שגריר ארה"ב בישראל, דייוויד פרידמן, הצהיר לאחרונה שיש צורך בהנהגה פלסטינית חדשה. אף שמדובר בהתערבות בוטה בענייני הפלסטינים, הצהרתו מעוררת מחדש את הדיון בשאלה מי יירש את מקומו של מחמוד עבאס, אבו מאזן, בהנהגת הרשות.
אבו מאזן מכהן בתפקידו מאז נבחר ב-2005 לאחר מותו של יאסר ערפאת. השאלה מי יחליפו נוגעת לגורלו של העם הפלסטיני ולעתידם של המוסדות שבהם תלוי המאבק למען זכויותיו הבסיסיות. בשנים האחרונות עלתה שאלה זו ביתר שאת בשיח הפלסטיני, במיוחד בתנועת פתח, כאשר עבאס בן ה-85 סבל מבעיה רפואית שחייבה את אשפוזו.
הנהלים של הרשות מגדירים מהם השלבים בבחירת מנהיג חדש כאשר יעלה הצורך. עיקרם הוא מינוי ראש הרשות המחוקקת כנשיא זמני לתקופה של חודשיים, שבמהלכם ייערכו הבחירות לתפקיד יו"ר הראשות. בפתח יש מנגנונים שקובעים כיצד ייבחר יו"ר הרשות החדש, ומהצד של אש"ף נדרש אישור המועצה הלאומית הפלסטינית.
אבל אף שפורמלית התהליך נראה מוסדר, בפועל המציאות מורכבת: מאז 2018 המועצה המחוקקת הפלסטינית אינה מתפקדת. כתוצאה מכך אין לה יו"ר שיוכל לכהן כיו"ר הזמני של הרשות בתקופת המעבר.
המצב מורכב אפוא, ולא ברור מה יהיה המנגנון שיאפשר את החלפתו של אבו מאזן. אבל הבעיה איננה רק ביורוקרטית. אם אצל הפלסטינים הדיונים על יורשו הפוליטי של אבו מאזן נערכים בחשאי ובדלתיים סגורות, הרי בישראל המצב שונה ואישי ציבור דנים בכך בפומבי.
הם שוקלים דמויות מפתח ובוחנים את מידה הקרבה שלהן לישראל ואת השפעתם לטובתה: האם מחליפו של אבו מאזן יהיה ראש מנגנון המודיעין הכללי, מאג'ד פרג', או השר לעניינים אזרחיים, חוסיין א-שייח'? האם יהיה זה ראש מנגנון הביטחון לשעבר ג'יבריל רג'וב, או אולי יו"ר תנועת פתח לשעבר, מוחמד דחלאן, ששוהה בחו"ל? או שמא סגנו של יו"ר פתח, מחמוד אל-עאלול, או נאסר אל-קידווה, שכיהן בכמה תפקידים בכירים באו"ם? אולי ראש הממשלה הנוכחי מוחמד אשתיה, ואולי סלאם פיאד, ראש הממשלה לשעבר?
לישראל יש אינטרסים, ולכן צריך להבין שההנהגה שלה מתכוונת להתערב בכל תרחיש עתידי. הישראלים יבקשו את טובתם הם – כלומר להבטיח שהרשות הפלסטינית לא תקרוס ושהמצב בגדה המערבית ובעזה לא יידרדר לכאוס. אחרי ככלות הכול, קריסת הרשות תגרום לאש"ף לחזור לתפקידו הקודם, המהפכני והרדיקלי במהותו, מה שייאלץ את ישראל לשלוט ישירות בשטחים הכבושים, והתרחיש הזה מדיר שינה מעיניה.
ברור לכול שלמרות הביקורת הישראלית והאמריקנית על אבו מאזן, במיוחד בשל התנגדותו לעסקת המאה, יש בישראל הסכמה שבשתיקה שנוכחותו בצמרת ההנהגה הפלסטינית הייתה חשובה ומנעה הסלמה ופגיעה ביציבות היחסית הנוכחית. לפיכך, אין סיבה לחשוב שישראל תוותר על הניסיון להכתיב את הטון כאשר הפלסטינים יחפשו לו מחליף.
אתגר נוסף נוגע לדינמיקה פנים-פלסטינית. קונפליקטים בין בכירים עלולים ליצור כאוס שבעקבותיו הוואקום המנהיגותי לא יתמלא. כתוצאה מכך, וגם מהבלבול והלחץ הצפויים בעתות חירום, ייתכן שנראה כמה בכירים פלסטינים שיחליטו לחלק ביניהם עמדות מפתח ברשות, בפתח ובאש"ף, ומה שיתחיל כהנהגה זמנית עלול להפוך לשלטונם של כמה אינדיבידואלים. הנהגה כזאת לא תיהנה מתמיכה עממית רחבה, ומגעיה עם ישראל יהיו מוגבלים עד מאוד.
הרבה מונח על כף המאזניים, ויש לומר זאת בגלוי. מבלי להיכנס לשאלה הפרסונלית לגבי זהות היורש, יש להשוות בין הדיון הישראלי הגלוי בסוגיה הסבוכה ובין השקט בקרב הפלסטינים, הנמנעים מלדבר בה גלויות.
הפלסטינים אינם דואגים לקבוע מנגנונים ברורים להעברת השלטון, והפילוג בין חמאס לפתח, ואף בתוך פתח עצמה, דורש שינוי בגישה. בשעה שישראל דנה בנושא בפומבי על סמך האינטרסים שלה, מקבלי ההחלטות הפלסטינים מפגינים, למרבה הצער, אדישות רבה. אנו ניצבים מול סכנה של עימות פנים-פלסטיני שיגרום נזק לכולנו, ועלינו להתעורר ולזכור שגורל העם הפלסטיני חשוב יותר מאינטרסים פוליטיים צרים.
- ד"ר חסן אבו טאלב הוא מומחה מצרי למחשבה פוליטית ממרכז אל-אהראם למחקרים אסטרטגיים. המאמר המלא התפרסם בעיתון "א-שרק אל-אווסט". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת. תרגום מערבית: רוני ברדה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
