זה קורה באוסטרליה בכל שנה ב-26 במאי: יום ההתנצלות הלאומי. כבר יותר משני עשורים שנוהגים להקדיש אותו לזכר העוולות שהקולוניה הבריטית ביצעה כלפי אוכלוסיית הילדים האבוריג'ינית - ובייחוד לאור פרשת "הדור הגנוב", שבה עשרות אלפי ילדים אוסטרלים אבוריג'ינים נלקחו מבתיהם וממשפחותיהם על ידי הממשלה האוסטרלית ונציגי הכנסייה במשך 72 שנים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
  • "לא יצאתי מהבית שנים": איך מתמודדים עם חרדה חברתית?
  • גורו המיינדפולנס מלמדת: כך תעברו את התקופה המטורפת הזו
  • טפשת היריון: עובדה או מיתוס?
ועדת החקירה שמונתה בנושא המליצה לקבוע יום שיוקדש לזיכרון הפרשה העגומה. ההמלצה התקבלה, ומאז היא מיושמת: ב-1998, בפעם הראשונה, מאות אלפי אוסטרלים התכנסו לעצרות התנצלות פומביות וחתמו על "ספרי התנצלות".
אבל גם בין אדם לחברו, ולא רק ברמה לאומית או גלובלית, להכאה על חטא יש מקום נרחב וקבוע. החרטה איתנו תמיד, באה והולכת. לפעמים היא מגיעה בלי הזמנה, לפעמים מסרבת לשחרר גם כשמבקשים ממנה; יושבת כמו עצם בגרון, עושה כאבי בטן, לא יוצאת מהראש. לפעמים היא מניעה אותנו לפעולה, ולפעמים בעיקר מתבשלת בתוכנו, עד שעוברת מעצמה. לפעמים מותירה חותם, אפילו צלקת - ולפעמים לא משאירה זכר. לפעמים זה בגלל משהו שעשינו לחבר, לבן הזוג, לבוס, לאמא, ולפעמים בגלל משהו שעשינו לעצמנו.
4 צפייה בגלריה
החרטה איתנו תמיד, באה והולכת
החרטה איתנו תמיד, באה והולכת
החרטה איתנו תמיד, באה והולכת
(צילום: shutterstock)
החרטה רלוונטית לחיינו כמעט בכל יום - גם אם נוהגים לדבר עליה בעיקר ביום הכיפורים בהקשר של חשבון נפש. בפועל רובנו עושים חשבון נפש כל הזמן, גם בלי הזמנה או התערבות של לוח השנה. במקרים נדירים, כמו בזה של אוסטרליה, החרטה יוצאת מהאזור האישי. יש לה תפקידים חשובים והסברים רבים, ונראה שיום הכיפורים 2020 הוא הזדמנות טובה לצלול אל תוך המנגנון הפסיכולוגי-חברתי שמאחורי החרטה.
העיתונאית והסופרת מיגון מקלופלין אמרה פעם ש"חרטה אמיתית היא לעולם לא רק חרטה על התוצאה; היא חרטה על המניע". במובן מסוים, נדמה שהמשפט הזה מלמד משהו על היחס הטעון של החברה לחרטה, ועל המשקל שהיא מקבלת. כולם טועים, אבל אדם שביצע מעשה שנתפס כלא הגון, לא מוסרי או אפילו לא חוקי, יישפט בדרך מסוימת אם התנצל על כך - ובדרך אחרת לגמרי אם לא הביע עליו חרטה.
התפיסה המקובלת היא שחרטה היא התגובה הראויה על התנהלות לא ראויה. אך האם זה אכן כך, ולא פחות מעניין: האם המשמעות היא שהבעת חרטה הופכת למעין "כלי חילוץ" שבא למחוק את הקלון על מעשים פסולים? איך ניתן לדעת אם אדם שמעד הביע חרטה כנה ועמוקה על מעשיו, או שהחרטה שלו היא למראית עין, והמטרה שלה היא רק להוציא אותו מהבור שחפר לעצמו?
"בוא נעשה הבחנה בין היכולת לבקש סליחה כקוד תרבותי-נימוסי, כהתנהגות טכנית שיכולה לתת פעמים רבות הרגשה טובה, לבין הבעת חרטה ובקשת סליחה, שזה דבר עמוק שמצריך ויתור עמוק על שיקולי אגו", מציעה ד"ר רונית שרון, יועצת ומטפלת פרטנית וזוגית ומרצה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. "להרגיש אשם או להתחרט על התנהגויות זה הישג אישיותי. זה כוח, זו עוצמה. מי שמגיע למצב שהוא מתחרט ומרגיש אשם הוא במצב גבוה וטוב מבחינה התפתחותית. אנשים שלא מרגישים חרטה יכולים להביא את עצמם לדפוסי ולמנגנוני הגנה שונים. אנשים יכולים להרגיש שהם מרוקנים רגשית: הם יכולים להיות במצבי דכדוך, חרדה, דיכאון, הם יכולים מאוד להצטמצם ולהסתגר. הם יכולים להגיע למצב של שרשרת שלילית, לחוש מצבים של כעס, של זעם, ולעיתים זה אפילו מגיע למצב של נזקים בריאותיים ומחלות שונות".
כנראה שכבר הייתם במצב הזה: הצטערתם מאוד על משהו שעשיתם לחבר או לקרוב משפחה, ידעתם שלא הייתם צריכים להזכיר את האקסית הטרייה של האח דווקא בארוחת החג, אכלתם את עצמכם על זה מבפנים, המצפון רוטט מאי-נוחות – ואתם רגע לפני שלב ההתנצלות שיגאל אתכם מהייסורים. יש כאלה שיבלעו את הרוק ויבקשו סליחה, ולעומתם יהיו מי שיעדיפו לתת לחוסר השקט הפנימי לעבור, מבלי להתנצל. למה בעצם?
"רוב האנשים יכולים לבקש סליחה ולהרגיש חרטה, צריך לזכור את זה", מסבירה ד"ר שרון. "אבל, ויש פה אבל מאוד גדול, מסתבר שלהרבה אנשים קשה מאוד לבקש סליחה. האמירה של הסליחה היא משהו מאוד משפיל ומאוד-מאוד קשה, ואת המנגנון הזה צריך לפצח. זה קשה כי לפעמים המנגנון הזה לא פועל על רקע של פגיעות מוקדמות – מישהו שנפגע מאוד בילדותו, שעבר פגיעות מיניות, שעבר ניצול והשפלה, קשה לו כתוצאה מזה להרגיש שהוא פוגע ביקרים לו. הוא בעצם משחזר משהו שעשו לו. ולפעמים המנגנון הזה לא פועל כי הוא קשור לתכונות אופי בסיסיות: אדם מאוד נוקשה, מאוד ביקורתי ומאוד פרפקציוניסט יתקשה הרבה פעמים גם לסלוח לעצמו וגם לבקש סליחה מאחרים. הוא בעצם ייכנס לאיזושהי מלכודת ויהפוך את חוסר היכולת שלו לסלוח לערך שאותו הוא מקדש כמעט בכל מחיר. כל המצבים האלה הם שרשרת שלילית שמעכבת פעמים רבות גם התפתחות אישית, זוגית ומשפחתית".
4 צפייה בגלריה
''רוב האנשים יכולים לבקש סליחה, אבל להרבה אנשים קשה מאוד לבקש סליחה'
''רוב האנשים יכולים לבקש סליחה, אבל להרבה אנשים קשה מאוד לבקש סליחה'
''רוב האנשים יכולים לבקש סליחה, אבל להרבה אנשים קשה מאוד לבקש סליחה'
(צילום: shutterstock)
"יש אנשים שחשים את החרטה אבל מתקשים לתמלל את זה ולהגיד את הסליחה, ושוב, הכוונה כאן היא לסליחה כמנגנון רגשי עמוק", אומרת ד"ר שרון. "רובנו כן נבקש סליחה אם דחפנו מישהו באוטובוס, אבל לבקש סליחה בפני בני הזוג שלנו, בפני הילדים שלנו, זה פעמים רבות מאוד קשה".
ואם האגו או תחושת חוסר הנעימות מונעים מכם להתנצל בפני אדם שפגעתם בו, שווה להזכיר לעצמנו שהמאמץ שווה את זה מכמה סיבות. הנה אחת מהן: מחקר שערכו צמד חוקרים מארה"ב, ג'יימס דייוויס וגרג גולד, חילק ל-170 סטודנטים בגילים 52-18 שאלונים על המשמעות של סליחה ביחסים בין-אישיים. התוצאות העלו שכאשר קורבן תופס התנצלות כהבעת חרטה אמיתית, הוא מאמין שההתנהגות השלילית לא תחזור על עצמה - וכך יש נכונות גבוהה יותר לסלוח. במילים אחרות, שכנראה לא יפתיעו אתכם: אם חשוב לכם לשים את התקרית המיותרת עם החבר הכי טוב מאחוריכם, ואתם מרגישים אחריות עליה, תתחרטו בקול רם. לא רק בלב.
"אנחנו נמצאים איפשהו ברצף ביכולת לחוש אשמה, כאשר בקצה אחד ישנם אנשים שתחושת האשם רודפת אותם, ובקצה השני אחרים שלא מרגישים כלל ייסורי מצפון ועלולים אף לבצע מעשים עברייניים", מסבירה קרולין זיידמן, פסיכולוגית קלינית.
מה חרטה נותנת לנו? מהי החשיבות שלה?
"בתחום הבין-אישי, חרטה חשובה מכיוון שאנחנו חלק מחברה, וחברה מוסרית מבוססת על ההבנה שמתקיימת השפעה הדדית בין האנשים המרכיבים אותה. אם זה לא היה ככה, כל אחד היה דואג לצרכיו מבלי להתחשב בשני. אנחנו יכולים גם להרגיש חרטה בהתייחס לדברים שהיינו רוצים לשנות בחיינו, ובמקום הזה חרטה עשויה להוות סוג של מנוע על מנת שננסה לחיות ולעשות את הדברים בדרך שהיא נאמנה לעצמנו. בהמשך לכך, במובן התוך-אישי, ניתן לחשוב על חרטה כעל רכיב ביכולת להרהר על אודות תהליך ההתפתחות שלנו כבני אדם".
מה המקום של החרטה במערכות יחסים, בין בני זוג?
"לבקש סליחה ולהתחרט, כמו שאמרתי, זה דבר גבוה וטוב", אומרת ד"ר שרון. "אבל אני אוסיף פה עוד נדבך, שזה הכעס. אנחנו יכולים להרגיש חרטה, להחליט שאנחנו מבקשים סליחה, אבל לעיתים אנחנו גם מרגישים כעס על דברים שעשו לנו. בדרך לסליחה ולחרטה על דברים אנחנו גם כועסים. ופעמים רבות, הכעס או הדיבור הישיר על הכעס מהווים שלב דרמטי בדרך ליכולת לבקש סליחה. זה נראה לא קשור, אבל זה קשור ומשפיע. אם אני עכשיו אומרת לך: 'אני נורא כועסת עליך, נורא עצבנת אותי, אבל אם אני גם פגעתי בך ואכזבתי אותך, אני מתחרטת על זה' – זה יהפוך את זה למשמעותי יותר, כי אני גם הבעתי את הכעס שלי, ודרך הבעת הכעס שלי גם קל לי יותר להגיד כדרך אגב: 'אם אני גם פגעתי בך על הדברים האלה והאלה, אני מתנצלת'".
4 צפייה בגלריה
''לאדם ברחוב יותר קל לנו לסלוח מלאנשים היקרים לנו''
''לאדם ברחוב יותר קל לנו לסלוח מלאנשים היקרים לנו''
''לאדם ברחוב יותר קל לנו לסלוח מלאנשים היקרים לנו''
(צילום: shutterstock)
"השלמה, ויתורים והיכולת להתחרט ולבקש סליחה הם מעמודי התווך המשמעותיים ביותר במערכת זוגית", מחדדת ד"ר שרון. "ולצערי, אצל זוגות רבים שלא מצליחים לסלוח נוצרים כל מיני דפוסים מאוד קשים של כעסים, ניתוקים, הסתגרויות, בדידות גדולה בתוך הזוגיות, ואפילו התרחקות עד כדי פרידה וגירושין. אני אתן דוגמה קיצונית אצל זוגות במצבים של בגידה. לצערנו, אצל זוג אחד מבין שלושה מתרחשת בגידה. בתוך הדיון על בגידה יש סטוץ ויש רומן, אבל אם יש החלטה של בן הזוג שנבגד, שחווה טראומה נוראית וקשה ונפגע בכל רמ"ח איבריו, שהוא סולח – זה מחייב תהליך מאוד-מאוד עמוק שבו גם לנפגע יש מקום להביע את הכאב, את הכעס, את השאלות ואת כל הרגשות הקשים שהוא חש.
"אבל הוא גם חייב להחליט שהוא פותח דף חדש, וגם לשמוע שהצד השני, וזה משהו מאוד-מאוד חשוב, לא רק מביע סליחה אלא גם לוקח אחריות על המעשים שלו ומתחייב לא לחזור על ההתנהגות הפוגענית", מוסיפה ד"ר שרון. "אחרת הבעת הסליחה, בלי לקיחת אחריות על המעשים שנעשו, לא תאפשר התקדמות הלאה מבחינת הזוגיות. חייבים לזכור שבתום התהליך מאוד מומלץ שהאדם שמבקשים ממנו סליחה יכיר ויקבל את הסליחה מהאדם שפגע. אבל מתוך עבודה רגשית עמוקה, אחרת קשה מאוד להמשיך הלאה".
אז סליחה שלא מגובה בהבטחה להשתנות ובלקיחת אחריות היא ריקה מתוכן, את זה הבנו. אבל מה עם אלה שלא מצליחים לקבל את הסליחה, כמו גם אלה, כאמור, שלא מצליחים לבקש אותה? או אז, הדרך למעגל של תסכולים, סכסוך וחוסר שקט קצרה.
בכל הקשור לחוסר היכולת להתחרט – יש לכך כמה הסברים. "מי שלא מתחרט מבחינה אישיותיות הם אנשים שסובלים מאישיות פסיכופתית", מסבירה ד"ר שרון. "חלק ממה שמאפיין פסיכופת זה אדם שלא מרגיש אשם. לפעמים זאת הפרעת אישיות, וצריך לקחת את זה בחשבון, ולפעמים כמו שאמרתי, וזה הכי עצוב, זה עניין של פגיעות מוקדמות. בגלל זה אנחנו רואים למשל ילדים מוכים שמשחזרים את הפגיעה האנושה של ההורים שלהם בהם, והם הופכים להיות הורים מכים בלי שהם מרגישים אשמה. הם באמת לא מבינים מה לא בסדר. את זה בכובע שלי כעובדת סוציאלית אני רואה הרבה. מרבית האנשים על פניו – וזה הפרדוקס – מסוגלים לבקש סליחה, אבל הלכה למעשה הם יפרידו בין אמירת סליחה כקוד חברתי-תרבותי לבין אמירת סליחה מתוך עבודה פנימית עמוקה, כשמדובר ביחסים עם היקרים להם ביותר".
ומה לגבי הקושי לסלוח? גם הוא יכול להפוך למשקולת רצינית. "למי הכי קשה לנו לסלוח? להורים, לילדים ולבני הזוג שלנו", מסבירה ד"ר שרון. "הדמויות שעל פניו אנחנו הכי חייבים לחבק אותן, לאהוב אותן ולסלוח להן. לאדם ברחוב נוכל הרבה פעמים לסלוח הרבה יותר מהר מאשר לאנשים היקרים לנו מכל. ההסבר לזה הוא שמערכת יחסים עם ילדים ובני זוג רוויה כאב, פגיעה, אכזבות וגם דברים שמחים. אבל מכיוון שההארד-דיסק שלנו צורב הרבה פעמים דווקא את אזורי הפגיעה והכאב, גם כשמדובר ביקרים לנו ביותר אנחנו נוטים לזכור את הדברים הקשים ומתקשים לסלוח כשקורה משהו".
4 צפייה בגלריה
ד"ר רונית שרון
ד"ר רונית שרון
ד"ר רונית שרון
בשלב מתקדם או משמעותי של החרטה, נהוג לקרוא לה גם בצירוף המקובל "ייסורי מצפון". לפעמים הם בלתי נמנעים, אפילו חיוניים. ומצד שני, לעיתים הם יוצרים השפעה בעייתית יותר ויוצרים תחושות קשות של מועקה וסחרור - גם אם אין לכך סיבה משכנעת, והאדם שאנחנו חושבים שפגענו בו כבר מזמן שכח מהאירוע שהשאיר אותנו ערים כל הלילה.
"ייסורי מצפון הופכים למטרד כאשר הם משתלטים על הקשרים שלנו בהווה, ו/או אינם מובילים אותנו לניסיון לתקן או לשנות", מסבירה זידמן. "אז אנו עלולים לחוש תסכול, חוסר אונים ואפילו דיכאון. במקרים אלו טיפול פסיכולוגי יוכל לסייע באופנים שונים. ההנחה היא שייסורי מצפון עוצמתיים בהווה עלולים להצביע על כך שהם נטענים מסיטואציות וקשרים מן העבר, ולא רק קשורים לכאן ולעכשיו. טיפול נפשי יוכל לסייע לעבד ולהגמיש את המצפון. בנוסף, טיפול יכול לסייע להבין את שמונע מאיתנו לשנות את מה שאנחנו רוצים לשנות בהתנהגות שלנו, ובכך לפעול בחיים בדרך אשר נאמנה לעצמנו".
לחרטה כמובן יש ביטוי משמעותי גם במישורי חיים אחרים. על פי המסורת היהודית, אדם שנפגע מאדם אחר חייב לסלוח לו אם הפוגע הביע חרטה אמיתית וניסה לתקן את הנזק שגרם. אצל המורמונים, אחד הזרמים בנצרות, החרטה נחשבת לאחד מארבעת עקרונות האמונה. באיסלאם, אם אדם שפגע בחברו מבקש את סליחת האל, החרטה היא מרכיב הכרחי לקבלת הסליחה שלו. בתחום המשפט הפלילי, החרטה של אדם שהורשע בעבירה מקבלת משמעות רבה בשלב השיקולים לעונש. אדם שהביע חרטה כנה על מעשיו מגדיל את סיכוייו להקלה בעונש הצפוי לו, או לקבלת חנינה.
אבל נדמה שאנחנו הכי מרגישים את החרטה דווקא בסיטואציות הכי פשוטות ויומיומיות, של בין אדם לחברו - בין אם אנחנו אלה שמביעים אותה, ובין אם אנחנו אלה שמתבקשים לקבל אותה. זה בולט במיוחד בשגרת הקורונה שנכפתה עלינו: אדם שנדבק והדביק בטעות חבר טוב יכול לסבול לא רק מכאבים, אלא גם מתחושות אשמה.
כך שאולי לפני ההשפעה של הבעת החרטה על החברים ועל הקרובים לנו, יש לסליחה השפעה ישירה ומיידית הרבה יותר. "היכולת לסלוח היא קודם כל בשביל עצמנו", אומרת ד"ר שרון. "כשאני לא מצליחה לסלוח אני משלמת מחירים כבדים, אני עסוקה פעמים רבות בנקמה, בכעס, ואני משקיעה את האנרגיה באיך אני אחזיר לאדם שפגע בי. אני מתמודדת עם מצבים של דיכאון ודכדוך ואפילו עם נזקים בריאותיים של מחלות. יש גם מחקרים שמראים שאנשים שמתקשים לבקש סליחה או לסלוח לאחר, תוחלת החיים שלהם קצרה יותר. וזה נורא חשוב".