היום שאחרי
הקרב על הנשיאות שבר השבוע שיאים. המתח נמשך ונמשך ובמקום בלונים וחגיגות היו בעיקר איומים אודות זיופים רמאויות ותביעות. במאמר אישי מיוחד מתאר רותם אורג, מומחה ֿלפוליטיקה אמריקאית, את החששות, התקוות והמציאות שלפנינו עם תום ימי הבחירות בארה״ב
כל מי ששירת באגף המודיעין למד על מחדל יום הכיפורים, שביסודו "הדבקות בקונספציה", אותו אוסף ידוע לשמצה של הנחות יסוד שעל בסיסן מנתחים את העולם.
מבחינתי, ליל הבחירות של 2016 היה מעין יום-כיפורים פרטי: לא רק לאור כישלון הסוקרים, שאמנם לא טעו בהרבה, אבל כיוון שכשלו בניבוי זהות הנשיא הרבה אשמה הוטחה בהם. היה זה כי ממש ראיתי איך הדבקות הקונספציה האישית שלי, לפיה אין סיכוי שדונלד טראמפ ייבחר לנשיאות ארה״ב, קרסה מול עיניי.
אני מודה שהייתי משוכנע שקלינטון תנצח (עם ההסתייגות הרגילה של "כן, אבל הכול יכול לקרות בבחירות...") ולכן, עוד בבוקר שאחרי הסתובבתי המום כמו רבים בארה״ב וכנראה מסביב לעולם. ביום שאחרי ערב הבחירות של שנת 2020, כשזהות הנשיא הנבחר עדיין לא מוחלטת, התחושות היו אחרות.
זוכר את נובמבר
Remember, remember, the fifth of November,
The gunpowder treason and plot,
I know of no reason,
Why the gunpowder treason,
Should ever be forgot
שורות אלו נאמרו על גיא פוקס, המהפכן האנגלי שניסה לפוצץ את בניין הפרלמנט ולהתנקש בחיי המלך ג'יימס הראשון, אבל הן זכו לתהילה בתקופתנו בזכות סרט האקשן "ונדטה" (V for Vendetta), המבוסס על קומיקס בשם זה. בסרט, הוגו וויבינג מגלם את דמותו של V, אנרכיסט המשליט אימה באנגליה דיסטופית בניסיון להפיל את המשטר הפאשיסטי ששולט בה.
עלילת הסרט מתקשרת במידה כזו או אחרת לימינו: באנגליה של V for Vendetta שולטת דיקטטורה אלימה, גזענית, פאשיסטית ופונדמנטליסטית. V, גיבור הסרט, הוא למעשה נבל - הוא רצחני לא פחות מהמשטר שהוא נאבק בו, פוגע בחפים מפשע, וונדליסט שמעודד אלימות ולבסוף מצית מרד. בשעה שהסרט שייך רשמית לסוגת הפעולה, הוא עוסק במתח הפילוסופי שבין שתי תפיסות עולם רדיקליות - פאשיזם ואנרכיזם, שלטון מוחלט וכאוס מוחלט.
אם הייתם לוקחים אדם שלא עוקב אחרי הפוליטיקה האמריקאית ונותנים לו לצפות בויכוח בין תומך טראמפ נלהב לדמוקרט מושבע, הוא כנראה היה משוכנע שהבחירות האלה היו בין פאשיזם ואנרכיזם. הן לא. הן לא היו בחירות של פאשיזם ואנרכיזם, אבל כל צד שהתחרה בהן היה בטוח שהשני הולך להמיט אסון על אמריקה: טראמפ והרפובליקנים ראו בביידן נעבעך סנילי שנשלט ע"י סוכני כאוס, קומוניסטים אנטי-אמריקאים שמעודדים ביזה ואלימות ונסמכים על נטילת החוק לידיים. הדמוקרטים, בתורם, ראו ביריביהם מימין מי שהעמידו בראשם מנהיג כושל (ומגפת הקורונה הוכיחה זאת היטב בעיניהם), וולגרי ושפוט של דיקטטורים זרים, שמאחוריו עומדים לאומנים לבנים וקיצונים דתיים שמשתמשים בו כמכשיר לקידום האידיאולוגיות הרדיקליות שלהם.
שני הצדדים טעו. כן, במפלגה הרפובליקנית יש לאומנים לבנים וקיצונים דתיים, וחלק מהכוחות במפלגה הדמוקרטית מפגינים סובלנות מדאיגה להפרות חוק, אבל המחשבה שכל עשרות מיליוני התומכים של טראמפ או ביידן הם גזענים אלימים או אנרכיסטים שונאי-אמריקה היא מופרכת.
האופי לא קובע
בראש ובראשונה, אפשר להגיד על מה האמריקאים לא הצביעו: על האופי של המועמד שלהם. כל מצביע שהלך לקלפי עשה זאת מחשש מהמועמד השני. כך, הדמוקרטים בזו לטראמפ ובחנו את המועמדים שלהם להחליפו על פי יכולתם להביסו בקלפי; הרפובליקנים סלדו מהשעמום של ביידן ומהכוחות הקיצוניים, לדבריהם, שהוא מביא לצדו אל הבית הלבן - אבל רוב רובם המוחלט של המועמדים לא עשו זאת בהתלהבות יתרה מהשם שבראש טופס ההצבעה. מי שהצביע לביידן עשה זאת כדי להדיח את טראמפ, להשיב הגינות לבית הלבן ולהעמיד מנהל מנוסה ורציני שיטפל באתגר הקורונה; מי שהצביע לטראמפ עשה זאת כי היה מרוצה מהמצב הכלכלי (לפני הקורונה, כמובן), מההימנעות ממלחמות ומגישתו בנושא חוק וסדר.
הבחירות האלה היו, במובן מסוים, הבחירות של טראמפ: גם אם ניצח וגם אם לא, הוא הוכיח שהוא - וגישתו ותפיסות עולמו - פה כדי להישאר. התוצאות הצמודות, הצמצום בהפרש ה-Popular Vote והשיפור בקרב מיעוטים מוכיחים שטראמפ הוא האיש שיכול להנהיג את המפלגה הרפובליקנית המפוצלת בין ליברטריאנים ואוונגליסטים, חסידי שוק חופשי ולאומנים-כלכלית, בדלנים וניצים, ממלכתיים וחסידי תיאוריות קונספירציה. ש-"טראמפיזם" כתפיסת עולם - נכונות לשבור מוסכמות, קידוש רווחים (אסטרטגיים, פוליטיים וכלכליים) על פני נורמות וערכים, נאמנות להבטחות בחירות, עימות מתמשך עם הממסד והמומחים וסגנון "דוגרי" המוכר לנו מישראל - מסוגלים לאחד יחדיו את המפלגה השמרנית של אמריקה.
הבחירות האלו גם היו הבחירות שיכריעו את עתיד המפלגה הדמוקרטית: אם ביידן ינצח, הוא יוכיח את הרלוונטיות של הגישה המרכזית, "הדרך השלישית" המבקשת לאזן בין חמלה וצדק לבין שוק חופשי ויוזמה פרטית. המחנה הפרוגרסיבי יתחזק ויזכה במקומות סביב שולחן קבלת ההחלטות, אבל המפלגה, כמו הספינה מהמשל של ברק אובמה, תנווט את דרכה במי מנוחות: סנדרס ואוקסיו-קורטז ימשכו שמאלה, ביידן והאריס יבלמו אותם אם ירגישו שהם מושכים חזק מדי, והכיוון הכללי יהיה נכון.
אם יפסיד, יחד עם ביידן, תפסיד התפיסה המרכזית במפלגה. השמאל, מבטו או'רורק ועד חברות נשות ה-Squad, יכריזו שהניסיון לכוון למרכז נכשל: אחרי שני מועמדים מתונים עם עמדות קונבנציונליות, ששניהם הפסידו לדונאלד טראמפ, הגיע הזמן לשבור חזק שמאלה. מלחמת הירושה על ההנהגה ועל האג'נדה תיפתח, ואם ניקח את משל הספינה - במקום ניווט הרמוני אל האופק, נראה קבוצה של קפטנים נאבקים על הסיפון בזמן סערה.
הגיבור שאנו זקוקים לו
אחת השאלות שרבים מסביב לעולם שאלו בחודשים באחרונים הייתה שאלת המועמדים. איך אמריקה הגדולה הצליחה להעמיד שני מועמדים כל כך "בעייתיים" (רוב השואלים בחרו בניסוח אחר, בוטה יותר). חשבתי רבות על תשובה מעמיקה ומצאתי את עצמי חוזר לסוף הסרט "האביר האפל", לשורות האחרונות: מפכ"ל המשטרה ג'ים גורדון (גארי אולדמן) סופד לתובע המחוזי הארווי דנט (אהרון אקהארט), ומכנה אותו גיבור - "לא הגיבור שאנו ראויים לו, אלא הגיבור שאנו זקוקים לו״.
דונאלד טראמפ הוא אולי לא הנשיא שאמריקה ראויה לו. הוא ישיר מדי ולא מעודן, אבל מספיק אמריקאים חשבו שבתור מי שהוריד את האבטלה לשפל, שנמנע ממלחמות מיותרות ושנאבק על השמירה על החוק והסדר - הוא הנשיא שאמריקה זקוקה לו.
ג'ו ביידן הוא אולי לא הנשיא שאמריקה ראויה לו. הוא מיושן ולא-כריזמטי, אבל מספיק אמריקאים חשבו שבתור מנהל מקצועי ומנוסה, שיודע לעבוד עם שני צידי המתרס ושיפעל להרגיע את הרוחות הסוערות במדינה - הוא הנשיא שאמריקה זקוקה לו.
הנשיא ואנחנו
יהו התוצאות אשר יהיו, אמריקה נכנסת לתקופה סוערת: התוצאות יהיו צמודות והצד המפסיד יגרור את המנצח לערעורים, לספירה מחדש, לפסילות ולבתי משפט. החשש מאלימות ברחובות וממהומות-ענק רווח. מעבר לנזק הפנימי שתקופה כזו גורמת לעם האמריקאי, היא גם עשויה לפגוע במעמדה בעולם - איזו דוגמה מהווה הדמוקרטיה החשובה בעולם אם היא לא מסוגלת לקיים החלפת שלטון בדרכי שלום?
ישראל, בין אם יבחר ביידן או בין אם אמריקה שוב תשביע את טראמפ, צפויה להישאר במקום טוב כשגם ביידן וגם טראמפ אוהדים של ישראל ושומרים לה מקום חם בליבם, שניהם, כך הם טוענים, מרגישים קרובים לעם היהודי. שניהם גם מציבים אתגרים לישראל בסוגיות קריטיות לביטחון הלאומי שלה: טראמפ פרש מהסכם הגרעין בלי אסטרטגיה חליפית ומוכר נשק מתקדם למדינות ערב באזור, וביידן עשוי לחזור להסכם הגרעין מבלי לתקנו וכן לבלום את המומנטום החיובי של "הסכמי אברהם". שניהם יצטרכו לספק לישראל מטריית הגנה בינלאומית, להגביר את הלחץ על חזבאללה, למצוא יחד עם ירושלים נקודת איזון בנוגע ליחסי האחרונה עם סין והחשוב מכל - לשקם ולחזק את מעמדה של ישראל כסוגיה דו-מפלגתית.
עם טראמפ כנשיא בקדנציה שנייה, על אישיותו המקטבת, יהיה זה מאתגר, אבל אם ישראל תקבל את הבטחון והידיעה שהיא זוכה לגב מלא מהבית הלבן, היא תוכל להושיט יד אל המפלגה הדמוקרטית ולבקש לשקם את היחסים. עם ביידן כנשיא, למרות חילוקי דעות צפויים בנושא הפלסטיני, ישראל תוכל להיעזר בו ובאהדתו אליה כדי ש-"ינגיש" אותה לאגף הפרוגרסיבי במפלגה: אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, ג'מאל באומאן, רו כהנא ואחרים אומנם שייכים לשמאל העמוק אבל אין להם עוינות עקרונית לישראל, וערכים רבים משותפים למדינה היהודית ולפלג הפוליטי שלהם.
לפוליטיקה האמריקאית טבע מחזורי, והמפלגות מחליפות ביניהן את מוקדי הכוח אחת לכמה זמן. ישראל לא צריכה לפחד מהיום שבו מפלגה זו או אחרת תעלה לשלטון, אבל היא צריכה לפחד מהיום שבו תפחד שמפלגה זו או אחרת תעלה לשלטון. אין לישראל אלטרנטיבה ליחסים עם ארה"ב, ועל כן אסור לה להישען רק על צד אחד במפה.
