מה עושה כיפת הסלע, ולעתים מסגד אל-אקצה, על קירות של בתי כנסת, הגדות של פסח ותשמישי קדושה רבים? ואיך קרה שהאמנות היהודית במאות השנים האחרונות בחרה להניח במרכז יצירתה סמל מוסלמי, אולי אפילו אנטי-יהודי, ולתאר אותו כ"מקום המקדש"?
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
את השאלה הזו שאל עצמו גם אליסף תל-אור, ראש תחום ההדרכה והפיתוח ברשת מיתרים, שהקדיש לה פרק בספרו החדש, "קורא בין התמונות" (הוצאת "רסלינג"). "התופעה הזו צורמת אך בעיקר בלתי מובנת", אומר תל-אור. "בבית-הכנסת אבוהב שבצפת, למשל, בכיפה המרכזית המתנשאת מעל הבימה – בכיוון הפונה לארון הקודש וירושלים - מופיע הציור של כיפת הסלע, ותחתיו הכיתוב 'מקום בית המקדש'. במילים אחרות, העולים לתורה שהיו מתבוננים כלפי ירושלים, לא היו צופים בבית המקדש היהודי, אלא דווקא בכיפת הסלע המוסלמית".
בית הכנסת אבוהב לא לבד. החל מימי הביניים טעונה האמנות היהודית בסמלים ועיטורים יהודיים הלקוחים מהמקורות, או מלוח השנה. קישוטים רבים שתכליתם להצביע על כיוונו של "המזרח" בבית הכנסת, נושאים את דמותה של ירושלים, אך לא עם תבנית ההיכל המוכרת אלא עם כיפת הכסף. כך גם שטיחים, חפצי נוי, הגדות של פסח ותשמישי קדושה רבים - כולם עם הכיפה הכסופה.

5 צפייה בגלריה
"אל-אקצה" בבית כנסת אבוהב, עם הכיתוב "מקום בית המקדש"
"אל-אקצה" בבית כנסת אבוהב, עם הכיתוב "מקום בית המקדש"
"אל-אקצה" בבית כנסת אבוהב, עם הכיתוב "מקום בית המקדש"
(באדיבות יואב אבניאון - מורה דרך ומרצה)

"בכיסוי לחלות משנת 1890, למשל, מופיעים מתחת לרקמת 'כיפת הסלע' המילים בערבית: 'אלחראם א-שריף', כלומר המקום המקודש והמכובד, ובעברית: 'מקום המקדש'".
בית הכנסת אבוהב אגב, עבר שיפוץ. הצייר שהופקד על מלאכת שיפוץ הקירות המצוירים בחר למחוק את הכיפה. "הוא אמר לעצמו, מן הסתם, מה עושה כאן הסמל המוסלמי הזה", סבור תל-אור, אלא שאז הבחינו זקני וגבאי בית הכנסת בנעשה, ודרשו להחזיר את הציור הקדום. כיפת הסלע המוסלמית חזרה.

תאוריית ההאחדה: ככה נראה בעיניהם המקדש

לחוקרי האמנות יש תשובה מעניינת, אך לא מספקת: הראשונים שהחלו עם התופעה היו הנוצרים, כשבמפות ששרטטו הופיעה כיפת הסלע ועליה הציון "מקדש האדון", כלומר מקדשו של ישו. כך, למשל, ב"מפת הנזיר" משנת 1590 בקירוב – מפה שנוצרה על ידי נזיר נוצרי-פרנציסקני - ניתן לראות בבירור את כיפת הסלע במקומה, וכך במפות רבות נוספות.

5 צפייה בגלריה
 כיסוי חלות מסוף המאה ה-19. מסגד עומר מככב
 כיסוי חלות מסוף המאה ה-19. מסגד עומר מככב
כיסוי חלות מסוף המאה ה-19. מסגד עומר מככב
(באדיבות יואב אבניאון - מורה דרך ומרצה)

ההסבר לכך הוא בניסיון ל"האחדה" בין העבר להווה. כלומר, יוצרי האמנות של ימי הביניים בחרו לצייר או ליצור יצירות וסמלים היסטוריים המשקפים את התקופה, ולאו דווקא את האמת ההיסטורית. "הציירים הללו הנפיקו ציורים נאיביים שאינם מודעים לפער ההיסטורי שבין העבר להווה", מציין החוקר. "מבחינתם ההווה – הוא מה שהיה בעבר".
כך, למשל, כאשר ציירו דמויות מקראיות, הן נראו כדמויות מאותה תקופה – לבושים בבגדי אצילים או אבירים וכדומה, ולא בבגדים התואמים את העת העתיקה. "השימוש במבנה כיפת הסלע כמתאר את בית המקדש קיים בכל שלוש הדתות, והוא מתאים למגמה שרווחה אז, כשבית המקדש היהודי לא צוייר על פי תיאורו הארכיטקטוני המקראי שנבנה על ידי שלמה, אלא על פי הסגנונות הארכיטקטוניים שהיו קיימים באותה תקופה", אומרת החוקרת רות קלמן.

לזכור שזו לא האמונה היחידה

אלא שאת תל-אור התשובה הזו לא מספקת. "הסבר זה מתאים ליצירות משלהי ימי הביניים ומראשית העת החדשה, אך אין בכוחו להסביר את בחירתם של האמנים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, לשלב את כיפת הסלע ביצירותיהם", הוא אומר. "כך, למשל, ביצירותיו השונות של האמן היהודי משה בן יצחק מזרחי, שחי בעשורים הראשונים של המאה ה-20".

5 צפייה בגלריה
יצירה של משה בן יצחק מזרחי: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" - וציור של המסגד
יצירה של משה בן יצחק מזרחי: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" - וציור של המסגד
יצירה של משה בן יצחק מזרחי: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" - וציור של המסגד
(ויקיפדיה)

בתקופה זו של תחילת המאה ה-20 האמנות כבר מודעת היטיב לבחירות שלה, והציירים לא מפיקים ציורים שתואמים את ההווה, אלא חותרים לאמת ההיסטורית האובייקטיבית. אם כן, אין כל היגיון בציור כיפת הסלע כבית המקדש היהודי. הוכחה נוספת לדבריו מביא החוקר מהכיתוב שהוסיפו אמני התקופה, שהדגישו כי כיפת הסלע היא "מקום המקדש" ולא "בית המקדש" ממש.
"אני עומד נפעם מול התופעה ומנסה לשאול את עצמי מהו התפקיד שממלאת עבורנו היצירה הזו. אלו מחשבות עכשוויות היא מעוררת בנו", אומר תל-אור, "ואני שומע כאן שני קולות: מן העבר האחד, הקול הקורא – דע לך שזהו המקום המקודש בעיניך, בעיניי אבותיך ואמותיך, בעיניי בני עמך ודתך. אך מן העבר השני עולה גם קול שאומר באופן הגלוי ביותר: אל תשכח שלאותו מקום שאתה קורא 'מקום המקדש', קוראים מאמינים אחרים 'אלחארם א-שריף' – כלומר המקום המקודש לאסלאם, כפי שנרקם בעדינות שאין למעלה ממנה על אותה מפית כיסוי לחלות השבת".
לדבריו, לצד ההכרה כי זהו מקום המקדש שלבניינו אנחנו מייחלים כבר אלפיים שנה, עלינו לזכור כי קיימת אמונה וכמיהה נוספת, של מאמינים שאינם בהכרח יהודים: "אל תבקש למחוק במחי יד את הכיסופים ואת הכמיהה האחרות בשל אמונתך שלך".

"ירושלים היא אקס-טריטוריה"

בבסיס הרעיון עומדת תפיסה תאולוגית ולפיה "מקום הקודש" הוא למעשה ביטוי השובר את תחושת השליטה והכיבוש האנושי בעולם הזה. מקום קדוש הוא אתר שמבטא משהו שהינו מעבר לשליטה ולעצמיות של בן האנוש. זו הסיבה שלקודש-הקדשים לא נכנס איש מלבד הכהן הגדול, פעם בשנה. זו גם הסיבה שמשה רבנו במתן תורה נכנס אל "הערפל".

5 צפייה בגלריה
 יצירה של משה בן יצחק מזרחי, מראשית המאה העשרים
 יצירה של משה בן יצחק מזרחי, מראשית המאה העשרים
יצירה של משה בן יצחק מזרחי, מראשית המאה העשרים
(ויקיפדיה)

"הציור של כיפת הסלע כ'מקום המקדש' מציב בפנינו תמרור עצור, שמזכיר לנו כי אנחנו לא הבעלים של העולם, וגם בני דתות אחרות אינן שולטות בו", אומר תל-אור. "דווקא המורכבות הזו היוצרת את אותו פרדוקס יהודי-מוסלמי, היא גופו של המקום המקודש שמעל האדם, ואפילו מעל הלאום היהודי או הערבי. שניים אוחזין בירושלים? הפתרון הוא לא 'יחלוקו', שכן ירושלים איננה שלי ואינה שלך. לא לחינם אומר המדרש ש'ירושלים לא נחלקה לשבטים'. היא אקס טריטוריה, היא נחלת ה', היא לא נחלת האדם".
יש ביטויים נוספים באמנות לתפיסה המעניינת הזו?
"כן, יש הגדה של פסח עתיקה שבעמוד של 'הא לחמא עניא' מופיעים שתי דמויות של פראים פאגניים מגודלי שיער שרק ערוותם מכוסה. מה עושות שם הדמויות הללו? למחקר האקדמי יהיו אולי תשובות משלו. אני סבור שגם כאן יש פנייה ל'קהל האמנות' ואמירה מרתקת שליל הסדר הוא לילה של דרישה וחקירה ('והגדת לבנך'). הדמויות הללו בפתח הגדה, מבטאות את המסע שמתחיל מהפראיות אך חותר לדרישה לחקירה ולחוכמה; נפתח בחוסר התבונה אך מגיע בסוף להבנה".

5 צפייה בגלריה
החוקר אליסף תל-אור
החוקר אליסף תל-אור
החוקר אליסף תל-אור

התשובה של תל-אור שאובה מעולמו. "כראש תחום הדרכה ופיתוח ברשת מיתרים, אנחנו מלווים ליווי פדגוגי בתי ספר מעורבים או קהילות מעורבות של דתיים וחילונים, מתוך מטרה להגיע לתרבות ישראלית משותפת שתהווה כר פורה ליצירה עכשווית ולמחשבה עכשווית", הוא אומר. הליווי הפדגוגי כולל לדבריו ריבוי קולות, קבלת רעיונות ממקורות שונים, ובעיקר מחשבה מקורית ועכשווית. תפיסה זו לא נעצרת רק בשדה החינוך הפורמלי, אלא היא רלוונטית גם לאמנות.