יורד מהעץ בדרך לצמרת: השינוי של מוריניו

במשך שנים הוא היה מזוהה עם כדורגל הגנתי ושליטה בפרטים הקטנים ביותר של המשחק. העונה נראה שטוטנהאם שלו היא מופת של שחרור, לטוב ולרע: ההתקפה הטובה באנגליה לצד חוסר יציבות. האם ההתרסקות עם מנצ'סטר יונייטד או התהליכים בכדורגל האירופי שבהם צפה מהצד שינו משהו ב-DNA של המאמן הפורטוגלי?

יואב טובול
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית

ספר הילדים הנפלא של רייצ'ל ברייט וג'ים פילד, "קווין הקואלה תקוע למעלה", מספר על דוב קואלה קטן וחמוד שמסרב לרדת מצמרת העץ שבה הוא חי. כל החיות קוראות לו לבוא לשחק, אבל הוא לא מכיר דרך אחרת, חושש משינויים ומסרב לעזוב, עד שיום אחד הגורל מאלץ אותו לשחרר את האחיזה: נקר חרוץ מביא לקריסתו של העץ כולו אל האדמה, וקווין מתרסק יחד איתו, ממשיך לחבק את הענף שלו. כשהוא מרים את הראש, פוקח עיניים ומבין שהכל בסדר, הוא גם מגלה שהחיים למטה יכולים להיות סבבה, עם משחקים, שירים וריקודים, ולא רק לעיסת עלים רפטטיבית מבוקר עד ליל. 

בכורה לבייל, 3:3 משוגע לטוטנהאם מול ווסטהאם

מוסר עבודה: היתרון הגדול של הארי קיין / אורי קופר

ז'וזה מוריניו הוא ככל הנראה הדבר הרחוק ביותר בעולם מדוב קואלה קטן וחמוד, אבל מבחינת המהלך שטוטנהאם עוברת העונה בהשוואה לקריירה של המנג'ר הפורטוגלי עד היום - דווקא אפשר למצוא די הרבה נקודות דמיון לתהליך שעבר קווין. יכול להיות שמוריניו היה צריך התרסקות מפוארת כמו זו שחווה במנצ'סטר יונייטד (ועוד קודם בעונה האחרונה שלו בצ'לסי - בשתיהן השיג את הממוצעים הגרועים בקריירת האימון שלו מבחינת נקודות למשחק) כדי לגלות שכדורגל יכול להיות גם אחלה פאן, שאפשר לגשת אליו עם גישה חיובית - ושלא מדובר רק בקרב חפירות מהונדס לעייפה, עם אוטובוסים חונים בתיבת החמש, טריקים מלוכלכים ודם רע. והדבר שמוריניו בוודאי נדהם אפילו יותר לגלות הוא שבמקרים מסוימים ובתנאים מסוימים אפשר אפילו להצליח יותר עם גישה חיובית מאשר זו שאליה הוא הרגיל אותנו. 


צילום: AP (צילום: AP)

אפשר רק לקוות שהתיקו 3:3 המטורף מול ווסטהאם במחזור האחרון, אחרי שטוטנהאם כבר הוליכה 0:3 עד הדקה ה-82, לא ישכנע אותו לחזור להרגלים ישנים. אחרי ה-1:6 המונומנטלי באולד טראפורד במחזור הקודם על האקסית שזרקה אותו, הדרבי הלונדוני הזה כבר מסמן מגמה: בגיל 58, הכלים של מוריניו בטוטנהאם, בטח אחרי ההצטרפות של גארת' בייל (שעלה מול ווסטהאם מהספסל לבכורה המחודשת שלו בקבוצה כשהיא הייתה ביתרון 0:3) מאלצים אותו לשחק כדורגל התקפי, יוזם, אפילו הרפתקני. איך הסיפור הזה ייגמר? מוקדם לדעת.

כששלטון הדיקטטור הופל

מפתה מאוד לקשור פואטית בין גורלה ההיסטורי של משפחתו של מוריניו, לבין מהלך הקריירה שלו. אביו היה כדורגלן, ואמו הייתה מורה בבית ספר יסודי שהגיעה ממשפחה עשירה ביותר. היא גדלה מגיל צעיר אצל הדוד שלה בעל בית חרושת מצליח לסרדינים שהפך לטייקון. בין השאר, הוא מימן את בניית האצטדיון של ויטוריה דה סטובאל, אחת משתי הקבוצות שבהן שיחק אביו. בפורטוגל נכתב בעבר על המשפחה של אמו של ז'וזה שהיא הייתה הדבר הכי קרוב לאריסטוקרטיה שהיה בסטובאל, פרבר שקט ליד ליסבון. היו להם נכסים רבים, עסקים ואחוזות. אבל יום אחד זה נגמר. 

לאחר שהדוד נפטר ולאחר שהופל שלטונו של הדיקטטור אנטוניו דה אוליביירה סלסאר, שכיהן כראש ממשלה בין השנים 1932 ל-1968, הולאמו כל נכסי המשפחה מלבד אחוזה אחת. כפית הזהב הוחלפה בכלי עבודה, ובמקרה של ז'וזה מוריניו - שנולד ב-1963 והספיק לחוות את השינוי המעמדי כילד קטן - עט ומחברת שבה התחיל לכתוב את התנ"ך שלו: מחשבות ורעיונות על כדורגל אותם ניהל מאז היה צעיר. 

צילום: APגארת' בייל. הכלים של מוריניו מחייבים אותו לתקוף (צילום: AP)

יש ויכוח בנוגע לשאלה מהו המקור העיקרי, המנוע הבסיסי שדוחף את המוטיבציה והאמביציה המטורפות של מוריניו: יש מי שגורס שזה הרצון ללכת בעקבות אביו שהיה כדורגלן מצליח במדינתו, בתוספת ההבנה המוקדמת (לדבריו כבר בגיל 15) שאין לו את הכישרון הדרוש לעשות זאת על המגרש. מנגד, יש מי שאומר שאמו, בהינתן התנאים בהם גדלה בעצמה עד הנפילה, חינכה אותו להיות מצליחן בסטנדרטים הגבוהים ביותר. הוא עצמו מעולם לא נידב את המידע הזה. הוא שונא לדבר על משפחתו ומספרים שכאשר החל להתפרסם נסע לבית המשפחה והסיר ממנו את כל תמונות בני המשפחה שהיו על הקירות, כדי שאלו לא יגיעו לעיתונים או לאתרי האינטרנט. אם תשאלו אותו מאיפה הדרייב - הוא יגיד שהוא פשוט תמיד היה כזה. 

כך או כך, כבר בגיל 41, בסיום עונתו השנייה כמאמן פורטו, הוא הספיק לגעת בשמיים: בעונה הראשונה, 2002/03, הוא זכה בטרבל כולל זכייה בגביע אופ"א (הליגה האירופית בגרסתה הקודמת), ובשנייה הוא זכה באליפות פורטוגל ובליגת האלופות בסיומה של העונה הסנסציונית ביותר בתולדות המפעל. משם הוא המשיך לשתי אליפויות רצופות עם צ'לסי שרק ברצלונה הגדולה של השנים ההן - וכמה שערוריות שיפוט - מנעו ממנה גם לזכות בליגת האלופות. אחר כך הוא לקח טרבל עם אינטר, אליפות ספרד עם ריאל מדריד... וזהו. שם זה נגמר. אם תרצו, הופל שלטונו של מי שלמשך תקופה ארוכה, קרוב לעשור, נחשב לגאון שניצב מעל המשחק עצמו, גם מבחינה טקטית וגם מבחינה מיתוגית ותקשורתית (את הכינוי "המיוחד" הוא העניק לעצמו, כן?). הניצחון 0:2 על איאקס עם יונייטד בגמר הליגה האירופית ב-2016/17 היה, בהתחשב בגבהים אליהם הורגל המועדון הזה, פחות מפרס ניחומים. 

צילום: APפפ גווארדיולה. מוריניו קיבל השראה מהיריב המושבע? (צילום: AP)

אולי לראות מהצד אחרי שפוטר בדצמבר 2018 את וריאציית הטיקי-טאקה של פפ גווארדיולה וקווין דה בריינה בסיטי, ובהמשך את כדורגל ההבי-מטאל עם הלחץ הגבוה של יורגן קלופ בליברפול, מביאים אליפויות עם מספרים היסטוריים, הפילו אצלו אסימון. אולי זו הייתה הגריסה של באיירן מינכן את ברצלונה המיושנת ברבע גמר ליגת האלופות בבועה שהוקמה במולדתו בסיום העונה שעברה - כשמוריניו צופה מהצד בבווארים לוקחים תואר אחר לגמרי במפעל בו הוא עצמו זכה בפעם השנייה והאחרונה שלו עשר שנים בדיוק קודם לכן. 

כמו ילד ביום הראשון בגן

כך או אחרת, הנתון שזועק לשמיים מפתיחת העונה של הספרס בפרמייר-ליג הוא זה: 15 שערי זכות, מקום ראשון באנגליה, אחד יותר מאברטון המוליכה - ועוד לחשוב שבמחזור הראשון השתיים נפגשו וזה הסתיים ב-0:1 קטן למוליכה המפתיעה - שניים יותר מליברפול וצ'לסי, שמונה יותר מפפ וסיטי להם משחק חסר. 

צילום: רויטרסמוריניו. פעם הטלטלות היו מחוץ למגרש (צילום: רויטרס)

השינוי הזה לא הולך חלק. בעבר התרגלנו שהטלטלות סביב הקבוצות של מוריניו מתבטאות בעיקר במסיבות העיתונאים, בפיצוצים שיוצאים מחדר ההלבשה או בהתכתשויות מתוקשרות עם שחקנים בקבוצה שלו ומאמנים של יריבות. הפעם, דווקא על הדשא עושה רושם שהקונטרול פריק - שנודע בעבר כמי שמכיר את סדר היום של שחקניו בעל פה מרגע שהם קמים בבוקר (מוקדם לפי דרישתו) ועד שהם הולכים לישון, כולל כל ביס שהם נותנים כל בין שתי הנקודות - נאלץ לתרגל קצת חוסר שליטה: טוטנהאם פתחה את העונה עם ההפסד הביתי המינימלי לאברטון, המשיכה עם 2:5 ענק בחוץ על סאות'המפטון, שוב איבדה נקודות בבית עם 1:1 סופר דרמטי מול ניוקאסל משוויון של המגפייז בפנדל בדקה ה-97, ואז הגיעה ההצגה מול יונייטד ואחריה הדרמה מול ווסטהאם. איפשהו באמצע גם הגיעה שביעייה במוקדמות הליגה האירופית מול הטוענת לכתר בישראל. במאמר מוסגר יש מקום לציין כאן שזכייה עם הספרס במפעל הזה תהיה בעלת משקל שונה לחלוטין מאשר ההיא עם יונייטד. זו תיחשב להצלחה עצומה. 

התחלנו עם סיפורי ילדים, אז נמשיך עם הילדים עצמם - טוטנהאם החדשה של מוריניו מזכירה ילד שהולך בפעם הראשונה לגן וסובל מקשיי הסתגלות. יום עם הרבה בכי ודמעות, למחרת בסדר, אחר כך שוב נסיגה. מצד אחד, ההברקה של מוריניו בצד ההתקפי כשלקח את הארי קיין אחורה, לא כדי להגן אלא יותר כדי לבשל – מוכיחה את עצמה בענק. הוא וסון יונג מין נמצאים בפריחה חסרת תקדים ולא מפסיקים להפגיז ולבשל אחד לשני: קיין עם חמישה שערים ושבעה בישולים, לא פחות משישה מתוכם לסון, שכבר עומד בעצמו על שבעה שערים ושני בישולים - שניהם לקיין. 

צילום: EPAדבינסון סאנצ'ס. שער עצמי סטייל שמעון גרשון בסן סירו (צילום: EPA)

מצד שני, ההגנה עדיין לא מבינה איך לאכול את הסיטואציה החדשה, עם רגעים כמו השער העצמי של הבלם הקולומביאני דבינסון סאנצ'ס, שצימק ל-3:2 מול ווסטהאם, שלוש דקות אחרי שהפטישים גנבו את הראשון. בינתיים מוריניו משחק בטוטנהאם 4-2-3-1 או 4-3-3, שניהם עם אוריינטציה התקפית, דינמית ותוך שימוש בלחץ גבוה. אלו מערכים שמאלצים את ההגנה שלו להגיב להתקפות מעבר. השער של סאנצ'ס הגיע ממצב כזה כאשר הגבהה מהאגף מצאה אותו עם הפנים לשער שלו וניסיון ההרחקה שלו בנגיחה לקרן הסתיים ברשת של הוגו לוריס. אם שמעון גרשון ראה את זה הוא בוודאי נזכר בשער העצמי שלו מול מילאן בסן סירו. 

יכול להיות שגם מוריניו עצמו נמצא איפשהו על עקומת הלמידה מבחינת ההתאמות ההגנתיות של הסגנון שהוא מסגל לקבוצה שלו. יכול להיות שהפרקים הרלוונטיים בתנ"ך שלו עדיין נמצאים בתהליכי התהוות. בסופו של דבר, התגוננות מול התקפות מעבר מצריכה אג'נדה שונה לחלוטין עבור אדם שהתרגל להשיג שליטה בנעשה בכל מחיר, להכתיב את הקצב ולהזיז בקפדנות אובססיבית את החיילים על הלוח. אבל הי, אם קווין הצליח לשחרר, למה שז'וזה לא יוכל?