ב-21 במרץ 2020, ישב ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לראיון באולפן חדשות סוף השבוע של ערוץ 12 עם העיתונאית הוותיקה דנה וייס. במסגרת הריאיון קרא נתניהו לממשלת אחדות עם מפלגת כחול לבן של בני גנץ ואף פנה למצלמות והתחייב: ״אם תסכים, אפנה את כיסאי עוד שנה וחצי, בלי טריקים ובלי שטיקים״. ובפוליטיקה, לצערנו כמו בפוליטיקה, מה שהחל כשאיפה לאחדות ופיוס הפך למבול של שטיקים וטריקים אשר המאיסו את ממשלת האחדות על הציבור והבליטו את כישלונותיה. כך, למשל, בזמן שבו ישראל חווה משבר כלכלי ובריאותי חמור, היא עדיין נעדרת תקציב מדינה, הידוע גם במונופול הפוליטי הישראלי כ״תחנת היציאה״ של נתניהו מהסכם האחדות עם כחול לבן. אישור תקציב 2020, אשר אמור היה לעבור בחודש אוגוסט (כשמרבית השנה מאחורינו), נדחה לחודש דצמבר, דהיינו לסוף השנה ממש (אם בכלל), והבלאגן, כמיטב המסורת, חוגג. על רקע שורת המשברים, חוסר האמון במערכת הפוליטית הישראלית מרקיע שחקים, וזאת לא רק בין השחקנים הפוליטיים עצמם, אלא גם בין ציבור המצביעים ונבחריו.

הטריקים והשטיקים לא ייחודיים למדינת ישראל. גם כאן, בארה״ב, ובייחוד במערכת הבחירות הנוכחית, חוסר האמון במערכת הפוליטית מגיע לגבהים חדשים. כבר עתה, כשאנו בעיצומו של קמפיין הבחירות לנשיאות – ולאחר שבחלק מן המדינות החלה כבר ההצבעה המוקדמת, בין היתר גם דרך הדואר – הצדדים מכינים עצמם ליום שאחרי.

הנשיא טראמפ ותומכיו בקרב המפלגה הרפובליקנית מצביעים על חששם מזיופים אפשריים בבחירות, לדידם גם בשל הצבעה מאסיבית (ולא סלקטיבית) באמצעות הדואר, מה שמגביר את הסבירות שההכרזה על הזוכה לא תתרחש ביום הבחירות עצמו, ה-3 בנובמבר. הדמוקרטים, מצידם, זועקים חמס כנגד מה שהם רואים כניצול ציני של כוחם של הרפובליקנים לשנות את הכללים לטובתם. אחד הדגלים המרכזיים המונפים בהקשר זה כנגד הרפובליקנים הוא מה שמכונה Gerrymandering, אשר משמעותו שינוי גבולותיהם של מחוזות בחירה בבחירות אזוריות (כפי שמתקיימות בארה״ב) במטרה להביא לתוצאות הרצויות על ידי גורמי השלטון המביאים לשינוי.

כך, למשל, בחלוקה למחוזות, ניתן לכלול כמה שיותר מצביעים מסוג מסוים בתוך מחוז בחירה אחד באופן שיצמצם את יכולתם להשפיע על מחוזות בחירה אחרים. לחלופין, ניתן לפזר בוחרים שכאלו בין כמה שיותר אזורי בחירה, וזאת על מנת שלא תהא להם יכולת להשפיע ממש באף אחד מן המחוזות. ומה הקשר בין זה לבחירות לנשיאות, אתם שואלים? ובכן, לפוליטיקאים במישור המקומי והפנים-מדינתי ישנן סמכויות רבות ומגוונות אשר הפעלתן משליכה ישירות גם על הבחירות לנשיאות, כמו גם על הבחירות לתפקידים רבים אחרים. הם קובעים, למשל, מי יוכל להצביע במדינה, במחוז וכיצד.

ביידן וטראמפ. טריקים ושטיקים(צילום: AFP)

פלורידה היא דוגמא טובה בהקשר זה, שם המושל דה-סנטיס ותומכיו מואשמים בניסיון לדכא הצבעה של אסירים משוחררים, באמצעות העמדת דרישות פרוצדורליות בלתי אפשריות אשר מהוות עבורם חסמים דה-פקטו לאפשרות להצביע (כגון דרישת תשלום של כל הקנסות שאי פעם הוטלו עליהם בעבר בטרם יוכלו להירשם להצבעה). החלטות אלו, המתקבלות בדרג המקומי ולרוב לא זוכות לתשומת לב רבה, עשויות להיות הרות גורל ממש בבחירות שלעיתים מוכרעות על חודם של קולות במיוחד במדינות בהן אין רוב מוצק לאחד הצדדים. דוגמא מפורסמת היא הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות בשנת 2000 בין ג׳ורג׳ בוש ואל גור, אשר הוכרעו בהפרש של 537 קולות בלבד לטובת בוש, מה שהעניק לו את האלקטורים של – ניחשתם נכון, שוב - מדינת פלורידה וכך, את הנשיאות. זאת למרות שבספירה הכללית של הקולות זכה אל גור בכחצי מיליון קולות יותר מבוש, אולם בארה״ב שיטת האלקטורים מביאה לכך שגם נשיא שלא זכה במרבית הקולות, ישב על כס הנשיאות (ראו ערך בחירות 2016 בין טראמפ וקלינטון).

על רקע כל אלו, קולות הולכים וגוברים במחנה הדמוקרטי קוראים גם לשינוי שיטת הבחירות בארה״ב, ונטישה של חבר האלקטורים לטובת בחירות כלליות בהן המועמד שמקבל את רוב הקולות הוא זה המוכרז כזוכה בבחירות. המפקד המתקיים בארה״ב בכל עשור (אחד כזה מתקיים כעת) הוא הקובע את מספר הנציגים שמקבלת כל מדינה בקונגרס, כאשר מספר זה ועוד שני נציגי המדינה בסנאט, הוא מספר האלקטורים שמקבלת כל מדינה. האלקטורים עצמם נבחרים גם כן על ידי הציבור ומספר האלקטורים הכללי בארה״ב עומד על 538, מתוכם צריך הנשיא לקבל רוב בכדי להיבחר לתפקיד. אף שהחוקה אינה מחייבת את האלקטורים להצביע עבור המועמד שזכה במרבית הקולות במדינה, ברוב מוחלט של המקרים הצביעו האלקטורים בעבר בהתאם להכרעת הרוב.

בית המשפט משחק גם הוא תפקיד משמעותי בתהליך. בבחירות 2000, ג׳ורג׳ בוש הוכרז רשמית כמנצח רק כחודש ימים לאחר הבחירות עצמן כתוצאה מן הכאוס, וזאת בהחלטה של בית המשפט העליון של ארה״ב ברוב של 5 שופטים מול 4, כלומר בכוחו של שופט אחד היה להכריע את הכף לכאן או לכאן. במקרה שבפנינו, פטירתה הפתאומית שבועות לפני הבחירות של שופטת העליון הליברלית רות באדר גינסבורג ז״ל מאפשרת לנשיא טראמפ ולרפובליקנים למנות שופט נוסף לעליון. לא מדובר בדבר של מה בכך, אם לוקחים בחשבון ששופטי העליון ממונים בארה״ב לכל תקופת חייהם, וכך שופט צעיר יחסית שמונה לעליון עשוי לשבת על כס השיפוט עשורים רבים ולהשפיע השפעה ישירה על חייהם של רבים בארה״ב. שווה לזכור שבחלקו של הנשיא טראמפ נפלו כבר 2 מינויים לשופטי עליון (ניל גורסיץ׳ וברט קוואנו) והוא מיהר להכריז על המועמדת שלו לתפקיד הרם, עורכת הדין והשופטת השמרנית איימי קוני בארט, בת ה-48.

צ’רצ’יל היה זה שאמר שהדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות, והאמור לעיל מהווה הוכחה ניצחת. בסופו של יום, עלינו להכיר כי זוהי הדמוקרטיה, על כל מעלותיה ומגרעותיה, וזהו המגרש בו עלינו לשחק ולפעול בכדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר. לפיכך, אם אנו רוצים חיים טובים יותר, כדאי להפגין מעורבות ואכפתיות לכל אורך הדרך ולא רק בהצבעה פעם בכמה שנים.

יותר מדי מוטל על הכף.

שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בנ״י, אוהב ישראל