הבעל קיבל 60 שנה בכלא על שוד, אשתו יצאה למאבק חייה
הסרט התיעודי "זמן", שעלה באמזון פריים, מתמקד במאבקה של אישה שחורה מארצות הברית לשחרר את בעלה, שנכלא ל-60 שנה בעקבות שוד מזויין. דרך הסיפור האישי, עולה שאלות על מקומן של חמלה, נקמה וגזענות במערכת הענישה האמריקנית. אל תפספסו
| פורסם:26/10/2020
לא מעט סרטים שעולים כיום מהדהדים בדרכים גסות, לעיתים אפילו מקוממות, את הרגע הפוליטי העכשווי. הרצון להיות "בצד הנכון של ההיסטוריה", מוביל לא אחת לשימוש בסכימות בעייתיות שאינן עושות חסד עם הערכים הנאצלים. כך למשל, זעם המכוון כלפי צורות ישירות ועקיפות של דיכוי גברי, עלול לתקף את עצמו באמצעות שנאת גברים גורפת. הכרה בעוולות הגזעיות המושרשות בחברה האמריקנית, עלולה להוביל לגזענות הפוכה המכוונות כלפי קריקטורות של "האדם הלבן".
"זמן" (Time), סרט תיעודי לירי שהופק על ידי "אמזון סטודיו" אינו נופל במלכודות אלו. הוא מציע התבוננות רגישה ומרגשת מהפרספקטיבה של מי שנמצא בעמדת חולשה מובנית בחברה האמריקנית. הדמות המרכזית היא אישה אפרו-אמריקנית שבעלה נידון ל-60 שנות מאסר. דרך המבט המשולב שלה, של ילדיה, ושל הבמאית הצעירה והמוכשרת גארט בראדלי, זהו לא רק תיעוד של משפחה עם אב נעדר, אלא הרהור יפה על מה שנותר ומה שמשתנה בחלוף הזמן. סיפור אישי המעלה, בין השאר, ביקורת על מערכת שיפוט והענישה של ארצות הברית, בשונה מסרט שהיה משתמש בסיפור האישי כקרדום לחפור בו.
אנו פוגשים את "פוקס" ריץ (שמה המלא סיביל ריצ'רדסון) כשהיא בראשית שנות ה-20 לחייה. היא מדברת למצלמת וידאו כשזאטוט נמרץ מאחוריה, ובטן של הריון מתקדם עם תאומים לפניה. היא מתעדת את חייה עבור בעלה הכלוא ויש לה תקוות שווא שלא ירחק היום שבו הם יאחדו.
פוקס התחתנה עם אהוב נעוריה והם הקימו משפחה ועסק בשרבפורט, לואיזיאנה. כאשר העסק נקלע לקשיים הם עשו את הטעות הקריטית של חייהם: שוד מזוין שבו הבעל שדד, ופוקס שימשה כנהגת המילוט. היא נידונה ל-3.5 שנים והוא קיבל 60 שנות מאסר.
עוד ביקורות קולנוע:
בראדלי לא מסתפקת במעקב לפרק זמן מוגבל אחר הגיבורה שלה ובני משפחתה. חלק ניכר ממה שמוצג ב"זמן" מתבסס על שעות רבות של חומרים שצולמו עבור האב הכלוא. אלו חומרים מגוונים: רגעים של אינטימיות משפחתית עם הילדים, הצהרות אהבה נרגשות של פוקס לבעלה, רגעים שבהם המצלמה לוכדת פיסות טבע, שמיים או רחוב, ורגעים של מפח נפש במאבק המתמשך לשחרר את הבעל.
בראדלי יצרה האחדה של כל הצילומים לשחור לבן, ומשתמשת באחדה זו, יחד עם העורך שלה גבריאל רודס, כדי לייצר זרימה קדימה ואחורה בזמן. מה שמנחה את הזרימה הוא רגש ורעיון, ולא ניסיון לספר את הסיפור של המשפחה בצורתו הפשוטה ביותר. החיבור בין נקודות זמן לאורך השנים יוצר רפלקסיה על חיי הדמויות, אך הדבר לא נעשה בשם הצבעה דידקטית או אירונית על משמעות. התנועה מקנה פרספקטיבה מרגשת הנעה בהרף עין מהילדים הקטנים של המשפחה, לגברים הצעירים שהם גדלו להיות – מבלי לדעת איך זה לחיות עם אבא בבית. אני מעדיף לא להתייחס בפרוטרוט למה שמתגלה במעברים אלו, אבל השינויים הם עדות לחוסן המנטלי ומעורר ההשראה של פוקס.
בגלל שהסרט אינו מתקדם באופן כרונולוגי, די קרוב לתחילתו אנו כבר רואים את פוקס של זמן ההווה. הן בעבודתה במחלקת שיווק של רכבים, אך בעיקר באופן שבו היא התפתחה להיות דוברת כריזמטית המציגה את הסיפור של בני משפחתה, ואת האופן שבו הם חוו את החוליים של המערכת השיפוט והענישה.
מול המעברים המהירים על פני שנים ועשורים, ישנן גם סצנות המתעכבות על רגע מסוים. דוגמה מרכזית היא האירוע החוזר שבו פוקס, במהלך נסיון נוסף להביא לשיחרור מוקדם של בעלה, מחכה מצד אחד של קו טלפון למזכירה של השופט שאמור למסור את הכרעתו. ברגעים אלה המצלמה מתמקדת בפנים של הגיבורה לפרק זמן ארוך במידה יוצאת דופן. לכאורה "לא קורה כלום" אבל קורה הרבה מאוד. הצופים חווים את רגע ההשתהות מול הבירוקרטיה המשפטית בתוך ההקשר של תנועה קדימה ואחורה בזמן. הדבר מאפשר לראות את האופן בו חיים שלמים של צפייה, תקווה ותסכול משתקפים בפרוזאיות של ההמתנה.
"זמן" אינו יכול אלא להעלות מחשבות על מצבם של אפרו-אמריקנים רבים בעומדם מול מערכת שיפוט והכליאה האמריקאית. כמה קל להתייאש מול עוצמתה ואדישותה של המערכת לגורלם של האסירים, כמו גם של בני משפחותיהם. באיזו מידה ענישה לא פרופורציונלית, כדבריה של האמא המרשימה של הגיבורה, משמרת את תנאי העבדות ומהווה נקמנות אישית. אין כאן התנערות מהאופן בו ראוי היה להעניש על הפשע, אבל מערכת ענישה שאין בה מקום לחמלה היא לא יותר מנקמה ממוסדת.
בעבודותיה הקודמות של גארט בראדלי בת ה-34 כבר הופגנה המשיכה שלה לעיסוק בייצוג של שחורים בארצות הברית. הן בפיצ'ר העלילתי שהיא ביימה (סרט הביכורים שלה Below Dreams מ-2014), הן בפרויקטים טלוויזיוניים תחת חסותה של הבמאית האפרו-אמריקאית הבולטת אווה דוברניי (Queen Sugar, 2016) והן בסרטים תיעודיים קצרים. על "זמן" היא זכתה בפרס הבימוי לקולנוע תיעודי בפסטיבל סאנדנס של שנת 2020. ההתלהבות יוצאת הדופן של הביקורת האמריקנית מהסרט מציבה אותה כמי שנכנסה לשורה הראשונה של יוצרות אפרו-אמריקאיות בקולנוע העכשווי.
תגובות
ולכל מי שעוזר לו, נהג מילוט וכדומה. גם הנהגת היתה צריכה לקבל מאסר עולם. ככה שמים בכלא שודדים שנה/שנתיים, משחררים, ואז הם חוזרים לשדוד. אנשים חפים מפשע הם אלו שחיים כמו בית סוהר, כי הם חיים בפחד וחוששים לצאת מהבית בשכונות מסוימות. מי שמרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים.
כנהגת המילוט"... תפסיקו להפוך פושעים חלאות לגיבורים! מי שבוחר לשדוד בנק ולאיים על חייהם של אנשים חפים מפשע צריך להירקב בכלא! אנשים נורמטיביים לא עושים "טעויות" כאלה!
גם בכתבה הזאת מביעים בפנינו בכיינות עבריינית קלאסית. עלק "מערכת ענישה שאין בה מקום לחמלה היא לא יותר מנקמה ממוסדת" - לא יקירתי, באמריקה מטרת הענישה היא להרחיק את חולה הרוח מהחברה, כדי שבני האדם החושבים יוכלו לחיות וליצור. בישראל מטרת הכלא היא "לשקם" את העבריינים, כאילו שאפשר לשקם מחבלים או גנבים חסרי לב.. אם אותו שוד היה מצליח, הזוג היה חוגג, מאושר ובעל כבוד רב, 60 שנה לפחות. מכאן שהעונש ראוי ביותר! מי שמאיים בנשק על חפים מפשע, מקומו לא בחברה תרבותית.