אני משתדל לטוס כמה שפחות ולהימנע ככל האפשר מזיהום הסביבה. בתור סטודנט שנה שנייה לדוקטורט בגיאוגרפיה פיסית בברלין, עיקר המחקר שלי נוגע להשפעה של אנשים על הסביבה לאורך ההיסטוריה. לכן, כשאימא שלי הודיעה לי שהיא מתכוונת להאריך את חופשתה ביוון בעוד כמה ימים, ידעתי מיד שזו הזדמנות מצוינת לחצות את אירופה על פני היבשה כדי להיפגש איתה.
עד כמה הטיסות מזהמות? על פי נתונים של משרד האנרגיה הגרמני, שהשווה בין כמות פליטות הפחמן של מטוסים ורכבות, נסיעה ברכבת מזהמת את הסביבה באופן משמעותי פחות מאשר טיסה. לדוגמה, בטיסה מציריך למילאנו, מרחק של 217 קילומטרים, על כל נוסע במטוס נפלטים לאוויר גזי חממה שמקבילים ל-104 ק"ג של פחמן דו חמצני, לעומת כמות גזי חממה שמקבילה ל-3 ק"ג של פחמן דו חמצני לנוסע ברכבת.
אם כך, השלב הראשון בתוכנית שלי היה לצאת ברכבת ביום ראשון בבוקר מברלין לדיסלדורף. זו הייתה נסיעה של ארבע שעות שעוברת דרך נוף שטוח שהאלמנטים המעניינים היחידים שעיטרו אותו היו טחנות רוח לייצור חשמל. בדיסלדורף תחנת הרכבת המלאה בנינג'ות במסכות בד התנהלה במעין שילוב של בלגן, דריכות ואיפוק. על רקע האיפוק הגרמני, מחוץ לתחנה על פינת הכביש בלטה משפחה ישראלית שנופפה לי נמרצות. נכנסתי עימם לרכב והם רצו שנאכל משהו טעים וטיפוסי למערב גרמניה, כך שחצי שעה מאוחר יותר מצאתי את עצמי אוחז מקלות עץ במסעדה סינית.
אחרי הקרעפלאך האסייתיים הסתובבנו קצת בעיר העתיקה, עד שנגלתה לפנינו הופעת רחוב שבה כל קבוצת מאזינים במסכות התקבצה בעיגול מסומן בצהוב, לצורך שמירת מרחק מהקבוצה השנייה. קצת גלידה וקפה גרמני דלוח במיוחד והגעתי לתחנת הרכבת. שם טבעתי בבירוקרטיה גרמנית קלה אחרי שהובהר לי שהכרטיס שלי לא היה בתוקף, והיה עליי להזמין כרטיס חדש ויקר יותר.
אחרי כמה טלפונים ומיילים הם הסכימו להחזיר את ההפרש, ואני יכולתי להמתין בבית קפה לא רחוק שאליו הפנה אותי גוגל. מומלץ לכל מי שמחפש מקום לבלות בו שעה עם עוגת תפוחים בשרנית ומשקה חם שכבר אפשר בהחלט לקרוא לו קפה.
הרעיון היה לצאת בשבע ללוצרן שבשווייץ, לשם אגיע באחת בלילה, אעביר חמש שעות עם בירות אצל עמוס (חבר טוב שלומד שם) ואתפוס את הרכבת בשש בבוקר למילאנו.
הסיוט התחיל כשחזרתי לתחנת הרכבת בדיסלדורף. ארבעה מיילים מחברת הרכבות הגיחו בהפרש של שניות, והודיעו לי שהרכבת תתעכב ב-70 דקות. כל מה שנותר מהאמונה שלי ברכבות הגרמניות נסדק כמו אותה מסילה בין דיסלדורף לשווייץ שהיו צריכים לתקן. המשמעות לא הייתה רק ששני החילופים הבאים שלי עד לשווייץ מפוספסים, אלא גם שהרכבת הבאה תגיע ללוצרן עשר דקות אחרי שהרכבת לאיטליה יוצאת. בעצם כל הנסיעה ליוון בוטלה ברגע.
מה עושים? במהלך בדיקה בשלוש אפליקציות שונות החלטתי להמר ולתפוס רכבת שנוסעת לעיר הקרובה קלן. שם המתנתי כמה דקות והמשכתי לנוע דרומה לכיוון הגבול האיטלקי ברכבת לפרנקפורט. בזמן הנסיעה מצאתי את האופציה שתוכל להציל את יוון, אבל תקריב את הבירות בלוצרן. הגעתי עד לפרייבורג עם אותה הרכבת ושם, אחרי שעה וחצי גשומה ופלאפל יבשושי במיוחד, עליתי על אוטובוס פליקס שעצר גם בציריך.
בתחנת האוטובוס היה חסר בית גרמני שניסה לחשוף את אבריו בפני תיירת אסייתית, והיות שלא היו גרמנים בנמצא הייתי צריך להסביר לו בגרמנית השבורה שלי שזה פחות מתאים, ואחרי כמה נביחות הוא נדד לחפש את מזלו במקום אחר. רגע לפני העלייה ירו על כל הנוסעים הפוטנציאליים באקדח מדחום נגד תסמיני קורונה. יחד עם אישה אחת ירדתי בשלוש וחצי בלילה ליד תחנת הרכבת הסגורה של ציריך.
היא עלתה על אופניים שהשאירה שם, ואני ניסיתי את מזלי באזור שהטלפון סימן שהיה חי באותה שעה, והיה קרוב יחסית לתחנת הרכבת. היו לי שעתיים וחצי ליהנות מציריך. כל מה שאי פעם דמיינתי על מרכז הבנקאות העולמי ועל השוויצרים התפורר באותו הלילה. קודם כל הייתי צריך לחצות אזור תעשייה מלא קונדומים, מזרקים ושלוליות שלידם התחנה המרכזית בתל אביב נראתה כמו קניון עזריאלי. אחרי שחציתי מתחת לגשר באווירה מלאת שתן נגלו בפני הברים והמועדונים של ציריך. שעת ההגעה שלי, שהייתה בדיוק ארבע בבוקר, התאימה באופן יוצא מן הכלל לשעת הסגירה של כל מה שנראה כמו בר טיפוסי, גם אם מלוכלך ומלא שווייצרים שיכורים.
הסתובבתי שעה בבלוקים של האזור, ומלבד מועדונים שלא רציתי מפאת קורונה ושלל הצעות לקניית סמים ומין, לא מצאתי נחלה ללילה. אז באור פלורסנטי רך נגלתה מאפייה, וחשבתי לעצמי "או.קיי, לפחות אקח קפה ומשהו קטן ואמשיך להסתובב ברחובות".
אחרי דקה של דיון על כוס הקפה שהבאתי מהבית כדי לא להשתמש בחד-פעמית, המוכר הטורקי הבין שאני מגיע מברלין. משם התגלגלה שיחה בת שעה שכללה בעיקר תלונות שהיו לו על השווייצרים, המרדף האינסופי שלהם אחר כסף וחוסר היכולת לשבור תקרות זכוכית עבור מי שאינו בנקאי עשיר. הוא רצה לעבור לגרמניה, שם חשב (וצדק לרוב) שהאנשים קצת פחות אטומים מבציריך. אף שלא היה בכוונתי לשוב לשם, הוא נתן לי כרטיסייה של 1+10 ואיחל לי הצלחה בדרכי.
הנסיעה למילאנו הייתה קסומה. אחרי שעה השמש עלתה וחשפה את הרי האלפים במלוא תפארתם. אגמים קטנטנים היו מפוזרים בכל מקום, ועננים כיסו את הפסגות מכל הכיוונים.
המיקומים של חלק מהבתים על גבי מדרונות תלולים נראו לעיתים בלתי אפשריים, וכאילו הם עומדים ליפול בכל רגע. ניסיתי לצאת החוצה לכמה שניות בכל תחנה ולשאוף את אוויר הפסגות ללא מסכה.
מיותר לציין שלעומת הגרמנים המאחרים, הרכבת השוויצרית יצאה בדיוק של שניות והגיעה לכל תחנה בתזמון מושלם. לפחות יש עדיין סטיגמות שעומדות במבחן הזמן. היו לי 20 דקות לבלות במילאנו לפני שהרכבת האיטלקית תיקח אותי לדרום, כך שהחלום על פיצה לא היה ריאלי. יצאתי לכיכר שמול תחנת הרכבת והופתעתי לגלות תפוח ענקי, שנראה שהיה אמור לעמוד בכניסה לחנות של אפל.
זיהיתי בפינת הכיכר בוטקה קטן ועשיתי את המעשה הכי איטלקי שיכולתי לחשוב עליו - קניתי קפה. לצערי ללא כוס רב-פעמית הפעם מפאת הזמן, אבל האספרסו הקטן מחוץ לתחנת הרכבת היה כנראה הטוב ביותר ששתיתי בחיי.
ברכבת חילקו לנו שקיות נייר שכללו ג'ל מחטא, מסיכה חד-פעמית ובקבוק מים מינרליים. ההחלפה בבולוניה חשפה שהאיטלקים לא מדויקים ברכבות כמו השוויצרים, אבל עיכוב של רבע שעה שחוויתי שם לא הזיק למסע שלי באופן משמעותי. אחרי נסיעה של שש שעות, שהייתה בעיקר לאורך החוף והשקיפה על הים האדריאטי, הגענו ליעד - ברינדיסי. העיר הקטנה שכנה באמצע העקב של המגף האיטלקי. התחנה הבאה - מעבורת ליוון.
היות שהיה מאתגר להבין איזה אוטובוס מגיע לנמל, והקפידו להזכיר לי שאני חייב לכרטס שם שעתיים לפני היציאה, החלטתי לצאת ברגל. השעה הייתה רבע לשבע בערב יום שני. בגלל העיכוב הקל ברכבת הרגשתי צורך למהר, כך שהסתובבתי בהליכה מהירה שגבלה בריצה בין שדות ריקים ונחלים קטנים שחצצו בין העיר לנמל. החושך והכלום היו מצד אחד מאוד מרגיעים, אבל גם לא זרעו ביטחון רב שאני בדרך הנכונה.
כשהגעתי לאזור הנמל התחלתי ללכת לצד הכביש, ומלבד משאיות אף רכב לא עבר. אזור הנמל היה כאילו הגעת לגרסה חצי נטושה של נמל אשדוד, עם נגיעות של שדה דב ביום כיפור. המשאיות וההימור שלי לגבי המילה יוון באיטלקית על השלטים הבודדים הנחו אותי לכיוון הנכון. כשהגעתי לדלפק הפקיד דרש וקיבל בטלפון שלי את טופס הקורונה האינטרנטי שמילאתי בדרך עבור השלטונות היווניים. אחרי שהוא נתן לי כרטיס הבנתי לפתע שבגלל המרחק בין הנמל לעיר, גם כאן לא תהיה פיצה. בפעם הבאה התכנון צריך לכלול שעה נוספת לפיצה בדרום איטליה.
אחרי בידוק ואקדח מדחום נוסף נכנסתי ל"מעבורת". אני חייב להודות שציפיתי לכלי שיט בינוני-קטן עם כמה משאיות ודק, ולא לאונייה העצומה שלתוכה טיפסתי.
פגשתי קבוצות של נהגי משאיות איטלקים, טורקים, יוונים ורוסים, כולם מאוד נחמדים ומחויכים ורובם לחלוטין לא מתייחסים לשלטים ולסימוני שמירת המרחק. לפתע הכרוז קורא בשמי. נבהלתי קלות. עד לאותו רגע אף אחד לא זכה לקריאה כזו. הגעתי אל הקבלה, והפקיד הסתכל בי באדישות והרים את ידו שהחזיקה בארנק שלי. מתברר שבעודי מתפעל ממדרגות האונייה, לא הבחנתי שהארנק החליק מהכיס כשהוצאתי את הטלפון לצילומים. בארנק היו מזומן ואשראי, וכמובן שלל כרטיסים. הכל נמצא עד לסנט האחרון. האמון שלי בנהגי משאיות עלה באופן משמעותי.
את מרבית שבע השעות במעבורת העברתי בנמנום על שלושה כיסאות שהיו במקרה הזה למזלי מנועי ישיבה בגלל קורונה, כך שכל כיסא היה שלושה. לפני השינה אכלתי יחד עם יתר הנוסעים בקפטריה. אמנם לא הייתה בה פיצה איטלקית, אבל בשביל מי שמשתדל לא לאכול בשר בקר או עוף, מצאתי שם דג מעולה ברוטב אדמדם שאם היה טיפה יותר חריף, אפשר היה בקלות לקרוא לו חריימה.
האונייה עגנה בנמל היווני באיגומניטסה, שם שוטטתי בין שורות משאיות יחד עם עוד זוג איטלקי-גרמני, שכמוני ניסה למצוא את היציאה לעיר. אחרי בדיקה במסוף שוטר הפנה אותנו לרופאים. תור ארוך למדי במיקום רנדומלי בנמל נמשך כשעה. הוא הסתיים בקריאת ברקוד מהטלפון ובמקלון שנתחב עמוק לתוך הגרון שלי. לא נאמר לי דבר, והנחתי שאם בדיקת הקורונה תימצא חיובית אקבל הודעה במייל או בטלפון שהיו ידועים לרשויות יוון.
למזלי, הזוג האיטלקי-גרמני כבר בילה בעיירת הנמל הזו, והלכנו יחד בחושך של שש בבוקר לכיוון מרכז העיר. למרות השעה המוקדמת, התחושה הייתה שהכול פתוח ומזמין, כיאה לעיר נמל שפורקים בה סחורות 24 שעות ביממה. אחרי כמה מאפים מעולים החלטתי לא לעלות על אוטובוס לכיוון אתונה, ולהישאר עוד כמה שעות בעיר. את הבוקר ביליתי בטיפוס על גבעה קטנה שהייתה נראית מעניינת, שם מצאתי מבצר עתיק.
למזלי בדיוק חפרה שם קבוצה שהייתה שייכת לרשות העתיקות היוונית. לצערי, אף אחד מהם לא ידע או הרגיש מספיק בטוח כדי להשתמש באנגלית. כך התגלגלה שיחה בת חצי שעה בצרפתית רעועה מאוד שנותרה לי מהתיכון, ובצרפתית שבורה של ארכיאולוגית איטלקית. מתברר שהאתר שייך לתקופה העות'מאנית ולזו הוונציאנית שבאה אחריה, והחפירה בו התקיימה ברצינות רק בשנתיים האחרונות. במדינה עשירה בארכיאולוגיה קלאסית כמו יוון, לא מפתיע שתקופות מאוחרות יותר זוכות רק לאחרונה בהתעניינות. הסברתי לה שאני מבין ושאני מגיע ממדינה שגם לה לא חסרים אתרים ארכיאולוגיים, וסיכמנו שתמיד יהיה מה לחפור.
המשכתי לטפס לכיוון ההר כדי לקבל תצפית טובה על הנמל והעיר.
כל הטיפוס עבר דרך שבילים קטנים מלאי גפנים ועצי רימון שבדיוק היו בשלים. אחרי שהתחיל קצת חורש ים-תיכוני והעיר נעלמה, מצאתי שורות של כוורות מפוזרות כמעט ללא סדר על גבי השלוחה. שעתיים נוספות הובילו אותי לשיא הגובה. מיוזע בתוך מטע של זיתים הצטערתי רק שלא היה מעיין חבוי, כמו אלה שאנחנו רגילים לטייל לכיוונם בארץ. הנוף של שני צידי ההר היה בלתי נתפס, ואיים קטנטנים בלטו מהים בכל מקום. לשמחתי הטלפון שבק חיים בדרך למעלה, כך שלא הייתי עסוק בצילום ויכולתי פשוט להביט.
היום הארוך הביא אותי למסקנה שאני רוצה לחוות את חיי הלילה של עיר הנמל, ומצאתי חדר מלון זול יחסית. בסיבוב ברים קטן שתיתי כמה בירות, שהגיעו תמיד עם צלוחיות של מאפים או גבינות, וצללתי, לראשונה זה שלושה ימים, לשינה במיטה אמיתית.
בבוקר הגעתי למאפייה חדשה לפני שתפסתי את האוטובוס של שמונה וחצי לאתונה. כמעט כמו הטורקי בציריך, המוכרת היוונייה בהתה בי כשהסברתי שאני רוצה קפה בכוס רב-פעמית ומיד התחילה לדבר איתי בגרמנית. מתברר שהיא העבירה את רוב ילדותה בדיסלדורף וחזרה ליוון בגיל 20. שיחה של חצי שעה על פוליטיקה אירופית וקורונה כללה גם מאפה משוגע של מה שנראה כמו מקל מוארך עם גבינה, והיה עשוי מבצק של קרואסון.
משם לאוטובוס לאתונה. אחרי שעה של נסיעה הבנתי שאני בכלל לא בטוח שאני רוצה להגיע לעיר הבירה, והחלטתי לשאול אם המשפחה תוכל לפגוש אותי באמצע. ראיתי שהנסיעה שלי עוברת דרך עיר גדולה ושמה פטרס. זוהי עיר נמל שממוקמת על מפרץ ארוך, שחוצה את מרבית יוון ממערב למזרח. אימא שלי ארגנה רכב ובמהירות העלתה את אחיי יחד לכיוון פטרס. שעתיים לאחר מכן הבחנתי שלפטרס לא אגיע בנסיעה הזו, ונהג האוטובוס בכלל נסע דרך עיר שלא הייתה רחוקה משם וקראו לה ריו.
ביקשתי כמובן לרדת בריו. אחרי שחצינו את המפרץ על גבי הגרסה המשולבת של גשר המיתרים וגשר הזהב בסאן פרנסיסקו, יצאתי לבדי בנמל קטן, שכלל תחנת אוטובוס מאובקת ואישה מבוגרת שישבה בה. מהר מאוד הבנתי שאוטובוס לפטרס יגיע רק בעוד שעתיים, ושהליכה לאורך 11 הקילומטרים שהפרידו בין שתי הערים תהיה מהירה לא פחות.
המסע הרגלי בין ריו לפטרס כלל את השיר "בוא לריו" שהתנגן בראש, וחצה כפרים קטנים מלאי אותם גפנים ועצי זית ובני נוער שחוזרים מבית הספר. שוב מחומם, עם רצון עז לפגוש מים, הבחנתי בשביל שגבל בשדה ונראה היה שמגיע עד למים. החלטתי להמר והלכתי עשר דקות, עד שאכן למזלי הוא נגמר בחוף של חלוקים וחול. במהירות נשארתי בבוקסר וצללתי פנימה. אחרי שנה וחצי של אגמים בגרמניה, הטעם של מי הים התיכון הרגיש כמו הבית.
שני הקשישים החביבים שהיו על החוף בהו בי בתמיהה קלה, אבל לפני שעזבתי כבר החלפנו חיוכים. חזרה למסלול ולכביש שבין הכפרים. רכבת מאוד-מאוד איטית חלפה על מסילה ישנה במקביל לרחוב שלי. אחרי מקבץ שיחים נגלה לפניי דוכן גדול של ירקן, וכל מה שרציתי היה תפוח אדום ועסיסי. הרמתי את אחד התפוחים והפניתי לזקן שישב על כיסא פלסטיק מאחור. הוא היה בשיחת טלפון סוערת ביוונית, הביט בי לרגע ואז בתפוח ונופף בידו לסמן שאין צורך לשלם.
אסיר תודה על המתנה נגסתי בפרי, שנתן לי אנרגיה לשעה נוספת של הליכה עד לפטרס.
הגעתי למלון וכמו בדיוק איטלקי, 20 דקות אחר כך הגיחה המשפחה. בזמן שהתחבקנו בצורה מוזרה במסכות, חשבתי על זה שיכולתי פשוט לטוס מברלין לאתונה, ומעבר לפליטת הפחמן הבלתי נתפסת של טיסה כזו, גם לפספס את האנשים והמקומות שייצרבו לי בראש לעוד הרבה שנים. עד שיהיה שלום עם לבנון ויחזירו את קו הרכבת המפורסם, המלצה מנתב"ג, טוסו פעם אחת הלוך ואחת חזור בלי קונקשן, תסתובבו קצת באירופה/אסיה/אמריקה או איפה שלא תהיו. אפשר לתפוס הרבה יותר ברכבות, באוטובוסים או אפילו ברכב במקום לדלג בטיסות.
