בלילה שבין שלישי לרביעי השבוע, העניקה כנסת ישראל סמכויות יתר לממשלה. באצטלה של המאבק בקורונה, הגבילה כנסת ישראל, לבקשת הממשלה, את זכות ההפגנה למרחק של 1000 מטר מהבית ובקבוצות (קפסולות) של עד 20 אנשים. צעד זה, ככל הנראה, אינו קשור למאבק בקורונה, כי אם במאבקו של ראש הממשלה בהפגנות המחאה כנגדו מול מעון ראש הממשלה בירושלים ובמקומות אחרים ברחבי הארץ. חוק הקורונה המקורי, אשר נחקק אי שם בחודש מרץ, החריג את החופש להפגין. אולם, למורת רוחו של ראש הממשלה ושותפיו, ההפגנות רק הלכו והתעצמו. אלפי אנשים מתכנסים מדי שבוע מול מעון ראש הממשלה בירושלים בעוד עשרות אלפים מפגינים ברחבי המדינה לאורך הגשרים והצמתים השונים במדינה. כל מנהיג יודע שמחאה יכולה לדעוך, אך כדאי להרוג אותה כשהיא עוד קטנה. במקרה של מדינת ישראל, המחאה רק הלכה וגברה ככל שהתבררו ממדי החובבנות בה "מנוהל" משבר הקורונה. בעוד שבמדינות רבות, מתקבלות החלטות בצורה שקופה ומדודה, ישראל נדמית לרכבת הרים בה החלטות מתקבלות על בסיס שרירותי. אומת ה"סטארט-אפ" התגלתה כאומת החלטורה, בה עיגול הפינות הפך ללחם חוקם של רבים, וכך קריצות העין של הפוליטיקאים לציבור מובנות ואיש כישר בעיניו יעשה.

בנימין נתניהו(צילום: יואב דודקביץ)

כמי שמתגורר בניו-יורק, אני יכול להעיד כי אנשים לא מזלזלים בחובת עטיית מסיכה. יש חוזה בין התושבים לבין השלטון וכן חוזה בין התושבים לבין עצמם. המרחב הציבורי מוגן באופן יחסי בגלל שהציבור לוקח ברצינות את פניות הממשל (המקומי) ורואה גם דוגמא אישית של המנהיגות. המשטרה כמעט ואינה נדרשת לטפל באנשים שמסרבים לעטות מסיכות והציבור שומר על ריחוק פיסי כמידת האפשר בין אדם לחברו. אגדיל ואומר כי במקרים רבים, שוטרים אף יציעו לעוברי אורח מסיכות במידה ויראו כי אינם עוטים אותה. ומה במדינתנו? מן הרגע הראשון המשטרה החלה מחלקת דו"חות לאזרחים אשר יצאו מפתח ביתם ללא מסיכה או אשר הסירו אותה (כי לעשן מותר), בעוד שלנבחרי הציבור אין כל רצון להראות דוגמא אישית. בעוד שראש ממשלת הולנד נמנע מללכת לבקר את אימו הגוססת, ואזרחי ישראל הושבו לחגוג את החגים לבד, ראש הממשלה חגג עם משפחתו את חג הפסח ונבחרי הציבור, כלל אינם עוטים מסיכה או שומרים על ריחוק. גם בתחום ההגבלות והאכיפה לא היה כל היגיון. החרדים הוחרגו כמעט אוטומטית וגם האכיפה במגזר החרדי רופפת בכוונה, שכן ראש הממשלה מעוניין לרצות את "שותפיו הטבעיים".

כאשר האזרחים רואים את האיפה והאיפה, מדוע שיקפידו? במגזר החרדי נתוני התחלואה וההידבקות גבוהים בהרבה מהממוצע, כאשר החרדים מהווים כשליש מכלל הנדבקים. הערים החרדיות מובילות את טבלת ההידבקות בקורונה, ולמרות זאת, גם ביום הכיפורים נתקבלו דיווחים רבים על התקהלויות בבתי כנסת. לעומת זאת, אין כל הוכחה להידבקויות באוויר הפתוח. סיכוי ההדבקה במקומות סגורים גבוהים לעין ערוך ויש היגיון להגביל התקבצויות במקומות סגורים, אבל הקורונה בישראל אינה מנוהלת. מונה פרוייקטור לאחר לחצים רבים אולם כנפיו קוצצו ומקבלי ההחלטות מתעלמים מהמלצותיו. אם אין לו סמכויות ומתעלמים מהמלצותיו, אז לשם מה הוא פרוייקטור הקורונה? מדינת ישראל ואזרחיה, בחסות הקורונה נאנסים למדיניות חסרת היגיון, שלמראית עין לפחות, כל תכליתה הנה דיכוי המחאה הציבורית כנגד ראש הממשלה. כל זמן שלא תהיה מדיניות ברורה והגיונית ודרך קבלת החלטות הגיונית במדינת ישראל, המצב לא צפוי להשתפר. המאבק בקורונה לא יצליח בגלל הגבלת הזכות להפגין. הוא יצליח אם קברניטי המדינה ינהלו אותה במקום לעשות יחסי ציבור, אם הם יקחו אחריות ויבינו את גודל המעמד וההשלכות העתידיות של השרירותיות בה מתקבלות ההחלטות במדינת ישראל. הקורונה כאן כדי להישאר. כמו כל וירוס, היא קטלנית יחסית כרגע, אולם צריך להתמודד עמה כבעיה קיימת ולהבין שיש למצוא דרכים להחזיר את השפיות לחיינו. המחיר הבריאותי המלא שמשלם הציבור (אלימות במשפחה, דיכאון והתאבדויות, מוות כתוצאה מהימנעות קבלת טיפול או כתוצאה מתיעדוף טיפול בחולי קורונה) וגם המחיר הכלכלי למשק עדיין אינם ברורים לחלוטין, אך ניצניהם כבר ניבטים. מוטב שבמקום לדכא את המחאה בישראל, ראש הממשלה יתחיל לדאוג לאזרחיה ושממשלתו הפריטטית על 34 שריה תתחיל לתפקד, במקום לבקר את הציבור.