זה שאתה מת לא אומר שגם היצירה שלך נעלמת יחד איתך, לפחות כך זה בעסקי המוזיקה. לפעמים זה אפילו עובד הפוך. ג'ימי הנדריקס למשל, שהחודש ציינו 50 שנה למותו, הוציא בחייו הקצרים שלושה אלבומי אולפן, אך מאז מותו יצאו כבר עשרות כותרים שמלאים בחומרים נדירים, שירים שנשכחו על רצפת האולפן והופעות חיות.
הנדריקס לא היחיד, כמובן. דיוויד בואי ופרינס, שני אייקוני המוזיקה הגדולים ביותר שהלכו מאיתנו בעשור הקודם, מתקרבים אליו בצעדי ענק, עם האלבומים ה"חדשים" והמחודשים שממשיכים להוציא בשמם, למרות שהם כבר עמוק באדמה.
3 צפייה בגלריה
פרינס
פרינס
פרינס ב-1987, השנה בה יצא Sign o' the Times
(צילום: AP)
עכשיו זה שוב תורו של פרינס, שאלבום המופת שלו מ-1987, Sign o' the Times, זוכה למהדורה מורחבת עם שלל תוספות. זהו המוצר הכי מרשים ורחב היקף שיצא עד כה מבית פרינס המנוח, שמת באפריל 2016, אבל כשחושבים על היקף ההקלטות המאוחסנות בכספות שבאולפני פייזלי פארק שבאחוזתו במיניאפוליס - ניתן להניח שגם בעשור הבא יורשיו ומעריציו ימשיכו ליהנות מהיצירה שלו.
בזמן אמת, פרינס תכנן להוציא אלבום משולש בשם Crystal Ball. אך בחברת התקליטים שלו, האחים וורנר, נבהלו מהרעיון השאפתני (בייחוד לאור העבודה שאלבומו הקודם, Parade, לא זכה למכירות טובות במיוחד) וביקשו ממנו להסתפק באלבום כפול. כדי לוודא שזה יקרה, הם ערכו את החומרים המוקלטים וקיצצו אותם עד שהגיעו לאורך הרצוי. עכשיו, 33 שנים אחרי, יוצא התיקון - מהדורה ענקית וחגיגית לאלבום המקוצץ ההוא. גרסת הסופר-דלוקס נפרשת על פני 13 תקליטים (או שמונה דיסקים), דיסק די.וי.די וכוללת, בנוסף לשירים שהופיעו באלבום הכפול המקורי, למעלה מ-60 קטעים שמעולם לא שוחררו, לצד שתי הופעות שערך בהולנד, ובהן גם תיעוד נדיר של שיתוף הפעולה שלו עם מיילס דייוויס.
המחלוקת ההיא בין פרינס לחברת התקליטים שלו סימנה לא רק את תחילת השבר ביניהם, אלא גם את סוף תור הזהב שלו. האלבומים שהוציא בהמשך – למרות שהציגו לא מעט רגעים יפים – התקשו לשחזר את הקסם שאפיין את יצירתו בין השנים 1982 ל-1987. המבקרים היללו פחות מבעבר וגרף המכירות ירד בהתמדה. ואם זה לא מספיק, האיש שגם כך נחשב לחידתי, החליט לשנות את השם שבו יחתום מעתה על אלבומיו הבאים. ולא בפעם האחרונה.
הוצאות מחודשות לאלבומים מיתולוגיים הן לא רק דרך נוספת לשאוב עוד קצת כסף ממעריצים ואספנים (קופסת הווינילים החדשה נמכרת בארצות-הברית ב-270 דולר) - הן גם מאפשרות בחינה מחודשת של פסקול נעורייך. את המבחן הזה, Sign o' the Times עובר בציון גבוה. מאוד. אפשר היה בהחלט לוותר על חלק מהתוספות החדשות, אך הסאונד המשופר עושה חסד עם הכוונה המקורית והיומרנית של פרינס, והתוצאה הסופית מפוארת בהחלט. איכשהו – וסליחה על משחק המילים - סימני הזמן לא פגמו ביופיו של האלבום.
3 צפייה בגלריה
פרינס
פרינס
סימני הזמן לא פגעו ביופי של התקליט
(צילום: AP)
מהדורות רחבות היקף שכאלו מזמינות צלילה שלא רבים יעמדו בה, גם אם יש להם עכשיו שפע של זמן בסגר. אבל מי שבכל זאת יעמיק, ימצא שם לא מעט פנינים. בין הקטעים היפים אפשר למצוא את הגרסה המוקדמת האקוסטית והיפה ל-Forever in My Life שאולי תזכיר לכם את לני קרביץ, ששאב השראה מפרינס. גרסה מוקדמת ומפתיעה עוד יותר היא זו שפרינס הקליט ממש בתחילת דרכו ב-1979 ל-I Could Never Take the Place of your Man, ובה הוא נשמע כמי שעושה מחווה לרוק הלבן של להקת בוסטון. עוד קצת רוק גיטרות סוחף שמזכיר מה האיש ידע לעשות עם שישה מיתרים תקבלו ב-Cosmic Day. באגף הגרובי-ג'אזי יותר תמצאו את השירים החושניים I Need a Man שהוצע במקור לאגדת הקאנטרי בוני רייט שבחרה שלא להקליט אותו ו-Witness 4 the Prosecution, שלא ברור איך נשארו בחוץ בשעתו.
עוד רגעים יפים כאן שהיה שווה לחכות להם בסבלנות 33 שנה הם La, la, la, he ,he, Hee שלמרות השם הלא מחייב מקפל בתוכו יותר מעשר וחצי דקות של פאנק מתפרץ ומענג ו-Soul Psychodelicide, תצוגת תכלית של ג'אז-רוק גרובי למדי שנפרשת על פני 12 וחצי דקות שאין בה שנייה מבוזבזת. חלק מהקטעים החדשים פה מופיעים בכמה גרסאות, כך שכל אחד יכול לבחור את המועדפת עליו בל לריב.
לאחר שמסיימים את החלק האולפני של הקופסה – ומדובר בעניין שנמשך כמה וכמה שעות - עוברים לתיעוד מההופעות של פרינס באוטרכט, הולנד מאותה השנה. שם כבר תקבלו להיטים כמו When Doves Cry, Kiss ו-1999, שלא מעט מעריצים של פרינס חיכו שנים כדי לשמוע תיעוד מההופעה המיתולוגית ההיא באיכות נורמלית. גם שם תגלו שפרינס נהנה מאוד לקחת את הזמן. Forever in my Life למשל, מוגש לאורך 13:11 דקות. מצד שני, מה כבר יש לכם לעשות עכשיו בסגר.
האזנה לקופסה המורחבת היא מסע מהיר ומהנה במכונת זמן לאייטיז. ואכן, אי אפשר לדמיין את העשור ההוא בלי פרינס. אלא שהוא לא היה שם לבדו. ביחד עם מייקל ג'קסון ומדונה, הוא הרכיב את הטריו שהגדיר את המיינסטרים המוזיקלי האמריקני בשנים ההן. כל אחד מהשלושה היה חדשן בדרכו. ג'קסון טשטש את הגבולות בין מוזיקה שחורה ללבנה והכריח את MTV לחשוב מחדש על מדיניות הדרת הקליפים של מוזיקאים שחורים משעות צפיית השיא; מדונה סימנה את הקו שבו תלך פחות או יותר כל כוכבת פופ שתגיע אחריה; ופרינס אמנם מכר פחות מהם, אך השפעתו על המוזיקה שנוצרה בעשורים לאחר מכן הייתה גדולה אפילו יותר. ההיתוך הנדיר שהוא הציע בשנות הזהב שלו בין פאנק, סול, גוספל, אר אנ' בי, מוזיקה אלקטרונית ורוק, מסייעים למוזיקה שלו להישמע רעננה ומפתיעה גם היום. בדומה למה שדיוויס עשה לג'אז, גם הפופ שנוצר אחרי פרינס כבר נשמע אחרת לגמרי. כנראה שזו הסיבה ששני המהפכנים האלו מצאו שפה מוזיקלית משותפת.
3 צפייה בגלריה
פרינס
פרינס
אי אפשר לדמיין את האייטיז בלי פרינס
(צילום: AP)
Sign o' the Times היווה את שירת הברבור של פרינס. הוא יצא אחרי חמש שנים עמוסות בהן פרינס לא הפסיק לשחרר אלבומים נהדרים, ועל הדרך לגנוז או לדחות לא מעט פרויקטים. בשנים שבהן ג'קסון שחרר שני אלבומים, פרינס השלים שישה - שניים מהם כפולים ואחד מהם ("האלבום השחור") נגנז מעט לאחר צאתו. הנסיקה החלה באלבום הכפול והאפוקליפטי "1999" שמכר 15 מיליון תקליטים תוך פחות משנה, בעיקר הודות ל-Little Red Corvette המופתי והפך את פרינס לכוכב על. שנתיים אחרי הוא ייסד את להקת הליווי החדשה שלו The Revolution, ויצר איתה את רב המכר הגדול Purple Rain. בין לבין, הוא גם כתב את Nothing Compares 2 U, שהטיס ב-1990 את הקריירה הקצרה מדי של שינייד או'קונור.
פרינס אמנם לא עקף את ג'קסון במכירות, אבל Purple Rain שבר כל שיא אפשרי. הוא גם הצליח לעורר שערורייה עם צאת השיר Darling Nikki הפרובוקטיבי שהוליד מתקפת צנזורה נגד האלבום. פרינס הבין לאן נושבת הרוח, ובאלבומו הבא Around the World in a Day שיצא ב-1985 הוא מיתן את הקו המיני של השירים והגיש אותם בהפקה פסיכדלית. זה אולי שימח את המבקרים השמרנים אך לא תרם למכירות, והאלבום הצליח פחות מקודמו. שנה לאחר מכן הגיע האלבום Parade. הוא אמנם כלל את Kiss, אחד מלהיטיו הגדולים ביותר, אך המכירות היו נמוכות. גם הסרט שליווה את האלבום נקטל על ידי המבקרים.
ואז הגיעה שנת 1987 הגדולה עם Sign o' the Times, ש-16 שיריו מהווים טור דה פורס שנפרש על פני 79 דקות ומציגות גאון מוזיקלי בשיאו. פרינס ערבב פה כל סגנון אפשרי: מבלדות סול משתפכות כמו Slow Love עם כלי נשיפה עשירים ברוח הסיקסטיז, לצד ביטים אפלים וחותכים עם שירה/צווחה א-לה פיטר גבריאל של Sledgehammer. הוא גם ברח לפופ מתוק וזורם יותר כמו ב-Play in the Sunshine. פרינס ניגן פה על כל הכלים, וחיבר פאנק שמנוני עם אורגניות קסיו בסיסיות, מכונות תופים מתכתיות ואפקטים שעיוותו את קולו המתריס, שנע בין פלצטו צווחני לנהמות חושניות, כמו למשל ב-Hot Thing. למרות העושר המוזיקלי, ההפקה הייתה רזה יחסית, בטח לאלבום מאמצע האייטיז, שבהן בומבסטיות הייתה תו תקן לכל מוצר פופ.
33 שנים אחרי שיצא, Sign o' the Times נותר אחד מהאלבומים הגדולים של האייטיז, ובכלל. פרינס המשיך באותה תנופה עד סוף אותו עשור, השלים עוד שני אלבומים ואפילו שיתף פעולה עם מדונה באלבומה Like A Prayer. ב-29 השנים שחלפו מאז שיצא אלבום המופת שלו ועד למותו ב-2016 הוא הוציא קרוב ל-30 אלבומים. אבל באף אחד מהם הוא לא התקרב לשיאים שרשם אז, ב-1987.