פה חוויה משפחתית, לטוב ולרע, כל מיני יחסים של אהה שנאה שיכולים להתפתח רק בתוך משפחה".

צילום: לאה גולדה הולטרמןשרה שטרן ז"ל (צילום: לאה גולדה הולטרמן)

איך היית מתאר את קפה תמר?

"קפה תמר היה היבשת השישית, משהו שלא קיים בעולם שלנו, מן בועה בתוך בועה. כמעט ולא הייתה תנועה של אנשים חדשים למקום, ולרוב הוא היה ריק לגמרי. לרוב היית יושב עם שרה והייתי שומע את הקיטורים שלה על המצב ועל זה שאין פה שירותים ציבוריים ואנשים נכנסים להשתין לה והיא צריכה לשקר לבלף אותם שהשירותים סתומים".

צילום: לאה גולדה הולטרמןהקופה הרושמת בקפה תמר (צילום: לאה גולדה הולטרמן)

למה לא היו אנשים?

"אנשים היו נרתעים כי המקום היה נראה כפי שהוא נראה בתחילת דרכו: שולחנות פורמייקה, מלא קריקטורות של פרקש, אנשים חדשים היינו רק אנחנו, קבוצה של 20-10 אנשים. ביום שישי היו באים קצת יותר אנשים לשחק שחמט, זה היה כמו מועדון שחמט". 

מהו סוד הקסם של המקום?

"שרה שטרן. היא הייתה דמות כריזמטית. היא הייתה הקיסרית האחרונה, זה כינוי שהדבקתי לה באחד הסיפורים שלי. היא הייתה רודנית, אנחנו היינו נתינים בממלכה שלה, היא עשתה בנו ככל העולה ברצונה".

היו אנשים שממש פחדו ממנה.

"מי שלא הכיר אותה ומי שלא בא לה טוב היא הייתה רודה בו. היא הייתה מסלקת אנשים כאילו הם זבובים. היא לא הייתה עושה חשבון לאיש מלבד לשרה שטרן". 

צילום: לאה גולדה הולטרמןקפה תמר: היה כמו בית (צילום: לאה גולדה הולטרמן)

מה הרגשת כשסגרו את המקום?

"קודם כל הייתה תחושה באוויר כבר שנה לפני הסגירה. שרה כבר הייתה בת 92 והיא כבר לא הייתה בשיא הצלילות שלה. המשפחה שלה החליטה שצריך לשים לזה סוף, שרה מצדה ניסתה לדחות את הגזירה כמה שאפשר והן אפשרו לה כי זה העוגן שלה. היא הייתה אישה בת 90 שבאה לכאן כל בוקר ב-7:00 ועומדת עד הערב על הרגליים מאחורי הקופה עם הסמרטוט הנצחי ביד. היא לא הכירה שום דבר אחר, זה היה הבית הראשון, השני והשלישי שלה. לבית שלה, שהיה ממש פה ממול, היא הייתה הולכת רק בשביל להתקלח ולישון. שבועות ספורים אחרי שהמקום נסגר היא הלכה למוסד סיעודי, ושלושה חודשים אחרי הסגירה היא נפטרה". 

מאוד סמלי שאיך שהמקום נסגר היא נפטרה.

"זה למעשה סגר גם אותה, זה כיבה אותה. אבל עם כל הצער שבדבר, זה היה מתבקש. הגיע זמנה".

מה דעתך על ההריסה של המקום לטובת בניין יוקרתי?

"זו האבולוציה של העיר, אין מה לעשות, דברים לא נשארים לנצח, דברים משתנים, אנשים מתים, גם בנינים מתים וגם סמלים מתים, וסמלים חדשים נוצרים. לצערי הסמלים החדשים זה פלסטיקה, זה לא באמת משהו עם נשמה ופה הייתה נשמה. קפה תמר זה משהו שהוא לא יחזור על עצמו. קשה יהיה למצוא מקומות בסגנון קפה תמר".

אחרי שקפה תמר נסגר היה ניסיון לעשות כאן משהו אחר ועכשיו פועל במקום, כבר שנתיים, קפה רגע, שתכף ייסגר. ישבת במקום אחרי שקפה תמר נסגר?

"היה לי קשה להגיע גם כי לא ביקרתי את המקום די הרבה זמן. לא הגעתי לאיזור כי היה לי קשה. בסופו של דבר כן העזתי אבל לא התמדתי. יש לי בתי קפה אחרים ליד הבית, אבל זה לא אותו דבר".

עסקתם כאן הרבה בפוליטיקה?

"כן, הקפה הזה היה מאוד פוליטי. 50 מטר מכאן היה בית דבר והיו יושבים פה מלא עיתונאים. היו פה הרבה אנשי שמאל ומפא"י, וזה היה מעוז השמאל, הישן. עם הזמן כשבניין דבר נהרס העיתונאים התפזרו".

איך היה השבוע האחרון של קפה תמר לפני הסגירה?

"בשבוע האחרון היה פה פסטיבל סגירה. אנשים שלא ראינו שנים הופיעו. היו מלא עיתונאים וכתבות, והסגירה גם הגיעה לחדשות ביום שישי. ביום האחרון הייתה פה פשוט מסיבת סיום, שרנו פה שירים שהיא אוהבת מתקופת הפלמ"ח. שרה הייתה מאוד אמביוולנטית, היא ידעה שזה הסוף, אבל ניסתה להתכחש לזה. היא עמדה מאחורי הקופה, וכמו תמיד לקראת השעה 20:00 היא אמרה: 'מי שלא שילם שישלם, ומי ששילם שילך לקיבינימט'. היא עשתה את זה תמיד בעמידה. אין כיסא מאחורי הקופה". 

צילום: לאה גולדה הולטרמןמעוז השמאל: קפה תמר (צילום: לאה גולדה הולטרמן)

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

דן אריאלי, פרופסור לכלכלה ופסיכולוגיה התנהגותית, הוא דווקא אחד מהלקוחות החדשים של בית הקפה במתכונתו הנוכחית – קפה רגע. קסם לו הרעיון שחבר'ה צעירים שגרים שבשכונה החליטו לשמר את המוסד, והוא מגיע לשם לפגישות. "אפילו יש לי בקבוק ויסקי שלי בבר עם השם שלי", הוא מספר.

מה הסוד של המקום?

"המיקום נהדר, וזה שחלק יושבים בחוץ וחלק בפנים זה באמת מיוחד. הרהיטים אקלקטיים והיסטוריים ויש בזה משהו מאוד ביתי. גם הצליחו לשמור כאן על אווירה מאוד ביתית. התחושה כאן מאוד משפחתית. יש כאן תחושה של שייכות".

שינקין הרחוב עבר תמורות, לפני 20 שנה זה היה הרחוב הכי לוהט בתל אביב, ועכשיו הרבה מוסדות כאן כבר אינם, כמו אורנה ואלה והסנדוויץ' של איציק ורותי. גם המבנה הזה של הקפה עומד להימחק לטובת פרויקט נדל"ן יוקרתי. מה דעתך על זה?

"רחוב זו מערכת אקולוגית, יש דברים שמושכים אנשים ואנחנו לא מבינים כמה הם חשובים לרחוב , למשל יכול להיות שיש מסעדה אחת שהיא מגנט חשוב ברחוב וכשהיא נעלמת זה לא סתם ש-20 אחוז פחות מהאנשים מגיעים. אנשים מגיעים מסיבה מסוימת לרחוב, נגיד לבית קפה, אבל גם קונים בדרך בחנויות אחרות ברחוב. אני חושב ששינקין הפך לרחוב של הליכה, אנשים הולכים לאורך כל הרחוב ואין פה חנייה אז מי שמגיע לכאן באמת צריך ללכת וכשאנשים הולכים ליד חנויות זה דבר טוב. יש דברים שאנחנו חושבים עליהם בתור טוב ציבורי. מה זה טוב ציבורי? משהו שמשרת את כולם. למשל פארק זה משהו כזה. מה שאנחנו לא תמיד מבינים זה שגם מוסדות כלכליים כמו בית קפה הוא גם טוב ציבורי".

צילום: עיריית תל אביב יפו (צילום: עיריית תל אביב יפו )
צילום: עיריית תל אביב יפו רחוב שינקין, שנת 2012 (צילום: עיריית תל אביב יפו )

מספרים שהמקום בכלל לא היה רווחי.

"תראי, אני בעקרון כמובן תמיד אעדיף שמקומות שהם למטרות רווח ירוויחו כסף,  אבל באופן עקרוני מה שאנחנו לא תמיד מבינים זה שהמערכת הכלכלית שלנו היא לא מערכת תחרותית אלא מערכת סימביוטית. אני חושב שאנחנו צריכים לשנות את התפיסה שלנו מתפיסה שהיא כלכלית גרידא לתפיסה שלוקחת את שמחת החיים שלנו באופן יותר גדול, ולהבין, למשל, שזה נכון שחנות ספרים ברחוב יקרה יותר מאשר חנות באינטרנט, אבל אולי זה שווה לי שהחנות הזאת תשרוד כאן, ובשביל זה אני מוכן ואני שמח לשלם עוד חמישה שקלים על הספר".

סט של אלמודובר

השף ארז קומורובסקי גדל 50 מטר מקפה תמר. בתור ילד הוא היה מגיע לקפה יחד עם סבא שלו, והם היו נוהגים לשבת בחוץ בשעות אחר הצהריים ולאכול שטרודל תפוחים ולשתות קפה. 

"לשרה היה פה ג'ורה, אבל היא הייתה טיפוס ואני חיבבתי אותה מאוד", נזכר קומרובסקי, "אותי היא לא הפחידה. תמיד הייתי יושב מאחורי גזע עץ גדול, ובדיוק שם מאחוריו כתבתי את הספרים שלי. זה המשרד שלי, זה המקום שבו קראתי ספרים, ואני זוכר גם שעוד כתבתי פה מכתבים. קפה תמר ליווה אותי לאורך כל תחנות החיים שלי. גם בשנים האחרונות, כששרה כבר לא הייתה במיטבה, ובית הקפה דעך, עדיין הייתי ממשיך להגיע לפה, שמרתי אמונים. גם המקום הזדקן מאוד יחד איתה, והפך להיות לא רלוונטי. כמו הזיקנה. בשנתיים האחרונות של בית הקפה עוד באו לפה אנשים מידי פעם אבל זה כבר לא היה זה. גם האוכל כבר לא היה משהו, אבל לי זה לא הפריע כי זה היה חלק מההווי של המקום. זה כאילו היה סט של אלמודובר הישראלי".

צילום: לאה גולדה הולטרמןכאן המציאו את הבייגל טוסט (צילום: לאה גולדה הולטרמן)

דיברת על האוכל – אז מה אכלת כאן?

"אני אכלתי רק טוסט בייגלה, וכמה שיותר שרוף ככה זה היה יותר טוב. והיא לא הייתה מנקה את הטוסטר, אז היו מצטברים על הטוסט רבדים רבדים של טעם וזה היה מהמם".

איך אתה מרגיש עם ההריסה של הבניין?

"אני איש נורא רומנטיקן, נורא עצוב לי ברמה האישית והייתי שמח שקפה תמר היה עוצר בזמן ונשאר פה תמיד אותו דבר, ושהייתי יכול לבוא לכאן אפילו אם שרה לא חיה, העיקר שתהיה פה הולוגרמה שלה ואת הטוסט בייגלה וזה היה מספיק לי. אבל לצערי הרב החיים הם לא כאלה ויש פה התחדשות עירונית ואבולוציה. אז אורנה ואלה וקפה תמר כבר לא קיימים אבל יש פה את הקצביה של אהרוני ואת חנות הדגים, והמקום מתחדש".

אתה חושב שהיו צריכים להשאיר את המקום פתוח בשבילה? הרי היא נפטרה שלושה חודשים אחרי הסגירה.

"לא, אני חושב שהמקום כבר היה צריך להיסגר מזמן. שרה כבר לא הייתה במיטבה, והיה צריך להזרים דם חדש. אני אוהב לשבת פה, ואני אוהב שיש לזה חיים חדשים, קפה תמר כבר לא רלוונטי לתקופה".

קללה עסיסית או מחמאה

איילת נחמיאס ורבין, הנכדה של שרה שטרן, מתארת את סבתא שלה כאישה גדולה פיזית, אבל לא רק: "הנוכחות שלה מילאה את החלל. כשהיא הייתה עומדת בכניסה לקפה היא פשוט מילאה את הכניסה. היא גדלה בנהלל והיא הייתה טיפוס. היא לא הייתה טיפוס חביב, והיא לא הייתה טיפוס נעים לבריות. יום אחד היא הייתה מקבלת בן אדם במאור פנים אדיר, לא ידענו למה, ולמחרת היא הייתה 'בועטת' במישהו החוצה, וגם לא ידענו למה". 

אז היא באמת הייתה מסלקת אנשים?

"כן, אבל זה היה יותר חריג ממה שחושבים. בית הקפה לא היה מקום רגיל ואנשים הרשו לעצמם להתנהג כאילו הם בבית שלהם. לא הייתה לה אלוהים. לאנשים הייתה יראת כבוד גדולה מאוד כלפיה - מאוד אהבו אותה וגם פחדו ממנה, וכנראה שאי אפשר להחזיק עסק כזה כל כך הרבה שנים מבלי שקצת יפחדו ממך. בית הקפה הזה היה כל המהות שלה".

צילום: לאה גולדה הולטרמן (צילום: לאה גולדה הולטרמן)

והיא נפטרה שלושה חודשים אחרי הסגירה.

"אני זוכרת שבשנים האחרונות היו לי כל הזמן מחשבות של מה יקרה אם יום אחד היא פשוט תיפול ליד הקופה? היא הייתה קמה מוקדם כל בוקר ונשארת שם עד 20:00 בשביל להקל עליה. דודה שלי הייתה מגיעה מלונדון ארבע-חמש פעמים בשנה לתקופות ארוכות, כדי לעזור לה לנהל את הקפה".

למה לא רצית שנערוך את הריאיון הזה בקפה תמר?

"אני בשום אופן לא מגיעה לשם. לא נכנסתי לשם מהיום שבו יצאנו, ואני לא אהיה שם ביום שבו יהרסו את הבניין. זה לא זה, סבתא שלי לא שם. סבתא הייתה שורקת מאחורי הדלפק. כשהיא הייתה עצבנית היא הייתה פשוט שורקת. היא הכי אהבה את 'גרה בשינקין שותה בקפה תמר' שכתב יאיר לפיד. לפיד היה יושב שם בשנות ה-80, והשיר הזה הוא סמל של תקופה".

בית הקפה היה בכלל כלכלי?

"היו שנים שכן, אבל בשנים האחרונות היה הרבה יותר קשה. כשאנחנו סגרנו זה כבר היה כנראה החלטה הכי רציונלית שאפשר לקבל באותה נקודת זמן. מי שאהב את סבתא שלי באמת - ידע שהיא הייתה צריכה לסגור". 

מי ישב לאורך השנים בקפה תמר?

"נתן אלתרמן, אורי ליפשיץ, מנשה קדישמן, דן בן אמוץ, נתן זהבי, עמוס לביא, יורם קניוק, לאה רבין, רוני סומק, עמוס קינן, יהודית קציר כתבה שם את הספר 'סוגרים את הים', יזהר אשדות ואלונה קמחי, גדעון סער, שלי יחימוביץ, איתן כבל, סילבן שלום, רון חולדאי, וגם הצעירים אהבו לבוא לשם. זאת הייתה כאילו חניכה של תל אביב להגיע לשם, אם צלחת את המבחן של שרה אז זה בסדר, אתה כבר תל אביבי".

מה דעתך על הבניין שעומדים להרוס אותו?

"הבניין היה במצב קשה מאוד, אנחנו טיפלו בו ועשינו טלאי על טלאי במשך שנים. בעלי הבניין לא רצו להשקיע בו כי הבינו שהוא מיועד להריסה, וגם ככה לא הייתה בו נחמה אדריכלית. צריך להגיד את האמת, זו לא הייתה פנינת חמד אדריכלית. אבל אני חושבת שהעושר התרבותי של קפה תמר לא מת, והקירות האלה בסוף הם קירות. אני לא אהיה שם כשזה יקרה. אני בטוחה שיהיה לי מאוד מוזר לעבור שם".

ואיך היה האספרסו?

"אנחנו לא טובים באספרסו ואנחנו לא מבינים בקפה כלום. זה הכי מצחיק בעולם. אף אחד מאתנו לא מבין גדול בקפה. היה שלב שבו כולם נהיו מפונקים ואנחנו עברנו מלנדוור לתערובת של קפה איטלקי. לסבתא לא הייתה שום אמפתיה לזה. אבל מצד שני, היא המציאה את הבייגל טוסט, ועכשיו זו ההזדמנות לתבוע את הזכויות על ההמצאה: מי שלקח בייגל ותקע בו גבינה צהובה, זאת הייתה סבתא שרה. זו פשוט הייתה הברקה. אבל חשוב לזכור שבסוף זה לא היה מוסד קולינרי. לכאן באו בשבילי בשביל לחטוף ממנה קללה עסיסית או מחמאה".

את זוכרת את סוף השבוע שבו סגרתם את המקום?

"כן. היא לא ממש הבינה מה קורה וכולנו היינו גמורים. ליווינו אותה מחוץ לקפה והיינו מודאגים כי לא ידענו מה זה יעשה לה.  היא הייתה שם 45 שנים, קפה תמר היה כל החיים שלי וכל החיים של כולנו. היה קשה לראות את הדעיכה המהירה שלה, אבל אני חושבת שבסוף היא הרגישה שהיא יכולה לשחרר באמת, כבר לא היה לה כוח".

הקפה השתפר

קפה תמר של שרה שטרן סגור כבר חמש שנים. בשנתיים האחרונות מנהלים אותו קבוצה של ארבעה שותפים – שרונה קרני כהן, דוד שיטרית, איתי גולן וספי אטון. למקום קוראים סלון רגע, והעיצוב שלו נשאר כמעט כמו שהיה. 

"בשבועיים הראשונים התכנסנו פה לנקות ולעצב את החלל. היה כאן הרבה אבק כי שנתיים המקום היה ריק", מספרת קרני כהן, "היה לנו ולאנשים שישבו פה חשוב מאוד שנשאיר את זה בדיוק איך שזה היה והבטחתי לה שזאת המטרה שלנו. פתחנו את המקום באוקטובר 2017 תוך שלושה שבועות. גם לא רצינו להשקיע יותר מידי וגם רצינו להשאיר את זה כמו שזה. את הכסף להקמה גייסנו מחברים, זה היה כמו מימון המונים – כל אחד השקיע 1000-5000 שקלים וזה היה אחרי הפתיחה הקרדיט שלהם בקופה".

"קפה תמר היה הליבה של הסצנה הבוהיימנית של תל אביב, זאת הייתה הבועה של הבוהמה התל אביבית", מסביר שיטרית, "ואנחנו ניסינו להחזיר קצת מהאווירה הזאת, למרות שאני אף פעם לא ישבתי בקפה תמר. תמיד הייתי עובר ליד ומרגיש קצת מפוחד מהאנשים שהיו יושבים פה. קפה תמר גם היה מעין קפסולת זמן שעצרה מלכת, כאילו כל העולם המשיך קדימה וזה עצר. היו כאן כל הזמן אותם אנשים, אותם כיסאות מלפני 70 שנה, אותו קהל, זה נראה כמו מוצר מוזיאוני שאסור לך להתקרב אליו ואסור לגעת".

הבייגלה טוסט עדיין בתפריט?

"היה ברור לנו כבר מההתחלה שנשאיר את הבייגל טוסט, זו הסיבה שאנשים באו אפילו שהטוסט הזה הוא לא הדבר הכי טעים בעולם. אבל אנחנו שומעים מלקוחות שהקפה לפחות השתפר".